פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על אף העומק הפילוסופי, הספר "סיפורה של שפחה" פחות טוב מהסדרה

      ספרה הדיסטופי של מרגרט אטווד הפך לאחרונה לתופעה עם עליית הסדרה המבוססת עליו, אבל קריאה בו מעידה שמדובר בסיפור שונה מהותית ממה שמתרחש על המסך. הכתיבה של אטווד מאפשרת לנו להתחבר טוב יותר לעולמה הפנימי של שלפרד, אך עדיין נופלת מהכוח של חווית המסך

      מה הייתם עושים לו גיליתם שאוכלוסיית העולם הולכת ומאבדת את פוריותה עד כדי כך שהמשך קיומה של האנושות נמצא בסכנה? מצב דומה מתואר בספר "סיפורה של שפחה" מאת מרגרט אטווד, שראה אור לראשונה בשנת 1985 ובימים אלה חוזר לקדמה הבמה הודות לעיבוד הטלוויזיוני של חברת Hulu.

      בעולם הדיסטופי שמתארת אטווד, קבוצה של קנאים בעלי אידיאולוגיה דתית מחליטה להילחם בירידה העצומה בפריון באמצעות הפיכה צבאית והקמת רפובליקה חדשה בשם "גלעד", שכל כולה מוקדשת לטיפול בבעיית הילודה. ברפובליקה החדשה נשים פוריות מוצבות בבתיהם של מפקדי המהפכה, ובכל חודש, בזמן הפוריות, הן נאלצות לקיים יחסי מין עם המפקד במטרה להרות לו ולשפר את מצב הילודה של האומה. על מנת לקיים את דרישות המשטר החדש, השפחות נמצאות בפיקוח מתמיד ומקבלות עונשים חמורים המטילים מומים בגופן (אך לא ברחמן) על כל חריגה משמעתית.

      העולם המבעית הזה מתואר לקוראים מנקודת מבטה של שפחה אחת, שלפרד (כלומר – השייכת למפקד פרד), שמנסה להסתגל לחייה החדשים והבלתי-אפשריים וחושפת אט אט, פיסה אחר פיסה, את התמונה המורכבת של עולמה הפנימי והחיצוני.


      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      עולם מבעית שנחשף פיסה אחר פיסה (צילום: יח"צ HOT)

      כמו ברבים מספריה, גם ב"סיפורה של שפחה" הכתיבה של אטווד נושאת עמה איזה ריחוק וקור רוח, שמאפשרים לה לתאר תכולה של ארון בגדים באותו קצב נינוח ועגמומי שבו תתאר מקרה אונס או רצח. כך מתקדמת עלילת הספר באיטיות ונעה בין רגעים דרמטיים להרהורים נוגים ובין דיאלוגים חדים לתיאורים מפורטים של מקומות, חפצים ואנשים. לכל נושא – מהותי או פעוט – מוקדשים אותם 2-3 עמודים עד שמגיע הפרק הבא.

      בסדרת הטלוויזיה, לעומת זאת, הקצב הרבה יותר מהיר, כשרוב האירועים הדרמטיים שתוארו בספר מופיעים כבר בשני הפרקים הראשונים. בנוסף, יש לא מעט הבדלים תוכניים בין הסדרה והספר – החל מאפיון הדמויות (המפקד ואשתו מתוארים בספר כאנשים לא-יפים בגיל העמידה ובסדרה הם צעירים ומצודדים), דרך שינויים קלים בעלילה (בספר מוירה בורחת בכוחות עצמה בעוד שבסדרה שלפרד מסייעת לה) ועד הוספת קווי עלילה חדשים שכלל לא הופיעו במקור (קורותיה של שלגלן, עברה של סרינה ג'וי וכד').

      סיפורה של שפחה פרק 8 (יח"צ , HOT)
      הסדרה מאפשרת להרחיב את הסיפור גם אל עברן של דמויות כמו סרינה ג'וי (צילום: יח"צ HOT)

      ככל שההבדלים הולכים ומעמיקים מפרק לפרק, כך הספר והסדרה הופכים לשתי יצירות שונות וכמעט בלתי תלויות. הספר, למשל, מאפשר לקוראים לחוש אינטימיות מסוימת עם דמותה של שלפרד (שמבעד לעיניה אנחנו לומדים להכיר את העולם החדש וצוללים אליו באיטיות) באופן שהמדיום הטלוויזיוני מתקשה לחקות. הסדרה, לעומת זאת, מייצרת חוויה מרגשת, קצבית ושלמה הרבה יותר, והיא מחפה על השיטוח המסוים שמובנה במדיום באמצעות קווי העלילה הנוספים, שמרחיבים ומעמיקים את העולם של "גלעד" ומאפשרים לצופים להכיר אותו מצדדים שהספר לא נגע בהם.

      דווקא הדמות הראשית בסדרה, בגילומה של אליזבת מוס שזכתה לשבחים רבים על משחקה, היא החוליה החלשה יותר במעבר מהספרות לטלוויזיה. כדי לתאר את השתקנות של שלפרד, כפי שהיא מוצגת בספר, ניסו יוצרי הסדרה להשתמש בעשרות קלוזאפים על פניה של מוס, שמתיימרים להציג מבטים מלאי הבעה כביכול, אך בפועל, שלפרד הטלוויזיונית נראית רוב הזמן פשוט כמי שעומדת להתעלף. במקרים אחרים, שתקנותה מתבטאת בהמתנה של מספר שניות מרגע שנשאלה שאלה ועד שהיא משיבה עליה, במה שנראה כמו הומאז' ל-"smell the fart acting" המפורסם של ג'ואי טריביאני מ"חברים".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      שתקנות או נטייה להתעלפות? אליזבת מוס מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: יח"צ HOT)

      "סיפורה של שפחה", כמו רבים מחבריו לז'אנר הדיסטופיה, מנסה לתאר עולם עתידי על מנת לדון בבעיות שמטרידות אותנו בהווה. אחת הבעיות שרובצות לפתחו של העולם המערבי המודרני היא הקיטון הדמוגרפי – כלומר, הירידה בכמות הילדים הנולדים מדי שנה (במדינות מסוימות באירופה מתים בכל שנה יותר אנשים מאשר נולדים והאוכלוסייה הולכת ומצטמצמת). יתרה מזאת – האפשרות להשתמש באמצעי מניעה ולנתק את יחסי המין מהילודה, לצד התפרקותה של המשפחה המסורתית כמודל מחייב, מאפשרים ליותר ויותר אנשים בעולם המערבי לבחור לחיות את חייהם הבוגרים מבלי להעמיד צאצאים כלל. כך קרה ששחרור האדם מכבלי החברה והמדינה העמיד בעצם את עתידה של האנושות כולה בסכנה. החברה המערבית הולכת ומכלה את עצמה, ומנגד - שחרור האישה לא שיפר את בטחונה האישי; נשים עדיין נאנסות, מוכות ומטרדות מדי יום.

      הרפובליקה של גלעד, פרי דמיונה של אטווד, מבקשת לפתור את הבעיות האלה בדיוק על ידי משטור נשים ופיקוח על רחמן. הרחם הוא האמצעי לייצור האוכלוסיה העתידית, ולכן אנשי המהפכה משקיעים בו את כל משאביהם למען עתיד האומה בפרט ועתיד האנושות בכלל. בריאיונות שנתנה אטווד לרגל עלייתה של סדרת הטלוויזיה, היא ביקשה להדגיש שלא המציאה דבר בספר, וכי הדברים שכתבה עליהם קיימים גם כיום והיו קיימים לאורך ההיסטוריה. החל מהניסיון של הימין השמרני באמריקה למנוע מנשים לעשות הפלות ובכך להפקיע מהן את ההחלטה על גופן, ועד למצבן של נשים במדינות כמו איראן, סעודיה ואפגניסטן – הרפובליקה של גלעד לא רחוקה מאיתנו לתפיסתה של אטווד. (גם בישראל קיימות חברות בהן מידת חירותן של נשים לא גדולה באופן משמעותי מזו של נשות גלעד, ולצד זה תנועות כמו להב"ה, שמבקשות למנוע מנשים יהודיות לקיים יחסים עם ערבים על מנת לשמור על טוהר הדת והלאום, מתקיימות באין מפריע).

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מדברים על העתיד כדי להזהיר מההווה (צילום: יח"צ HOT)

      אולם האם קיומן של תנועות ודעות כאלה אומרת בהכרח שאנחנו נמצאים על ספה של מהפכה דתית בעולם המערבי, שתכלא אותנו במשטר טוטליטארי מוטרף? הימין השמרני טוען כי אטווד מנסה לזרוע פחד ובהלה מפני כל דבר שהוא לאומי, דתי או מסורתי. לא כל תנועה ימנית ולאומית, אומרים המבקרים, מובילה בהכרח לנאציזם או למשטר הטאליבן, כשם שלא כל תנועת שמאל סוציאליסטי מובילה בהכרח לקומוניזם הסובייטי. ולראייה – מאז שיצא הספר בשנת 1985, מצבן של נשים ושל להט"בים בעולם המערבי רק הלך והשתפר.

      כך או כך, אין ספק שהמציאות המתוארת בספר עשויה להתממש (גם אם לא תתממש בהכרח), כפי שהתממשו מהפכות דומות באיזורים שונים בעולם לאורך ההיסטוריה (אטווד עצמה ביקרה באיראן זמן קצר לפני המהפכה האיסלמית). העובדה כי הספר עובד לסדרת טלוויזיה יותר מ-30 שנה אחרי שראה אור, מצביעה על כך שלפחות לדעת יוצרי הסדרה הוא עדיין רלוונטי לימינו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      גם אחרי 30 שנה הסיפור הזה עדיין רלוונטי (צילום: יח"צ HOT)

      ובאשר לשאלה הנצחית – מה יותר טוב, הספר או הסדרה?

      בסופו של דבר, למרות היתרון הפילוסופי והמעמיק של הספר, סדרת הטלוויזיה יוצרת חוויה חזקה, מעניינת, שלמה ומהנה הרבה יותר (עד כמה שסדרה שמתארת התעמרות שיטתית בנשים יכולה ליהנות). אמנם הסדרה לא חפה מבעיות – היא שטחית לפרקים, אובר-דרמטית ומוגזמת (שני הפרקים הראשונים שלה עשויים להבהיל רבים מהצופים ולהרחיק אותם); אבל יוצרי העיבוד הטלוויזיוני של "סיפורה של שפחה" הוכיחו שלמדיום שלהם יש יכולות להציג יצירה מרשימה ומטלטלת, שלא נופלת מהיצירה הספרותית ואף עולה עליה.