האלבום החדש של ג'ייסון איזבל יככב גם הפעם בסיכומי השנה

כבר עכשיו ברור שהאלבום החדש של ג'ייסון איזבל הוא אחד הטובים שיצאו השנה, אבל הוא לא לבד - מני אבירם אסף כמה שירים שיצאו בזמן האחרון והצליחו לרגש אותו במיוחד

  • ג'ייסון איזבל
מני אבירם
מהכותבים המוכשרים של התקופה. איזבל (צילום: AP)

ב-2015 בחרתי כאן ב-"Something More Than Free" של ג'ייסון איזבל במקום הרביעי ברשימת אלבומי השנה. הקדימו אותו האלבומים של פאד'ר ג'ון מיסטי, טיים אימפלה וכמובן סופיאן סטיבנס. אם הייתי בוחר שוב היום הייתי ממקם אותו במקום השני. שנה וחצי אחרי, האלבום הזה, לצד מסמך הפרידה המופתי של סטיבנס, הם שתי היצירות שאני חוזר אליהם שוב ושוב, ואני חושב שלאלבום של איזבל הקדשתי במצטבר יותר זמן איכות מאשר ל-"Carrie & Lowell".

את איזבל, שנולד באלבמה לפני 38 שנים - אמו היתה רק בת 17, כפי שהיטיב לתאר בשברון לב בשירו "Children of Children" - הכרתי רק בזכות אלבומו "Something More Than Free", ואז חזרתי אחורה כדי לגלות את מי שיהפוך לאחד מהיוצרים האהובים עלי. מי שהצטרף ללהקת הרוק הדרומית המוצלחת דרייב ביי טראקרז כשהיה בן 22 בלבד, נפל חזק באלכוהול, נגמל והפך לאמן סולו שחיפש את קולו ומצא אותו בענק, הוא באמת מהכותבים והמלחינים הכי מוכשרים של התקופה. יש לו יכולת מופלאה - כמו של הגדולים ביותר - ללכוד את הניואנסים הקטנים ביותר של אהבה, זוגיות, פחדים, ייאוש, תקוות וחיי היומיום. וכפי שכתבתי בנימוקים לבחירתו שלי בו לפני שנה וחצי, הוא ממספרי הסיפורים המוכשרים שיש לאמריקה להציע בימים אלה, כשהוא פוסע בשבילים שחרשו בשבילו לפניו ענקים כמו ספרינגסטין וניל יאנג. באמצעות קאנטרי, אמריקנה ופולק מדבר איזבל על חיי צווארון כחול ושדות תירס ואמונה, והמילים שלו מדויקות ומחלחלות גם אם לא נולדת באלבמה. המלחמה בשגרה המכרסמת, העול והנחמה גם יחד שיש במשפחה, החלומות שיאלצו לחיות עם כך שהם אכזבות והדין והדברים עם אלוהים, ש"חשבת שהוא ארכיטקט, אבל עכשיו אתה יודע שהוא יותר משהו כמו מטען צינור שעומד להתפוצץ".

עוד באותו נושא

קורדרוי 120: אלבומי הרוקנרול הטובים של 2015

לכתבה המלאה

השבוע יצא האלבום החדש של איזבל, "The Nashville Sound", הפעם עם להקתו The 400 Unit, השני שלהם יחד, ושני מוטיבים שוצפים בו כמו נהר המיסיסיפי: הולדת בתו הראשונה מרסי רוז בספטמבר 2015, וארה"ב של היום, בואכה הבחירה בטראמפ. כידוע, ילד ראשון הוא חוויה מטלטלת לכל אדם בכלל ולאמנים שלא יודעים לאן להוליך את נפשם אל מול האירוע בפרט, ורק מעטים מהם משכילים לעצור את עצמם מליפול לקלישאות בבואם לבטא את סערת הרגשות שלהם במילים ובשירים. איזבל מצליח להימנע מהמובן מאליו כמעט לכל אורך האלבום, וגם כשהוא חוטא בקלישאה - למשל בשיר הסיום "Something to Love", ה"מה שאת אוהבת" שלו - משפט כמו "את נולדת ביום קיץ מאוחר וחם, שחררנו אותך וניסינו לזוז מדרכך, אני לא כל כך מזהה את העולם שלו את קוראת בית, פשוט תמצאי את מה שעושה אותך שמחה ילדה ותעשי אותו עד שכבר לא תהיי", מאפשר לסלוח לו.

האלבום הזה יותר רוקנרולי מקודמו, בקצב יותר גבוה, והוא ממש לא רק הסאונד הנשווילי שמופיע בשמו - כותרת מודעת לעצמה שמרפררת לדיונים הבלתי פוסקים על מה זה קאנטרי כיום. איזבל עוסק באותם נושאים שבהם עסק תמיד, והדמויות שלו שוב מתמודדות עם ניכור וחוסר שייכות, עם הרצון לפרוץ את גבולות העיירה הקטנה אבל גם עם הפחד ממה שמחכה מעבר לאותם גבולות, עם גבריות ומשמעותה וחרדות. ב-"White Man's World" הוא מדבר על גזענות ועל איך - כפריבילג לבן - חובתו להילחם על זכויותיהם של השחורים באמריקה. "אין כזה דבר מלחמה של מישהו אחר", הוא שר.

אבל שירי האהבה של איזבל הם שעושים את ההבדל, ויש כאן שניים נפלאים: "Chaos And Clothes" האליוט סמיתי על רוחות העבר שלא מניחות, ובעיקר "If We Were Vampires", שהוא שר ביחד עם אשתו ואם בתו אמנדה שיירז, חברת הלהקה, ועוסק בהזדקנות יחד. וככה זה הולך:

"זאת לא השמלה הארוכה והנשפכת שאת לובשת
או האור שנשבר וחוזר מהעור שלך
הלב העדין שעליו הגנת במשך כל כך הרבה זמן
או החמלה שבחוש הטוב והרע שלך.
אלה לא הידיים שלך שמחפשות בסבלנות בחושך
או ציפורנייך עם סימן המים של המאהב שלך
זו לא הדרך שבה את משכנעת אותי לרדת מהגג
השאלות שלך כמו הוראות ניווט אל האמת.
זה לדעת שזה לא יכול להימשך לנצח
סביר שאחד מאיתנו יצטרך לבלות כמה ימים לבד
אולי נקבל ארבעים שנים ביחד
אבל יום אחד אני כבר לא אהיה
או שיום אחד את כבר לא תהיי.
אם היינו ערפדים והמוות היה בדיחה
היינו יוצאים למדרכה ומעשנים
צוחקים על כל האוהבים והתוכניות שלהם
לא הייתי מרגיש את הצורך לאחוז בידך.
אולי הזמן שאוזל הוא מתנה
אני אעבוד קשה עד סוף המשמרת שלי
ואתן לך כל שניה שאני יכול למצוא
ואקווה שזה לא אהיה אני שאשאר מאחור".

"The Nashville Sound" הוא לא בליגה של "Something More Than Free", ועדיין הוא מהאלבומים היותר טובים שיצאו עד כה השנה. כי באמת - אין כמעט ג'ייסון איזבלים נוספים שם בחוץ. הוא יוצר שמגיע אחת ליותר מדי שנים, קול חד, צלול, חשוב. וכל דקה פנויה שהוא לא חלק מפס הקול שלה היא דקה מבוזבזת.

שנה גדולה

איזבל לא לבד, וכפי שהיה צפוי, 2017 הולכת להיות שנה מוזיקלית גדולה, עם אלבומים חדשים של הנשיונל, The War on Drugs, ארקייד פייר, Queens of The Stone Age והקילרז, וכפי שדווח אתמול גם הפו פייטרז. מה שנקרא - בהצלחה בסיכומים. הנה הטבלה הפנימית הפרטית שלי של הסינגלים ששוחררו עד כה.

1. הנשיונל - The System Only Dreams in Total Darkness

בראיון אמר מאט ברנינגר שהתמה של האלבום החדש "Sleep Well Beast", שייצא בספטמבר, היא נישואים שמתפרקים. האם לזה הוא מתכוון כשהוא שר "אמרנו שאף פעם לא ניתן לאף אחד להיכנס פנימה, אמרנו שנמות רק מסודות בודדים"?. התשובות, אולי, בקרוב. הוא עצמו אגב נשוי באושר.

2. The War on Drugs - Holding On

אחרי "Thinking Of A Place" נטול הפגמים, הגיע השיר הזה, ואין מה לעשות, אדם גרנדוסיל שוב הולך לפגוע בול. כל שיר זהב. האייטיז עדיין כאן, והקליפ ייגע גם בלב הקר ביותר.

3. פו פייטרז - Run

שיר שהגיע משום מקום, ובו דייב גרול חוזר לשורשיו הטראשיים (במובן המטאלי של המילה, לא הפח). מזכיר את תקופת "Monkey Wrench" וכמובן יש קליפ מעולה. השיר הכי טוב של פו פייטרז מזה שנים, שלבטח יככב באלבום החדש של הלהקה, "Concrete and Gold", שייצא גם הוא בספטמבר.

4. Queens of The Stone Age - The Way You Used to Do

באוגוסט יגיע "Villains" שהפיק מארק רונסון (לי אישית אין כוח אליו, אבל נמתין), וזה השיר הראשון מתוכו. ג'וש הומי קלאסי, אולי קצת טיפה פחות כבד. כמה האזנות ואתם בפנים.

5. ארקייד פייר - Creature Comfort

עד שכבר התאהבתי בשיר הנושא האבבאי מתוך "Everything Now", הגיע הדבר הזה. אולי גם הוא יגדל עלי, כמו "טודו בום". אולי לא.

6. הקילרז - The Man

אוקיי, בהתחלה חשבתי שהשיר הזה הוא שיר רע של ארקייד פייר, אבל מאז השתניתי. יש כאן משהו, ואני לא כותב את זה רק כי יש לי מאן קראש על ברנדון פלאוורז.

ובעניין אחר: ניק קייב - Rings Of Saturn

ניק קייב לא עושה הרבה תכניות אירוח, אבל בשבוע שעבר אצל קולבר הוא עשה ביצוע יפהפה לשיר הזה מתוך אלבומו האחרון "Skeleton Tree". אצלנו בע"ה בנובמבר.

קאבר אחד בשבוע

הרבה מחוות הוקדשו לכריס קורנל, זאת של בן גיבארד ודת' קאב פור קיוטי מהשבוע שעבר היא מהיפות שבהן.

של מי השיר הזה?

העונה הראשונה של "סיפורה של שפחה" הסתיימה השבוע, והשיר שנבחר לשלוח את שלפרד אל עבר עתיד לא ברור הוא "American Girl" של טום פטי, מתוך האלבום הראשון שלו ושל ההארטברייקרס, שיצא בנובמבר 1976. זו אולי בחירה מעט קלישאתית ונטולת אנדרסטייטמנט, אבל זה שיר כזה מעולה שאפשר לסלוח. יהיו מי שיזהו את השיר מהפרק של "הסופרנוס" שבו טוני נאבק על חייו בבית החולים, או מהסרט "שתיקת הכבשים". אחרים יבינו מאיפה הסטרוקס גנבו את הריף שפותח את "Last Nite" שלהם. יבורך הפרי.

פצצות מהעבר

מצד אחד חגיגות ה-25 לאלבום "Meantime" של הלמט, שלא זכה להצלחה מסחרית ענקית בשנה מטורפת כמו 1992, אבל בהחלט היה אלבום משפיע וחשוב, וגם הוציא את השיר הענק הזה. כפי שפייג' המילטון שר כאן בעצמו: למות מבלי שגומרים עליך את ההלל ממש יכול לבאס.

ומצד שני, 30 שנה לאלבום השני של להקת המטאל ווייט ליון, "Pride". פח, כן, אבל לא אפנה את גבי לשיר שליווה אותי בלא מעט ריקודי סלואו. הילדים אולי בוכים כשהם שומעים את השיר הזה, אבל לא אני.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully