הדיסק הראשון שקניתי בחיי, כשהייתי ילד בן 13, היה "Introspective" של הפט שופ בויז. הייתי חולה רדיו, ושם נחשפתי לקסם של ההרכב הבריטי, למושג פופ חכם ולהיותו לא דומה לשום דבר אחר. בתחנה היה מצעד פזמונים שבועי שהגישה קריינית צעירה בשם מרב מיכאלי, ואני ניחשתי מדי שבוע לאיזה מקום במצעד הבא ייכנסו השירים החדשים מהפינה לשיפוטכם. ופעם יצא לי בינגו. שיר של קים ווילד, "You Came" נכנס למקום ה-23 בדיוק כמו שהימרתי. מה שזיכה אותי במכשיר קומפקט דיסק, שבסוף שנות ה-80 היה מוצר יקר ערך. מאחר וכבר זכיתי בו, הלכתי לחנות דיסקים באבן גבירול בתל אביב וקניתי את הדיסק הראשון בחיי, של הפט שופ בויז. אם להודות, זה היה בעיקר בגלל העטיפה הצבעונית המגניבה שלו. אבל מהר מאוד התאהבתי בצמד הבריטי, שהוסיף לחיי עוד הרבה צבעים, וגם למוזיקת הפופ בכללותה הוסיף טונות של זוהר, סטייל ואמנות אמיתית.
במסיבת העיתונאים עם סולן ההרכב, ניל טננט, שהתקיימה בשישי בתל אביב לקראת הופעתם אמש בפארק הירקון, הבריטי הנערץ עלי סירב לחתום על הדיסק הראשון שקניתי. תשובותיו לעיתונאים היו קצרות, נטולות אנרגיה ולעתים קצרות רוח, ובנוסף שותפו הקלידן כריס לואו כלל לא הגיע למסיבת העיתונאים. לבי התמלא חשש שנפתחה קארמה לא טובה ושתהיה הופעה לא טובה. לשמחתי הגדולה, התבדיתי. אולי זו הוכחה נוספת לפער אפשרי בין קסמו של אמן על הבמה לבין חוסר קסמו במפגש אחד על אחד.
ואמנם ההופעה היתה טובה, אבל לא מושלמת: חסרו בה להיטים רבים, ובראשם אחד משירי הפופ הענקיים ביותר בהיסטוריה כולה, "Being Boring"; זירת ההופעה, פארק הירקון, לא היטיבה עם ההרכב, והיה הולם הרבה יותר שיופיע במתחם פחות גדול, בסגנון גני התערוכה שבו הופיע ב-2009 והיה אדיר. ועניין פחות מהותי שבכל זאת זה הפריע חבל שלא מוקמו מסכים מצדי הבמה שישדרו את מה שמתרחש עליה לטובת הקהל המרוחק.
דלילות האנשים בפארק כמעט השתוותה לדלילות שיערותיו של ניל טננט בגרסתו הנוכחית. לכל היותר 6,000 איש הגיעו, ע"פ הערכת שני שוטרים שעמם שוחחתי במתחם ההופעה, או 7,000 איש ע"פ טענת ההפקה. כך או כך, מדובר בכמות לא גדולה למיקום כמו פארק הירקון. אחת הסיבות לכך שהמופע, שהתקיים במסגרת שבוע הגאווה בתל אביב, ניצב בתחרות קשה מול מופע אחר שפנה לקהילה הגאה, שהתקיים באותו יום וכמעט באותו מקום גני התערוכה הנמצאים מעבר לכביש. מפתיע שמי שמוביל את המסיבה המתחרה הוא די ג'יי עופר נסים, שיצר רמיקסים רשמיים לאלבומם האחרון של הפט שופ בויז. כשאמרתי לטננט במסיבת העתונאים, הפכתם ממשת"פים למתחרים מרים, תחילה אמר "אני מניח שזה כך", וצחק, אבל אחר כך הרצין ונראה כי שינה את גרסתו: "אנחנו לא רואים את זה ככה". במבחן התוצאה, רוב הקהילה הגאה בחרה במסיבה של נסים ולא בזאת של נערי חנות חיות המחמד. חבל שהקהילה הגאה הפנתה עורף להרכב, שתרם כה רבות להעלאה למודעות של המאבק לזכויות הלהט"בים, עם שירים כמו "Can You Forgive Her" והחידוש ל-"Go West". טננט יצא מהארון כבר בתחילת שנות ה-90 כשהיה פחות מקובל לעשות זאת.
קצת אחרי 21:00. בשמיים בולטים ירח מלא מצד אחד וכדור פורח לבן מצד שני. ואז זה קרה - אגדות נעוריי עלו לבמה, עם "Inner Sanctum" מאלבומה האחרון שיצא בשנה שעברה, "Super". כריס לואו אינו זז, אינו מחייך ונשאר מוחבא מאחורי הקלידים שלו. הווידאו ארט מהרגע הראשון ועד סוף המופע היה מקסים. השיר השני היה "Opportunities" - יש סימבוליות בכך שהלהיט הראשון שביצעו בהופעה כאן הוא זה, הכולל את השורה המזוהה, "Let's Make Lots of Money". למרבה הצער, נראה שזה המניע העיקרי להופעה נוספת של הצמד, רביעית במספר, בישראל. טננט לא הרבה לדבר עם הקהל, ובעיקר חזר על המילים "שלום תל אביב" בעברית ו"אנחנו שמחים לחזור לכאן" באנגלית. השיר השלישי היה "Pop Kids", אחד הרגעים היפים באלבומם האחרון. בתוך כך, תענוג לגלות שטננט לא שר עם פלייבאק, מה שאמור להיות מובן מאליו אבל רחוק מלהיות כזה. ולמרות שהוא כבר מזמן לא פופ קיד, קולו המזוהה של טננט עדיין נשמע זך, טהור ומרטיט לבבות הקהל.
חלק מאופיים של הפט שופ בויז נובע מכך שאף פעם לא חששו לנוע בין האמנותי והנשגב לבין הפופולרי ולעתים טיפשי. האימביוולנטיות הזאת בלטה גם במופע אמש: לאחר ביצוע השיר האמנותי, החתרני והקסום, "אהבה היא מבנה בורגני" (מתוך אלבומם הלפני אחרון "אלקטריק"), עבר בדעיכה לשיר הדל בערכים התזונתיים, "New York City Boy".
בעת ביצוע השיר "Se A Vida E" אני ניגש למזנון להזמין בירה, קצת מופתע מהמחירים המופקעים וגם מופתע גם מכך שהברמן מביט בי במבט חודר כשהוא מצטרף לטננט כשהוא שר את המלים "איי לאב יו". אני חומק ממנו בנימוס, מסיט את מבטי ונפעם מעיצוב התאורה המופלא של המופע. קרני לייזר צבעוניות ומאוד ארוכות נשלחו מהבמה בפארק הירקון, לכיוון מערב, והגיעו עד לקרבת גני התערוכה, אולי כדי ליירט את החבר לעבר והאויב להווה, עופר נסים, מעבר לכביש.
הצמד גם לא נרתע מלחקור בצד הפוליטי האפל, כמו בשיר בעל האלמנטים הסאטיריים "הדיקטטור מחליט". טננט אמר בעבר בריאיון ל"סאן" שהשיר מתאר דיקטטור "כמו קים ג'ונג איל של צפון קוריאה או אסד של סוריה". אבל לכותב שורות אלה השיר הזה הרגיש רלוונטי גם למקום הזה ולזמן הזה. באותו ערב שבו פט שופ בויז מופיעים, אלפים הפגינו בכפר קאסם במחאה על הרג תושב העיר ועל התנהלות המשטרה ביחס לפשיעה בחברה הערבית, ומאות הפגינו בפתח תקווה במחאה על התנהלות היועמ"ש בחקירות נתניהו. נשמע סך הכל רלוונטי.
חלוצי הפופ האלקטרוני, ששינו את ההיסטוריה של הפופ במשך שלושה עשורים ונתנו השראה לכל כך הרבה אמנים, הפליאו במופע גם בעיבודים חדשים לחלק מהשירים, ובהם "Left to My Own Devices", שהזכירו את יכולתם להישאר רלוונטיים ועדכניים. הגיע להם לזכות בפברואר האחרון בפרס "Godlike Genius" של מגזין המוזיקה המוערך NME.
היה מבאס שחסרו לא מעט להיטים, מה שהזכיר לי שאחרי הופעה שלהם בעבר הופתע הצמד כאשר מאחורי הקלעים ניגש אליהם אקסל רוז ומחה על כך שהם לא שרו את "Being Boring", מה שכאמור קרה גם כאן. לו יכולתי הייתי עושה אותו דבר. ועם זאת, הייתה הופעה גדולה. מעל ל-35 שנה לאחר שנוסד, הצמד עדיין שומר על רעננותו, ומתגלה כקסם על זמני. שני להיטי ההדרן, "Domino Dancing" ו-"Always on My Mind" החזירו אותי בבת אחת לאותו רגע בילדותי שבו קניתי את הדיסק הראשון בחיי, לאחר הזכייה בקומפקט דיסק במצעד שהגישה מרב מיכאלי, כי שניהם הופיעו באותו אלבום של הפט שופ בויז. מאז חלפו לא מעט שנים. מיכאלי הרצינה והפכה לחברת כנסת, ורק אני נשארתי קצת ילד. לא אחד מילדי הירח, אבל כן אחד מה-Pop Kids. כמה מושלם שהמופע הסתיים בחזרה על כמה משפטים מוזיקליים מהשיר הזה, "Pop Kids". ואני חשבתי, איך בחירה מקרית בדיסק, סתם בגלל רגע שבו העטיפה הצבעונית שלו נראתה לך יפה, תשנה את עולמך המוזיקלי ותוסיף לו כל כך הרבה צבעים.