כל היופי והכיעור באנושות: ראיון עם הסופר פיליפ קלודל לרגל ביקורו בארץ

    יחד עם מישל וולבק, פיליפ קלודל הוא הסופר הצרפתי העכשווי הכי מוכר בארץ. לרגל צאת ספרו החדש והפרובוקטיבי "לא אנושיים" וביקורו הראשון בארץ, הוא מסביר למה חש אחריות לשואה ולהבדיל, למה ויברטורים כל כך מדאיגים אותו

    • פיליפ קלודל
    יח"צ - חד פעמי

    (בסרטון: הטריילר של "לפני החורף", סרטו של קלודל).

    פיליפ קלודל הוא אחד היוצרים הפוריים בצרפת – בגיל 55, כבר יש באמתחתו עשרות כתבי יד שפרסם, ועוד כמה שגנז, וכן ארבעה סרטים באורך מלא אותם ביים. לנוכח ההספק הזה, הסופר והקולנוען הצרפתי ממש לא חייב לחפש תירוצים למה לא עשה יותר, ובכל זאת איש הרוח מוצא לנכון להצטדק. "לו היו מסרסים אותי, הייתי כותב שלושת אלפים ספרים בשנה", הוא אומר בראיון לוואלה! תרבות שהתקיים שלשום בערב (שבת) במהלך ביקורו הראשון בארץ, לרגל יציאת ספרו החדש "לא אנושיים" (הוצאת תמיר/סנדיק, תרגום לי עברון), השישי שמתורגם לעברית.

    "אני לא יודע אם זה כך אצל כולם, אבל כשעשיתי את החישוב, הגעתי למסקנה שאילולא בזבזתי כל כך הרבה זמן במחשבות על תאוות הבשרים, הייתי יכול להיות הרבה יותר יצרני", מוסיף קלודל, שיבלה כאן במשך השבוע ויקיים שלל אירועים ברחבי הארץ (ראו פירוט בסוף הכתבה). אם כך, הוא יכול רק לקנא בגיבור אחד מ-25 הסיפורים הקצרצרים המרכיבים את "לא אנושיים", המתעורר ומגלה כי אבר המין שלו נעלם ולא שב.

    הווינייטות האחרות בספר פרועות לא פחות. ברגעים היותר שפויים שלו, קלודל מספר על חתונה בין אדם לדובה במהלכה משפחתה של הכלה אוכלת את האורחים, ובשלבים הפרוורטים באמת, הוא כבר שובר כל טאבו אפשרי, כולל השואה, ונהנה לתאר כיצד זירות בורגניות ותמימות לכאורה הן כר פורה לאלימות וסקס בצורות החולניות ביותר שלהם.

    היחידה שלא הופתעה מן התכנים הללו, מספר קלודל, היא זוגתו דומיניק, שמתלווה אליו לביקור בישראל. "בכל זאת, אנחנו מכירים 34 שנה, אז היא מכירה את הצד הדיכאוני והטרגי שבי ואת הייאוש ההולך וגובר שלי מן האנושות, וגם כמובן את חוש ההומור הייחודי שלי", הוא אומר. קהל הקוראים, לעומת זאת, מכיר אותו בעיקר הודות לרומנים מהוגנים יותר, "הנפשות האפורות" למשל, כך שהציבור בצרפת די הופתע מן הפרובוקציה הספרותית הזו.

    עוד באותו נושא

    מפתח סול: "שקשוק המפתחות" הוא מהספרים שעשויים לשנות השקפת עולם

    לכתבה המלאה
    "קוראים שאלו אותי מה עובר עליי". פיליפ קלודל חותם בשבוע הספר (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    "קיבלתי מכתבים מקוראים שתהו אם אני בסדר", מודה קלודל "שאלו אותי מה עובר עליי ואיזה שד נכנס בי, וכמה אף הביעו תקווה שאחזור לעצמי בספר הבא. אני לא יכול להגיד שהופתעתי, ואני גם לא יכול להגיד שזה הפריע לי. המטרה שלי היתה להטריד ולזעזע, אני חושב כי הגיע הזמן שמישהו יטרח לחזור לעשות זאת!"

    "היתה פעם בצרפת מסורת עשירה של תרבות בועטת וחסרת מורא, אבל כעת אנחנו מדשדשים בתוך הפוליטקלי קורקט", הוא ממשיך. "פעם אפשר היה לצחוק על הכל, והקהל קיבל את זה. היום, כל דבר שתגיד ישר יקים עליך עמותה כלשהי: של הומואים, של בעלי מוגבלויות, של שחורים, או של יהודים ומוסלמים כמובן. הם מיד מגישים תביעות, ומי שהעז להתבדח בהקשר שלהם מיד מפרסמים התנצלות פומבית. אני עדיין מאמין שהומור יכול וצריך לתקוף כל נושא".

    כשהקורא שלך מעלעל בספר הוא לא יודע אם לצחוק או לבכות. כשאתה כתבת אותו, בכית או צחקת?

    "זה מורכב. הסיפורים טרגיים, ללא ספק, ואירועים קשים עוררו בי את ההשראה לכתוב אותם, אבל צחקתי כשעשיתי זאת. אני די מיואש, אמנם, אבל ניסיתי ליצור את הקומדיה של הייאוש".

    מי הבן אדם הראשון שקרא את כתב היד?

    "אשתי. היא הראשונה לקרוא כל דבר שאני כותב, אחרי הסינון הראשוני של עצמי. לעתים קרובות אני כל כך לא מרוצה, שאני פשוט משליך את מה שכתבתי לפח ולא מראה אותו לעולם לאף אחד. במידה וזה עובר אותי, רעייתי קוראת ואז זה צריך לעבור גם אותה, וזה לא קל – גנזתי בעצתה כבר לפחות ארבעה רומנים בשנים האחרונות. היא אהבה את 'לא אנושיים' אבל גם תהתה מה הקוראים יחשבו עליו. אני שמח שלא חשבתי על הקורא בזמן שכתבתי אותו, כי סופרים שעושים זאת נקלעים לתוך סטריליות יצירתיות וגם מתחילים לחזור על עצמם מרוב פחד לאבד את הקהל שלהם".

    הקומדיה של הייאוש. פיליפ קלודל

    לפחות לפי כמות הקוראים שביקרו אותו שלשום בדוכני תמיר/ סנדיק בכיכר רבין כדי שיחתום להם על "לא אנושיים", בהחלט אפשר לומר כי קלודל גיבש לעצמו גם בארץ קהל מעריצים לא קטן – יותר מאשר כל סופר צרפתי עכשווי חוץ מאשר מישל וולבק, אולי.

    "הנפשות האפורות", הספר שהעמיד אותו בתחילת העשור הקודם על מרכז הבמה בצרפת, הוא גם זה שגילה אותו לקהל הישראלי בזמנו. מאז ועד "לא אנושיים" יצאו כאן גם "הדוח של ברודק" (הוצאת מודן), "הנכדה של מר לין" (הוצאת מודן), "שקשוק המפתחות" (תמיר/סנדיק) ו"העץ של בני טורג'ה" (תמיר/סנדיק) כמו כן, רשת בתי קולנוע לב הפיצה בהצלחה יחסית שלושה מסרטיו – "לאהוב אותך מאז", "השקט שבאהבה" ו"לפני החורף".

    גם במדינות אחרות קלודל פופולרי באותה מידה, ולכן מבלה את מרבית זמנו בנסיעות. "אני מנצל את הזמן לכתיבה, כי אם לא אכתוב בניכר, לא אכתוב בכלל. חוץ מזה, התרגלתי לבתי מלון והאמת שדי נוח לי לעבוד בהם", הוא אומר לי בעוד אנו יושבים בלובי המלון התל אביבי בו הוא מתארח. "אני אוהב את האנונימיות של חדר המלון שלי. אף אחד לא מתקשר אליי, אף אחד לא דופק בדלת ואף מכתב לא יגיע. גם אין בחדר שום דבר מעצמי, אז אין לי את הסחות הדעת שיש במעוני. אין את הספרים שאני אוהב, אין את הגיטרה שלי. זה מקום של שלווה, שמאפשר לי לקחת בנחת את המחשב שלי ולכתוב".

    כאות להערכה כלפיו בצרפת, צורף קלודל לפני חמש שנים לאקדמיה של פרס גונקור, העיטור הצרפתי החשוב במדינה, ובשל השתתפותו בחבר השופטים היוקרתי הזה, הוא נדרש להתמקד בקריאת ספרות מקומית - "בעבר הייתי קורא הרבה עמוס עוז ודוד גרוסמן, גם אם לא הכל, אבל עכשיו אני קורא כמעט אך ורק ספרים צרפתיים – משהו כמו שניים ביום, ומאות בשנה. רובם, כמובן, לא מוצלחים", לדבריו.

    ואתה לומד מזה משהו?

    "כן. אתה יודע, תמיד שואלים אותי איזה ספרים השפיעו עליי ומצפים שאציין יצירות מופת למיניהם, אבל גם הספרים הגרועים משפיעים לא פחות, כי הם מלמדים אותי איך לא לכתוב. מה לא לעשות, מאיזה קלישאות לחמוק וכיוצא בכך".


    בזמנו, בראיון מאלף שלך עם דב אלפון ב"הארץ", סיפרת על כך שאמא היתה מספרת לך ללא הרף על שכנותיה וחברותיה הטובות, האחיות לזרוביץ', שנלקחו מביתן ב-1942, נשלחו למחנות ולא חזרו. אמרת שלסיפור הזה יש משמעות גדולה בחייך ואני תוהה אם הוא גם מקנה נופך מיוחד לביקורך הראשון בארץ.

    "חשבתי על האחיות לזרוביץ' ישר כשהגעתי לישראל, זה נכון. מצד אחר, אני חושב עליהן כל הזמן. איך אפשר אחרת? אמי דיברה עליהן כל העת, גם שבוע לפני מותה. איני יהודי, אבל אני מאוד רגיש לשואה ואני נושא עמי תחושת אשמה גדולה. אני מרגיש שכל אדם אחראי לכל היופי ולכל הכיעור באנושות. לאחרונה גם כתבתי הקדמה להוצאה המחודשת של 'מהו אדם?' של פרימו לוי וכמוהו אני גם חושב שאחרי השואה, דבר אינו כשהיה ודבר לא יהיה. אם כי, הדור הצעיר בצרפת ובגרמניה מדחיק אותה. מבחינתם, מלחמת העולם השנייה התרחשה במאה ה-14. זה משהו רחוק מהם, וכשמנסים ללמד אותה בכיתה, הם מתנגדים. אני מדבר על זה גם בספר. יש קטע שבו אבא אומר לילד 'מה למדת בכיתה? שוב על השואה? כמה אפשר? זו המצאה של הוליווד'. לצערי, לא בדיתי את הסצנה הזו, היא מייצגת זרמים עכשוויים בחברה הצרפתית".

    עוד באותו נושא

    "החטיפה של מישל וולבק": ראיון בלעדי עם מישל וולבק

    לכתבה המלאה
    גם סופר, גם קולנוען. קלודל עם הסזאר (צילום: GettyImages)

    אם נחזור לספר, וכיוון שאתה גם קולנוען, משהו בו הזכיר לי את ההומור בקולנוע הצרפתי של שנות התשעים, "דליקסטן" של ז'אן-פייר ז'נה, למשל, אתה מסכים?

    "מצחיק שאתה אומר זאת, כי ז'אן-פייר הוא חבר ולפני כמה ימים נזכרתי ששכחתי להעניק לו את הספר, אז מיד מיהרתי לשלוח. כן, אני בהחלט חושב ש'לא אנושיים' ממשיך את מסורת ההומור המקברי שהיתה בסרט הזה".

    אני לא יודע אם גם ההשוואה הזו תחמיא לך, אבל הספר גם הזכיר לי את "טוני ארדמן".

    "האמת, לא הצלחתי לסיים את הסרט הזה. אולי כי צפיתי בו בבית. הפסקתי לאחר חצי שעה".

    ואם נחזור לנקודת ההתחלה, הספר מלא זימה ותיאורי סקס, שהם כשלעצמם לא כל כך חריגים או מפתיעים יחסית לספרות צרפתית או קולנוע צרפתי. אתה חושב שהאובססיה של צרפתים לסקס גדולה במיוחד, או שכולנו כאלה ואתם היחידים שמעזים לדבר על זה?

    "זה אוניברסלי. כמו שאתה בטח יודע, החיפוש הכי נפוץ בגוגל, בכל העולם, הוא פורנו. מה שמפריע לי באופן אישי זה שהסקס הפך לעוד מדור בעיתון, כאילו שמדובר בצרכנות. אתה מסתכל במגזינים ומוצא כל שבוע כתבות של שניים-שלושה עמודים על 'איך תעשו סקס הקיץ', 'האם כבר עשית סקס בשלישייה' וכדומה. המגזינים מנסים לשכנע נשים שכולן חייבות להסתובב עם ויברטור בתיק ושאם לא, אז משהו איתן לא בסדר, וזה מטריד בעיני. מה שניסיתי להראות בספר הוא איך, מאז השחרור המיני, הסקס הלך ונהיה מכני ואנשים צורכים אותו כאילו היה פעילות ספורטיבית, כאילו שהבחירה היא בין לשחק טניס הערב או לעשות סקס בערב. למה הספר נקרא 'לא אנושיים?' כי היצורים בו איבדו את הרגשות, איבדו את היכולת לאהוב וגם את היכולת לפחד ולסבול".

    "כתוצאה מכל זה, לפחות בעולם המערבי, אנחנו גם עושים פחות ופחות מתרבים. אני חושב שבסופו של דבר, מה שיביא לקץ האנושות זו לא מלחמה או אסון טבע אלא פשוט שאף אחד כבר לא יביא יותר ילדים לעולם".

    עוד באותו נושא

    "טוני ארדמן": ראיון עם הבמאית מארן אדה

    לכתבה המלאה
    חוזה את קץ האנושות. פיליפ קלודל בשבוע הספר (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    קלודל ישתתף הערב (שני 12.6) באירוע השקה לספרו בתולעת ספרים (מאז"ה 7 תל אביב) בהנחיית ניר רצ'קובסקי. מחר (שלישי 13.6) יגיע למכון הצרפתי בחיפה (אליהו חכים 6) למפגש ספרותי בהנחית המו"ל שי סנדיק שגם תרגם כמה מספריו הקודמים. ברביעי 14.6 יירד לירושלים, לקפה ספרותי בהנחיית בועז כהן ביריד הספרים הבינלאומי בעיר הבירה במתחם התחנה הראשונה ב-20:00, והוא יחזור לתל אביב וייפרד מישראל בחמישי 15.6 ב-18:30 במרתון סופרים במכון הצרפתי בעיר (רוטשילד 7) בו תשתתף גם דורית רביניאן.

    מפגש פסגה. קלודל עם נטע ריסקין בשבוע הספר (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully