וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בבקשה: 30 שנה לאלבום שגרם לאנשים לשנות את מה שהם חושבים על פופ

24.3.2016 / 6:42

על סמך עטיפת תקליט הבכורה של פט שופ בויז אפשר להבין שמדובר בצמד שלא מעוניין להיות פופולרי, ורוצה להוכיח שאפשר לעשות מוזיקת פופ איכותית, מורכבת ומדויקת. כשמקשיבים לו, שלושים שנה בדיוק אחרי שהוא יצא, אפשר להבין איך הפכו ללהקת הדאנס-פופ הגדולה בעולם

קשה להיזכר בשנת 1986 בערגה נוסטלגית. זו לא הייתה שנה מכוננת או אסתטית במיוחד. ראשי הממשלה בישראל התחלפו ברוטציה בין שמעון פרס ליצחק שמיר (ממש לוז-לוזר סיצ'ואיישן), מדונה הייתה האמן הכי גדול בעולם אחרי ההצלחה של "True Blue", רון ארד נפל בשבי, ג'ונתן פולארד נכנס לכלא האמריקני וערוץ טלוויזיה ניסיוני חדש בשם "ערוץ 2" נולד בישראל והתחיל להרוס לאט לאט כל חלקה טובה בתרבות ובשיח המקומי. לא, לא הכל היה רקוב, אבל כשמסתכלים על התמונות מאמצע שנות השמונים ונזכרים איך כולנו נראינו ומה לבשנו – קשה שלא להסכים שמדובר בעשור שעדיף היה לגנוז.

אבל היה גם משהו חיובי בשנת 1986. זאת הייתה תקופה של התרעננות, של התחדשות – הספירה לאחור אל עבר סופו של העשור שכולנו רוצים להדחיק הביא עמו פרץ של חדשנות בכמה תחומים שהיום עלולים להיראות בנאליים, אבל בזמן אמת היו פורצי דרך שבאו להחליף כמה דינוזאורים. השינויים היו באוויר כל הזמן: שנת 1986 הייתה השנה בה קווין יצאו לסיבוב ההופעות האחרון שלהם, וואם! התפרקו, הסמית'ס הלכו בדרך כל ארץ ופט שופ בויז פרצו לתודעה עם אלבום הבכורה שלהם, "Please". במקום פופ מתקתק (ומעולה לפרקים) או מלנכוליה ניו-ווייבית, קיבלנו את הפעם הראשונה שבה המוזיקה האלקטרונית הוכיחה שהיא יכולה לתת פייט בתחום המלודיה לנוסחה המנצחת של גיטרה-בס-תופים.

עברו שלושים שנים בדיוק מהיום שבו פט שופ בויז הוציאו את אלבום הבכורה שלהם והוכיחו כי להיט הענק שלהם "West End Girls", שיצא כמה חודשים קודם לכן, לא היה הבלחה חד פעמית. אבל לפני שמנסים להבין למה האלבום הזה נחשב לציון דרך בהיסטוריה של מוזיקת הפופ – צריך לחזור כמה שנים אחורה.

ההימור המצליח בתולדות המוזיקה

סיפורנו מתחיל בחנות לציוד מוזיקה באזור צ'לסי בלונדון בשנת 1981. לחנות נכנסו שני אנגלים זרים שהתעניינו בסינתיסייזרים: ניל טננט, עורך ספרים לונדוני שהתקבל לעבודה ככתב במגזין המוזיקה "Smash Hits" וכריס לואו, סטודנט לארכיטקטורה מליברפול. השניים התחברו כשגילו שיש להם את אותו טעם במוזיקה, ואת אותה שאיפה לגלות וליצור מוזיקת דאנס איכותית. הם לא חלמו אפילו על להקים להקה, אבל כן התחילו להיפגש ולכתוב יחד שירים ורעיונות למחזות תיאטרון. המטרה האמיתית שלהם, לטענתם, לא הייתה להקים להקה או להפוך למוזיקאים מקצועיים – אלא לברוח מהשעמום של חיי הפרברים באנגליה של אמצע שנות השמונים. את מחנק השעמום ואת אותה שאיפה לאסקפיזם אפשר לשמוע בצורה ברורה מאוד בשירים הראשונים שכתבו יחד.

שיתוף הפעולה ביניהם נשאר בגדר התחביב, עד שנת 1983, אז טס טננט לניו יורק בשביל לראיין את סטינג למגזין המוזיקה שלו. במהלך הביקור באמריקה הוא הכיר את בובי אורלנדו, מפיק מוזיקת דיסקו שטננט ולואו העריצו. אורלנדו הסכים לעבוד עם השניים, ותוך זמן קצר עלה לואו על מטוס לניו יורק והצמד בחר לעצמו את השם "נערי חנות חיות המחמד" (מחווה לחבר שעבד בחנות כזאת) והקליטו את הסינגל "West End Girls" – אחת מיצירות הבתולין הכי מרשימות של להקת פופ אי פעם. המטרה של אורלנדו הייתה ליצור שיר ראפ במבטא בריטי – ולשם כך השתמש בכל הכלים ההפקתיים שהיו ברשותו, כולל סימפול של חטיבת הקצב מ"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון. למרות ההפקה המסורבלת והאובר-עשירה כיאה לשנות השמונים, והרבה בזכות הליריקה השנונה של הצמד - נולד ההמנון המושלם לחיי הפרברים האפורים. הסינגל יצא לאור באפריל 1984 וזכה להשמעות רבות במועדוני ריקודים באזור לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו, וגם זכה להצלחה מינורית בצרפת ובבלגיה – אבל דווקא באנגליה הוא נכשל לגמרי.

טננט ולואו עברו כמעט שנה של מאבקים משפטיים כדי להשתחרר מהחוזה שלהם מול אורלנדו, ולבסוף חתמו על חוזה בחברת EMI הבריטית. הדבר הראשון שהם עשו היה להקליט מחדש כמה מהשירים שכבר הקליטו עם המפיק האמריקאי, כולל את "West End Girls" בגרסה עמוסה בסינתיסייזר החדיש דאז E-mu Emulator – ובהחלטה אמיצה שבטח נראתה טיפשית בזמן אמת – החליטו להוציא בגרסה חדשה את אותו סינגל שנכשל רק שנה וחצי קודם. סביר להניח שאפילו הם לא האמינו שההימור שלהם יצליח כל כך. הסינגל שיצא באוקטובר 1985 כבש את מצעד המכירות הבריטי עד סוף השנה, והיה לסינגל הכי מצליח של אמן בריטי בשנת 1986 (והסינגל הכי מצליח בעולם של אמן שאינו נקרא מדונה). כשנשאל טננט איך הוא מרגיש להיות במקום הראשון במצעד הפזמונים בכל העולם הוא ענה: "זה מרגיש כמו ללגום ספל תה".

עוד באותו נושא

"Electric" של פט שופ בויז: הרבה כלום ושום דבר

לכתבה המלאה

אפשר בבקשה את בבקשה?

אחרי ההצלחה המדהימה של "West End Girls" (וקצת פחות של הסינגל "Love Comes Quickly"), העולם חיכה בכליון עיניים לאלבום הבכורה של פט שופ בויז, והצמד היה נחוש לא לאכזב. במרץ 1986 האלבום "Please" (משחק מילים שיצר טננט, שרצה לגרום למעריצים לבקש בנימוס ממוכר התקליטים שלהם: "אני מעוניין לקנות את התקליט החדש של פט שופ בויז, בבקשה, בבקשה") יצא לחנויות בשני צדי האוקיינוס וכבר מהתבוננות בכריכת התקליט אפשר היה לחוש שלא מדובר בלהקה שהולכת לשחק את המשחק של עולם המוזיקה. העטיפה כללה תמונה בגודל מזערי (כגודל של תמונת פספורט) על רקע לבן, עם כיתוב שחור פשוט שמציין את שם הלהקה ושם האלבום. נראה כאילו טננט ולואו ניסו לשדר מסר: "כן, אנחנו להקת פופ. אבל לא, אנחנו לא מנסים להיות פופולריים ואנחנו בטח שלא מתכוונים לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר".

מלבד שני הסינגלים הראשונים, האלבום כולל גם את להיט הענק "Opportunities" ואת "Suburbia", שכולם משדרים את אותו מסר של אפרוריות. כן, ברקע זאת מוזיקת טכנו די פשוטה, אבל הליריקה העשירה והמורכבת, האווירה המחניקה של אנשי העיר הלחוצים שמחפשים מקום לברוח יחד עם המלודיות המורכבות, הציבו את הצמד במקום אחר מלהקות הדאנס האחרות של התקופה.

חשוב לעשות הפרדה בין מוזיקת הפופ-דאנס שנעשתה באייטיז במקביל לפט שופ בויז, לבין היצירה של טננט ולואו. המוזיקה של הבויז הייתה מבוססת על מלודיות מרגשות, כאלה שלא כל אחד יכול לתכנת במחשב. גם הסימפולים והמקצבים של מכונות התופים שלהם מבוססות על אהבה גדולה למוזיקה. מעל כל אלה עומדות המילים של הצמד, מלאות במשחקי מילים מתוחכמים ורפרנסים לשירי משוררים אנגליים מהמאה ה-19 שגרמו להם להיתפס כ"מוזיקת פופ לאינטליגנטיים" – תוך כדי שהם מסווים את זהותו המינית של טננט ההומוסקסואל, דבר שלא היה ידוע עד ליציאה מהארון שלו בשנות התשעים – אבל בהאזנה כיום קשה שלא לשים לב לבחירה במילים אנדרוגניות בחסות השפה האנגלית (בדיוק כפי שהשכיל לעשות מוריסי במילות השירים של הסמית'ס). הדיוק והעידון של הצמד, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת ליריקה, מציבים אותם גם היום, 30 שנה אחרי אותו אלבום בכורה, בשורה הראשונה של אמני הפופ בעולם.

שאר האלבומים שיוציאו פט שופ בויז עד סוף שנות השמונים יהיו, ללא ספק, מורכבים יותר, שמחים יותר ומצליחים יותר. בכל זאת, בהאזנה מפוכחת באמצע העשור השני של המאה ה-21 לאלבום הבכורה הקודר אפשר לזהות את הגאונות של הצמד, שבסך הכל רצה לברוח קצת מהבדידות היומיומית של החיים בפרברים והפך לאחת מהלהקות הכי גדולות בעולם. להקה שהצליחה לשבור את הסטיגמות ולשנות את מה שאנשים חושבים על מוזיקת פופ אלקטרונית. או במילים אחרות: את מה שפט שופ בויז הספיקו לשכוח בשלושים השנים האחרונות, כל הגטות, הפיטבולים והאפרו-ג'קס של היום עוד לא למדו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully