(בסרטון: הטריילר של "טופאק: כל העיניים עליי")
27 נחשב הגיל המקולל בו מוזיקאים מתים בטרם עת, אבל טופאק שאקור לא הגיע אפילו לזה. הוא נרצח בן עשרים חמש בלבד, בנסיבות שעד היום לא התבהרו לחלוטין. המסתורין הזה רק העצים עוד יותר את המיתולוגיה סביב הראפר, שהייתה גם כך גדולה בשל היותו אחד האמנים החשובים של שנות התשעים: מוזיקאי פורץ דרך, משורר היפ הופ, פעיל חברתי ועוד ועוד. כל הגדרה, מחמיאה ככל שתהיה, רק תכעיס את חסידיו האדוקים.
שאקור היה גם שחקן והופיע בחצי-תריסר סרטים, כמה מהם מן החשובים בעשייה השחורה של הניינטיז, למשל "צדק פואטי" של ג'ון סינגלטון מ-1993. לאור כל זה, רק מתבקש כי דמותו תעורר עניין רב בקולנוע. נעשו ונעשים עליו שלל סרטים תיעודיים, וכבר לפני עשרים שנה החלה היוזמה להפיק גם סרט עלילתי על חייו.
כפי שקורה לא פעם עם ביוגרפית מסוג זה, ההפקה נתקלה בקשיים שונים ומשונים והתעכבה גם בעקבות מחלוקות פנימיות בין השאר, אותו ג'ון סינגלטון היה לביים אותה, אך פרש בזעם.
רק עתה הבשיל הפרויקט, ועלה בסוף השבוע האחרון בשם "טופאק: כל העיניים עליי", כשם אחד מאלבומיו המפורסמים ביותר. הפצתו בישראל בו זמנית עם ארצות הברית אינה מובנת מאליה, שכן בעבר נהוג היה לגנוז פה סרטים על מוזיקה שחורה. יש להניח שהיא נובעת מן ההצלחה היחסית כאן של "Straight Outta Compton".
אך בניגוד לאותו להיט, שזכה גם להערכה ביקורתית וממסדית, "טופאק: כל העיניים אליי" ספג קיתונות של בוז בארצות הברית. אם זה מאנשים שהכירו את המוזיקאי למשל ג'אדה פינקט-סמית, שניהלה איתו מערכת יחסים והייתה מזועזעת מן הצורה בה הקשר ביניהם מוצג בסרט. ואם זה מסתם אזרחים מודאגים, למשל, מבקרים ומבקרות שלעגו לו, ובין השאר כינו אותו "עיבוד נאמן לעמוד הוויקיפדיה של שאקור".
למרבה הצער, כולם צודקים. אכן, זהו סרט כושל ומקומם. קשה להחליט מאיפה להתחיל למנות את רשימת הפגמים הקולנועיים והמוסריים שלו. ננסה בכל זאת, אז ככה: התסריט מקפץ בשטחיות מתחנה אחת בחייו של טופאק לאחרת, ואכן נראה כאילו שלא חובר בידי תסריטאי אלא עורך בוויקיפדיה. את מסת המידע הזו הביא אל הבד הבמאי עם השם המדהים בני בום, ולפחות לפי הסרט הזה, כישרון הבימוי שלו אינו מלהיב כמו שמו. עבודתו חסרת שמץ של השראה מהסוג שהיה לראפר, והיא ראויה במקרה הטוב לדרמת טלוויזיה סוג ג' מן הימים בהם שאקור פעל.
גם הליהוק אינו מזהיר. דימיטריוס שיפ ג'וניור עושה את מירב המאמצים בתפקיד הראשי, אבל לא יכול להתגבר על המכשלה המובנית שאינה באשמתו: טופאק היה נמוך ורזה והוא גבוה ומלא, ולכן אינו אמין בתפקיד. נוסף לכך, כיוון שהסרט מנסה לדחוס כל כך הרבה, הוא גם עמוס בדמויות. את רובן מגלמים שחקני משנה מן השורה השלישית והרביעית, שמורידים את הרמה מטה עוד יותר.
חמור מכך, הביוגרפיה הזו חוטאת גם בייצוג הקולנועי של אירועים שנויים במחלוקת. טופאק, כזכור, ריצה עונש מאסר בעוון אונס, וכחלק מפולחן האישיות הכללי שעושים לו כאן, הסרט מנקה את שמו לחלוטין ומתאר אותו כקורבן של מערכת המשפט, אף שלא בטוח כי אכן היה זכאי לחלוטין.
תמוהה גם הדרך בה מציג הסרט את הרצח של גיבורו: אחת הפרשות המסעירות בתולדות התרבות הפופולרית בארצות הברית, שהולידה שלל תיאוריות קונספירציה, מוצגת כאן באופן תמציתי ויבשושי. כאילו מדובר באירוע פלילי שגרתי שאין מה לומר עליו.
אחת הדמויות הבולטות בסרט היא של שוג נייט, מייסד חברת התקליטים שבה טופאק היה חתום, שמוצג כאן כחברו הטוב ביותר, ואז כאויבו לרגע ואז שוב כסחבק שלו. לפי חלק מן ההשערות הייתה לו מעורבות ברצח של בן חסותו, בשל מחלוקת ביניהם לגבי המשך שיתוף הפעולה המקצועי, אך הביוגרפיה הזו בוחרת לטהר לחלוטין את אחד החשודים העיקריים, ולהתעלם מכל סימני השאלה שיש סביבו.
כמו כן, כדי לתאר את התבונה ורוחב האופקים של טופאק, הסרט השטחי מתאר שוב ושוב כיצד הוא מצטט את שייקספיר. אך העולם הספרותי שלו היה עשיר יותר והרבה פחות בנאלי, וכלל גם את מאיה אנג'לו, מקיוואלי, מיכאיל באקונין ורבים אחרים, שאין להם כאן כל זכר. חכם וידען היה גם ביגי, בן דורו של טופאק, שהסרט מאזכר אותו גם כן כמובן, ומציגו כטיפש, אף שהיה חכם וחריף. רשימת העוולות עוד ארוכה, וקצרה היריעה.
למי שכלל אינו מכיר את הנושא, הסרט עשוי להתגלות כסיכום בסיסי וגולמי אך ממצה, והמוזיקה של גיבורו מצליחה להרים אותו לא פעם. אך בסך הכל, העשייה שלו פושרת להפליא ותמונת המציאות שהוא מנסה לתאר מעוותת ומכעיסה להחריד. אחת מתיאוריות הקונספירציה לגבי רצח טופאק גורסת כי הוא בכלל לא מת אלא עדיין חי ומסתובב בינינו, והלוואי שזה אכן המצב כי כך לפחות הוא לא צריך עכשיו להתהפך בקברו.