טוב, אבל לא מצוין: האלבום החדש של משה פרץ מבדל אותו מהמתחרים

עונות לא פשוטות עוברות על על הדמויות המובילות של המוזיקה המזרחית, כאשר לראשונה זה שנים גורמים חדשים מאיימים על מעמדם ככוכבי הפופ הבולטים בישראל. זה קורה מתוך הז'אנר - עם כוכבים עולים כמו עדן בן זקן ועומר אדם - ומבחוץ, עם השוק העולה של פופ חדש ומעודכן שמכוון במוצהר לגילאים צעירים יותר. הקהל הצעיר הזה, שנלקח בעבר כמעט כמובן מאליו, מעדיף את סטטיק ובן אל. דרכו של עולם. אייל גולן ושרית חדד, אמנים שיש להם כבר מעל 20 שנות קריירה, ניסו בכוח לקרוץ לקהל צעיר יותר, ניסיונות שלא תמיד נשמעו מוצלחים. לעומתם, משה פרץ, הדמות הכי משמעותית בז'אנר בתווך שבין שני הדורות, בחר באסטרטגיה אחרת: הוא לקח את היתרונות המובהקים שלו - קול ענק, הגשה מדויקת וניסיון ככותב - ויצר אלבום שלא סופר כמעט את הילדים. אלבום שמציג אמן בשל, מוכשר ובטוח בעצמו, שלא צריך להתאמץ במרדף חסר סיכוי.

זה לא שמדובר כאן בקונספט חדש, בצליל יוצא דופן דווקא - אותן נגיעות הסול המסולסל האופייניות לו – אלא ביציבות, בתמהיל נכון של בלדות טובות עם להיטים קצביים מוצדקים, ובתוצאה. זוהי חותמת נוספת למעמד של משה פרץ כאמן מרשים ומגוון. באופן אירוני נקרא האלבום "בחור חדש", אבל כאמור, הוא מציג את פרץ כאמן שהוא הכל מלבד זה. סדר היום שלו מוצהר והוא פותח בבלדה יפה בשם "דהו האותיות", שבו פרץ עצמו חתום על ההפקה המוזיקלית לצד עידו אוחיון, השותף הקבוע של דיקלה – המודל בה"א הידיעה לזמרת פופ מזרחי מתוחכמת ומעודכנת, ונדמה לי שזה בהחלט הכיוון שאליו פרץ שואף. גם "אחות קטנה" שמגיע מיד אחר כך מזכיר מעט את "מסקרה שחורה". רק אחר כך מתחילה המסיבה. אמנם "קרמלה" שחורך את המדינה הוא קשקוש מוחלט, אבל אחריו מגיעים אוסף של שירים טובים בהרבה. בולטים לטובה במיוחד "שורף אותי", "בין כל האנשים", ו"על משכבי" המשותף עם חנן בן ארי. יש כאן כמה שירים שמיועדים למלא את התפקיד של "היא רק רוצה לרקוד", בראשם "טיסה 5325", וגם הם רוב הזמן שומרים על רמה גבוהה. זה לא אלבום פילרים – כל אחד מ-13 השירים מצדיק את מקומו.

ובכל זאת חייבים לסייג: ככל שהכל טוב, מוקפד וממונן, חסרה לי ההתעלות של "זיקוקים". אין באלבום הזה שיר גדול ש"הופך את השולחן". פרץ נמנע מנפילות, אבל הוא עדיין מעט זהיר מדי, נמנע מהימורים ומחיבור רגשי גדול מדי, ומתקשה לשחזר את השיאים שלו. כמכלול, "בחור חדש" הוא אחד האלבומים הטובים והמגובשים שיצאו בשנים האחרונות בפופ המזרחי, שמעמיד אותו במקום אחר. מבחינת השירים הבודדים, פרץ רחוק ממימוש כל היכולות שלו.

לגושן יש קול לא רע, כישרון בהלחנה, חוש נכון ללהיטים ומידה לא מבוטלת של כריזמה. יש משהו מייאש בעובדה שגם לאחר ארבעה אלבומים, הנתונים האלה לא מיתרגמים לזהות אמנותית. בחצי אוזן, בלי לשים לב, רבים מהשירים באלבום החדש שלו כמו "26" או "חיכיתי" או אפילו "דור הסתלבט" יכולים להיות מהנים ולהזדמזם בכיף. ההפקה המוצלחת של גלעד שמואלי הוותיק (בין היתר עידן רייכל, שהשפעתו ברורה ונוכחת באלבום הזה) אחראית לכך. אבל הטקסטים חושפים את ריקנותם של השירים הללו, את השקר באינטימיות המדומה שלהם. גושן מתקשט בה, אבל זהו ככלות הכל רק קישוט.

נתמקד בשיר הנושא כי זו הדוגמה הבוטה מכולם: "דור הסתלבט" הוא מניפסט נבוב של דור שלם של אמנים שאין להם מה להגיד; שרואים בעצמם מורדים שחייבים לפתוח את הפה ואז מגלים שאין להם שיניים; שלהגיד "זין" בשיר זו הדרך היחידה שלהם לרמוז על נון-קונפורמיזם, ולכן הם מיהרו להוסיף ביפ על המילה כדי שחס וחלילה אף אחד לא וימנע את השיר הזה מילדיו. לפני זמן מה גושן הקליט שיר עם עברי לידר, וברור שהוא מקור ההשראה האולטימטיבי שלו, עם שירים כמו "האנשים החדשים", "בתי קפה" או "תמיד אהבה".

אבל אצל גושן אין את האינטימיות, הייאוש והכאב – רגשות אמיתיים, כן? לא פרודיה על רגשות אמיתיים – שעמדו בבסיס היצירה של לידר. "דור הסתלבט" הוא לא יותר מחיקוי מנוכר, פלקטי וציני של אותם שירים. למה ציני? כי מעל הכל הוא גם הטפת מוסר. גושן כועס על צעירים שנוסעים לגרמניה, כאילו השנה היא 1950 ולא 2017, כשהוא אומר "זה כאילו ששכחנו את השבי והקור ואיך אז הם כיבו לנו את האור, ומשם הרי ברחנו". ובכן, אמנם לא בכל יום יוצא משפט כל כך בנאלי וסתמי על מה שהגרמנים עוללו ליהודים, אבל זה אפילו לא העניין. העניין הוא שגושן משחק בתפקיד כפול – הילד הרע, והטרחן ממועצת התלמידים שמלקק למורים – והוא לא משכנע באף אחד מהתפקידים.

בנפרד, נמצאים ב"דור הסתלבט" כמה בלדות יפות ("אחכה ללילה", "בואי בשלום"). ביחד, זה פסקול בלתי מספק. עוד יימצא לדור הזה – כולנו תקווה – פסקול נאמן יותר, עשיר יותר וחד יותר.