קלאסיקה בזמן אמת: "ברלין, סוף" הוא מסמך היסטורי מונומנטלי וסוחף

היסטוריונים רבים עסקו בתקופת הפולקסשטורם, במהלכה נשלחו מיליוני גרמנים אל מוות סתמי בימיה האחרונים באמת של מלחמת העולם השנייה. בניגוד להם, היינץ ריין היה שם בעת התרחשות הזוועות, ותיאר לפרטי פרטים את חידת הציות העיוור, הפחד והוויתור על הרצון החופשי

באחת התמונות המפורסמות שתועדו בשלהי מלחמת העולם השנייה, עומד אדולף היטלר בן ה-56 מול שורה של נערים לבושי מדים. הוא עובר מול כל אחד ואחד, מברך אותם ולוחץ בידו הימנית את ידם. היד השמאלית רועדת כתוצאה ממחלת הפרקינסון שבה לקה, ובשל כך מוסתרת מהם, שכן לפיהרר לא אמורות להיות חולשות. הנערים עצמם נראים חוששים וחיוורים. עוד לא מלאו להם 18 אבל בהיעדר כוחות צבאיים, הם, יחד עם כל תושב אחר שטרם מלאו לו 60, ייאלצו לשמש קו ההגנה האחרון על ברלין.

הפולקסשטורם, "סופת העם", היה המהלך הבזוי ביותר של הנאצים כלפי האזרחים ה"לגיטימיים" של הרייך השלישי. אלה היו אנשים שתמכו בהם לאורך ימי המלחמה, בלהט או באופן פאסיבי, אך רבבות מהם נשלחו אל מוות סתמי, בלי יכולת אמתית להתגונן מול הארמיות הרוסיות. ועדיין, גם בימיה האחרונים של העיר תחת השלטון הגרמני, הם נענו לקריאות ויצאו להילחם בלי לשאול מדוע. הם הורגלו לכך שלפקודה לא מסרבים. היינץ ריין, אינטלקטואל סוציאליסט ומתנגד המשטר, לא יכול היה לסלוח על כך, ועם תום המלחמה כתב ופרסם את "ברלין, סוף", מהמסמכים החשובים ביותר שיצאו מהמלחמה.

"ברלין, סוף" הוא ספר שלא ברור מדוע רק עכשיו, 70 שנה לאחר צאתו, רואה אור בעברית. העדות של ריין בזמן אמת הרי מספקת מענה חלקי לשאלות רבות שהעלינו לאורך השנים: מי הגרמנים שהתנגדו למלחמה, מה היו המניעים שלהם ובעיקר מה הוביל עם שלם להיסחף תחת טרור של כנופיה מטורפת ואכזרית כל כך. המענה חלקי, משום שרומן מלחמה אחד, טוב ככל שיהיה, לא יכול לתת תשובה מלאה לסוגיות כל כך מורכבות. מה שהוא כן מעניק זו עדות היסטורית מזמן אמת, שממצבת אותו כאחד מספרי המופת הגרמניים שנכתבו על מלחמת העולם השנייה.

אפריל, 1945. יואכים לאזן, חייל צעיר שערק מסיבות מצפוניות, מחפש מחסה אך אין לו במי לבטוח. לאחר שנכנס למסבאה של אוסקר קלוזה, ותיק מלחמת העולם הראשונה, הוא חושד בהתחלה, אך עד מהרה הוא מכיר בסיוע קלוזה שני חברי מחתרת – פרידריך ויגאנד, לשעבר אסיר מעונה במחנה הריכוז זקסנהאוזן, והרופא ולטר בוטצ'ר. הקבוצה הזאת יוצאת לרחובות עם מטרה אחת: לנסות לשכנע, תחת מטר הפצצות ובלי לדעת מי אויב ומי אוהב, את אנשי הפולקסשטורם שהם מוסרים את נפשם לחינם עבור המשטר הקורס.

עוד באותו נושא

"ארבעה אבות" של אמיר זיו הוא פנינה ספרותית יוצאת-דופן

לכתבה המלאה

ההיסטוריונים הבריטים אנתוני ביוור ואיאן קרשו הקדישו, כל אחד בתורם, פרק נרחב לימים האחרונים של המשטר הנאצי ולתופעת הפולקסשטורם, אבל בעוד כבודם כשניים מההיסטוריונים הגדולים ביותר במאה ה-20 במקומו מונח, הם לא כתבו ממקור ראשון. מי שכן התייחס לסוגיית הנוכחות והחוויה היה הסופר פריץ י' ראדאץ, לו מלאו 14 כשהמלחמה הסתיימה. "העובדה ש'הייתי שם' אינה בגדר קריטריון ספרותי", צוטט באחרית הדבר של הספר, "כדי להעריך ספרות אין שום הכרח 'להיות שם'... זוהי האינטנסיביות שבדיווח: ככל שגרגוריה של מערבולת האסון הולכים וגוברים, כך נשאב הקורא עוד ועוד לתוכה".

ואכן, ההתייחסות ל"ברלין, סוף" צריכה להיות כאל מסמך היסטורי משמעותי שמשלב בתוכו ספרות יפה, בסדר הזה ולא להפך. עוצמת התיאורים והפרטנות עד לרמת שברי הסלעים בנקודות ציון מדויקות, היא ששמה את הספר העצום הזה בשורה הקדמית עם רומנים אנטי-מלחמתיים כמו "לבד בברלין" של הנס פאלאדה ו"במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. מבחינה אובייקטיבית לא פשוט להתחיל ספר של 656 עמודים. התחושה הראשונית היא של אין-סוף, שזה פשוט ארוך מדי. אלא שהצלילה לרומן הזה מתחילה מהר, וכמו כל שהות ממושכת מתחת למים היא מרתקת ומפרה מצד אחד, אבל סוגרת וחונקת מהצד השני. כשמוציאים את הראש מהמים ויוצאים להפסקה, הרצון היחיד הוא לחזור ולשחות תחת מערבולת החושים המטורפת הזאת. גם התרגום המצוין של נועה קול, שעמדה בפני משימה לא פשוטה וביצעה אותה בהצלחה מרובה, תרם לשלמות של החוויה.

עוד באותו נושא

קיטש ישר לוריד: "13 סיבות" עושה את העבודה אך נטול עומק

לכתבה המלאה

כמי שחווה בעצמו את המלחמה ואולץ להתגייס לנוער ה-SS, הסופר המוערך גינטר גראס טען כי גם הגרמנים היו קורבנות. זו לא טענה בלתי-סבירה, הרי פשעים גדולים נעשו בשני הצדדים ומסות כאלה של מתים מעידות על סבל רב, אבל ריין סירב לעשות לבני עמו את ההנחה הזאת. הוא היה מלא זעם על המשטר ובמיוחד על מי שאפשר אותו. לדידו, אזרחי גרמניה הם שהעלו את היטלר לשלטון והם האחראים הבלעדיים לחורבן. השתיקה והציות העיוור גרמו לרבים להתחרט, אבל זה קרה מאוחר וההתנגדות הייתה רפה מדי. עד לימיו האחרונים של הנאציזם עדיין היה המנגנון חזק ושלט באזרחים, בכל מקלט ובכל מרתף הם היו נתונים למרותם של קציני SS. הצייתנות הייתה חזקה מהם, ההלשנות היו כבדות ואיש כמעט לא העז ממש לצאת נגד הדיקטטורה. "אלה החיים שלכם", מאשים לאזן את אחת מדמויות המפתח בספר, "לציית לפקודות, לכבות לגמרי את הרצון העצמי, להיות בורג קטן במנגנון הרצחני עד שמחליפים אתכם בבורג אחר, אלה הם חייכם, הוויתור המוחלט על עיצובם לפי טעמכם ועל הזכות לקבוע בעצמכם את הכיוון שבו ינוע קיומכם. הפכתם למסה חסרת רצון וביסודו של דבר גם חסרת צורה..."

על אף שדעתו שלו הייתה מוצקה מלכתחילה (הוא היה מובטל מרגע שהנאצים עלו לשלטון ואף נחקר על ידי הגסטאפו), גם ריין ידע שהאמת הקולקטיבית מורכבת, שכלל לא בטוח שכל מי שהתנגד לנאציזם ב-1945 חשב כך ב-1933. מבחינה היסטורית מוכח כי החל מ-1943 צנחה הפופולאריות של היטלר באופן דרסטי, אבל גם ריין ידע להודות כי לא בטוח כלל שהאחרים חשו, כמוהו, גועל מהמשטר או שפשוט התייאשו מתוצאות המלחמה. "את הזקנים האלה לא תוכל לנצח", הוא משתמש בקולו של חייל צעיר המדבר לחייל אחר, "אם היינו מנצחים במלחמה הזאת, אז הם כולם היו מתלהבים מההישג, כל אחד היה רוצה לחתוך לעצמו פרוסה מעוגת הניצחון הגדולה, גם אם היא נאפתה בחומן של גופות בוערות". בן שיחו משיב: "עכשיו כשכולנו מכוסים בחרא עד הצוואר, גיליתם פתאום את המצפון שלכם, פתאום עולה צחנת המלחמה באפים הענוגים שלכם".

בכך טמונה עוצמתו של "ברלין, סוף" – מתוך הבונקרים, בזמן אמת, הספר הזה מכסה היטב כל זווית אפשרית מימיה האחרונים של בירת הרייך השלישי. ריין היטיב לקרוא את ההווה ואת העתיד, ושרטט את התעלומות והקונפליקטים שמעסיקים היסטוריונים עד עצם היום הזה. ההבדל בינם לבינו הוא שהפרספקטיבה שלו עוצבה בזמן אמת.

עוד באותו נושא

רק כשניסן שור כותב על הוריו ב"הישראלי הנצחי", רוח חיים מופחת בספר

לכתבה המלאה

"ברלין, סוף" / היינץ ריין. תרגום: נועה קול. הוצאת "מחברות לספרות". 656 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully