פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורדרוי 120: אלבומי הרוקנרול הטובים של 2015

      מוזיקה על ההשפעה המאגית של משפחה על החיים, פסקול אמריקאי בעל צווארון כחול ויבשת אחת שמתחילה לכבוש את העולם: מני אבירם עם אלבומי הרוקנרול של השנה

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)

      2015 היתה שנה בינונית יחסית בכל מה שקשור למוזיקת גיטרות. יצאו בה הרבה מאד אלבומים לא רעים, אבל מעט מדי מהם היו בלתי נשכחים ומכוננים, כאלה שישרדו את מבחן השנים. יחד עם זאת, חצי הכוס הריק זה לחלשים, נעבור לחצי המלא יחסית: הבנות נתנו בראש לא פחות - אם לא יותר - מהבנים; האייטיז המשיכו להראות לכל שאר העשורים שההשפעה שלהם תשרוד גם את המתים המהלכים; גם הניינטיז שבו לבקר בדרכם המשונה; כמה קאמבקים מלכותיים הפיחו אופטימיות והזכירו שרוקנרול זה לא עניין של גיל אלא של גישה; והמוות וכל חבריו לא הצילו את קולדפליי מאלבום מיותר אבל סיפקו נחלים של השראה למי שחתום על אלבום השנה של הבלוג הזה. וזה בדיוק הזמן להזכיר שהבחירות הבאות הן שלי בלבד ובאחריותי, אז חבקו את הניצולים, הניחו להולכים (ביניהם פיית' נו מור אהוביי, ניו אורדר ודירהאנטר). תם הטקס, הנה 20 אלבומי השנה של קורדרוי.

      מקום 20: Sleater-Kinney - No Cities to Love

      סלייטר-קיני, השלישיה הפאנקית של קורין טאקר, קארי בראונסטין וג'נט ווייס, שהיתה חלק מתנועת הריוט גירל ונחשבת עד היום לאחת מהלהקות המשמעותיות של שנות התשעים, חזרה תשע שנים אחרי אלבומה האחרון עם אלבום אינטנסיבי וכועס, לא תמיד קל להכלה, שסנט וינסנט אמרה שהוא האלבום של סלייטר-קיני שהיא הכי אוהבת. ואם סנט וינסנט אמרה, היא יודעת.

      מקום 19: The Districts - A Flourish And A Spoil

      האלבום השני של הדיסטריקטס היה פחות טוב ממה שהוא אמור היה להיות, ובכל זאת משהו בו עבד: רוחן של הסטרוקס, של ארקטיק מאנקיז ושל הריפלייסמנטס נוכחת, הרוקנרול גם מלוכלך וגם קתרטי, וההפקה של ג'ון קונגלטון מרימה את האלבום ועוזרת לרביעיה מפנסילבניה להפוך מהרכב מבטיח לכזה שגם מקיים.

      מקום 18: Desaparecidos - Payola

      האלבום השני של ההרכב שבו קונור אוברסט מפסיק להיות רגשן רומנטי הגיע 13 שנים אחרי קודמו ובגדול קרא למאזיניו לקום מהספה ולעשות מהפכה. ברשימת המבוקשים: בנקאים, פוליטיקאים, שוטרים מושחתים, העשירים. הקריאה לפעולה של דספרסידוס היא לפעמים קלישאתית, לרגעים שטוחה, אבל ברובה סוחפת, כזאת שגורמת לך להרגיש צעיר, ומצערות אותך על כך שאתה כבר לא. כל הזעם הזה עטוף בפאנק מאוד אפקטיבי, ונכון שלפעמים הכל מתערבב וקשה להבדיל כבר בין קטע לקטע, אבל היי, אנחנו צעירים ולא אכפת לנו מהפרטים הקטנים.

      מקום 17: Built to Spill - Untethered Moon

      תואר קאמבק השנה הולך לחברי בילט טו ספיל, שאחרי שש שנים חזרו עם אלבום מספר שמונה והזכירו למה הם תמיד היו כל כך משפיעים ואהובים. הלהקה של דאג מארש, איש בעל קול מאוד מיוחד וסגנון נגינה על גיטרה מיוחד לא פחות, המשיכה להיות נגישה מבלי לוותר על כל המאפיינים שהביאו אותה עד הלום, מזכירה נשכחות וצלילים וקולות. בשיר שפותח את האלבום,"All Our Songs", מארש שר "וידעתי, כשהתעוררתי, שרוקנרול יהיה כאן לנצח". כך זה אכן נראה.

      מקום 16: Nai Harvest - Hairball

      בן תומפסון ולו קורי, שני חברים משפילד, מקדשים את הצימוד גיטרה-תופים ומזיעים את דרכם לאורך כל אלבומם השני כשהם לובשים את אהבתם לניינטיז על השרוול אבל מצליחים להתאים אותה להווה. באין מילה אחרת: כיף.

      מקום 15: Royal Headache - High

      חצי שעה מפתיעה בחיוניותה מאת הרביעיה האוסטרלית שמפליאה בשילוב בין יסודות פאנק וגראז' לבין הקול הסולי של הזמר שלה, שוגאן. תוסיפו לזה את כל קשת הרגשות האנושיים, טקסטים שבהם שוגאן שופך את לבו והרגשה של סיאנס בהשתתפות גדולי הרוקנרול האנגלי לדורותיו, ותקבלו אלבום שני של להקה מרגשת בפשטותה שעומדת בכבוד לצד טיים אימפלה כמובילות הפריחה המשמחת של המוזיקה האוסטרלית בשנים האחרונות.

      מקום 14: Viet Cong - Viet Cong

      לא מדובר בחוויה הכי קומוניקטיבית שתעברו בחייכם, אבל הבכורה של ויט קונג הקנדית היא סערת פוסט פאנק שאפתנית אך מתגמלת באווירת אייטיז קודרת, הכוללת כמה מהשירים הכי טובים – יש רק שבעה באלבום הזה - שאינטרפול לא הוציאה. פינגווין 2015 זה כאן, ואף אחד לא אמר שזה יהיה קל.

      מקום 13: Craig Finn - Faith in the Future

      מצד אחד ההולד סטדי היא להקה בדעיכה. מצד שני לקרייג פין, המנהיג שלה, יש עוד טריקים בשרוול, והוא שלף אותם באלבום הסולו השני שלו, על האווירה הרגועה, הטקסטים המדויקים והמלנכוליה הנוסטלגית שבו. פין כתב את השירים אחרי שאמו מתה ב-2013, והוא מערבב בין כאב לבין אופטימיות הכרחית, כשברקע ניו יורק, ביתו ב-15 השנים האחרונות.

      מקום 12: Wolf Alice - My Love is Cool

      הרביעייה הלונדונית שבראשה עומדת אלי רוזוול הוציאה את אחד מאלבומי הבכורה הטובים של השנים האחרונות, שכוחו באקלקטיותו: יש שם גראנג', פולק, אינדי ניינטיזי, שוגייז, פופ. רוזוול, איט גירל בהתהוות, היא קצת קורטני לאב, קצת פי ג'יי הארווי, קצת פלורנס וולש, קצת הופ סנדובל. ברגעיה החלשים היא גם קצת ספרון מרפבליקה. את אותו הדבר אפשר לומר על השירים. 50 דקות (ארוכות מדי) שמבטיחות עתיד מסקרן.


      הלהקה הנכונה של הרגע

      מקום 11: Beach Slang - The Things We Do To Find People Who Feel Like Us

      אין שום דבר חדשני במוזיקה של ג'יימס אלכס וחבריו להרכב מפילדלפיה - הם על הרצף של בין הריפלייסמנטס לגאסלייט אנת'ם - אבל את מה שהם עושים, הם עושים עם כל הלב. וסניידר- כבר לא ילד - נשמע אמיתי כשהוא משורר על איך זה מרגיש להיות דחוי ומדוכא ומבויש וכלוא, ועל איך הוא רק רוצה להיכנס לאוטו ולברוח מהעיר הדפוקה ונטולת החלומות הזאת. אלבום בכורה של 27 דקות ו-10 המנוני פופ-פאנק זו עסקה משתלמת לכל הצדדים.

      מקום 10: Foals - What Went Down

      האלבום הרביעי של יאניס פיליפאקיס וחבריו הוא היצירה הכי נגישה שלהם, שמחברת יפה בין גיטרות סוערות למלודיות להמנוני אצטדיונים, וכוללת כמה מהשירים הכי טובים בקטלוג הלא בלתי מפואר של פולז: "Mountain at My Gates" , "London Thunder" ו-"A Knife in the Ocean" האדיר, שסוגר כמעט חמישים דקות אינטנסיביות. התודות גם למפיק ג'יימס פורד (ארקטיק מאנקיז, פלורנס אנד דה מאשין, מאמפורד אנד סאנז).

      מקום 9: Ryan Adams - 1989

      ראיין אדאמס הממזר התלבש על אחד מהאלבומים הכי מצליחים של שנות האלפיים, שעליו חתומה אחת מהזמרות הכי גדולות בעולם, ופשוט הקליט אותו שוב מתחילתו ועד סופו בדרכו הראיין אדאמסית. כך הפך "1989" של טיילור סוויפט ליצירה שהיא לגמרי של אדאמס, כלומר רוקנרול רגשני במובן האייטיזי של המילה. אדאמס, מוזיקאי מחונן בעל נפש פופית, זיהה את הפוטנציאל האדיר בשירים של סוויפט, זרם עם זה וקנה גם את המעריצים מבית וגם את הסוויפטיות הקנאיות. גם סוויפט עצמה עפה על המחווה והתוצאה, אבל לאדאמס לא יצא מזה את מה שאני חושב שהוא באמת רצה. שיעול שיעול.


      ארבעת האלבומים של הסתיו

      מקום 8: Bully - Feels Like

      אשת השנה שלי ברוקנרול היא לא קורטני בארנט וגם לא אלי רוזוול, אלא אליסיה בוגננו, הקול והפרצוף של רביעיה מנאשוויל שעונה לשם בולי. הבכורה שלהם מספרת בחצי שעה דחוסת רגש את סיפור חייה של בוגננו בת ה-25, על הסערות, הדילמות, שברונות הלב והתקוות שמרכיבות אותם. רוחות שנות התשעים נושבות בעוצמה בין כתליו של האלבום, שאותו הפיקה בוגננו באולפן של סטיב אלביני, והוא חי ומשתולל ומלא כנות, והלוואי שהייתי עכשיו בחורה באמצע שנות העשרים לחייה.

      מקום 7: Protomartyr - The Agent Intellect

      בלבו של האלבום השלישי של רביעיית הפוסט פאנק האדירה הזאת מדטרויט שבראשה עומד ג'ו קייסי נמצא חיבור מלא תשוקה בין אט דה דרייב אין, ג'פנדרוידס, סוניק יות' והנשיונל, 45 דקות של רוקנרול חכם וכן, לפעמים על גבול המבריק. ולמרות האווירה האייטיזית האפלולית והעיסוק ברקבון אורבני ובחיים מורכבים ובסופיות של כולנו, לא מדובר באלבום לגמרי קודר - הוא מנוקד הומור, הומניסטי, מעורר השראה וקול ביותר. המנצח בקטגוריית האלבום החשוב של השנה.

      מקום 6: Titus Andronicus - The Most Lamentable Tragedy

      טיטוס אנדרוניקוס היא אחת מהלהקות הכי אהובות עלי בשנים האחרונות: אלבומה הקודם, "Local Business" מ-2012, הפסיד ברגע האחרון את תואר אלבום השנה לג'פנדרוידס, אבל נתן פייט הירואי. החבורה הגדולה והפאנקית של פטריק סטיקלס המוכשר בשגעון והמשוגע בכשרון כמעט ולא מפספסת, וממשיכה לעשות כבוד למורשת הרוקנרול המפוארת של ניו ג'רזי גם באלבום מספר ארבע שלה, אופרת רוק מאנית-דיפרסיבית, פילוסופית ורגשנית על דכאון שמושפעת מלו ריד ומהאסקר דו, כוללת 29 קטעים לא אחידים ונמשכת קצת יותר משעה וחצי. טרגדיה שייקספירית מפוארת, מומלצת כהאזנה לא רציפה כדי לשמור על השפיות.

      מקום 5: Brandon Flowers - The Desired Effect

      ברנדון פלאוורז, הסולן של הקילרז, תמיד נטה להמנונים במוזיקה שלו, אבל הפעם הוא הלך עם האהבה שלו ללהיטי רדיו אייטיזיים (וצ'יזיים) ממש עד הסוף והפך את אלבום הסולו השני שלו לנהג המלווה הקבוע שלי השנה. כמעט ולא היתה נסיעה בלעדיו, ווליום בשמיים, הצטרפות מביכה לשירה, חלומות על כבישים ונופים אחרים בראש. כי מה יכול להיות רע בשקשוקה שמורכבת ממיטלוף, ברונסקי ביט, הקארז, פט שופ בויז וכמובן אביו הרוחני של פלאוורז בקטע הטקסטואלי של עיירות קטנות וחלומות שבורים: ברוס ספרינגסטין. גילטי פלז'ר מעולם לא הרגיש נכון כל כך.

      מקום 4: Jason Isbell - Something More Than Free

      באלבומו החמישי חיזק איש הדרייב ביי טראקרז לשעבר את מעמדו כאחד ממספרי הסיפורים המוכשרים שיש לאמריקה להציע בימים אלה, כשהוא פוסע בשבילים שחרשו בשבילו לפניו ענקים כמו ספרינגסטין וניל יאנג. באמצעות קאנטרי, אמריקנה ופולק מדבר ג'ייסון איזבל על חיי צווארון כחול ושדות תירס ואמונה, והמילים שלו מדויקות ומחלחלות גם אם לא נולדת באלבמה. המלחמה בשגרה המכרסמת, אמהות מוקדמת מדי, העול והנחמה גם יחד שיש במשפחה, החלומות שיאלצו לחיות עם כך שהם אכזבות. זה אלבום מכאיב עם שוליים שמותירים תקווה, ואולי משפט אחד מתוכו מסכם אותו הכי טוב: "חשבת שאלוהים הוא ארכיטקט, עכשיו אתה יודע / הוא משהו כמו מטען צינור שעומד להתפוצץ".

      מקום 3: Tame Impala - Currents

      הרומן שלי עם האלבום השלישי של טיים אימפלה האוסטרלית התחיל ברגל שמאל. היה ברור משמיעה ראשונה שמשהו מפלצתי יצטרך להגיע כדי לקחת מהסינגל הראשון מתוכו, "Let it Happen", את תואר שיר השנה (זה קרה, התשובה מיד), אבל האלבום השלם הרגיש לי קר מדי, עשוי מדי. טעיתי.

      "Currents" הוא המרענן הרשמי של 2015, מתנה שלא מפסיקה לתת ואלבום שהפך את קווין פרקר, המוח והלב מאחורי ההרכב, מנציג הדור החדש של הרוק הפסיכדלי לנביא הדור החדש של האלקטרופופ הפסיכדלי. 50 דקות של מסע פופי סוחף שמשאיר את הגיטרות מהעבר של טיים אימפלה לצד הדרך לטובת הקלידים, מסע שהוא בית ספר לאיך מוציאים מוצר מושלם הפקתית מהאולפן שלך. טקסטואלית, האווירה היא של אלבום פרידה והמוטיב החוזר הוא "זו לא את, זה אני, השתניתי", כשלא ברור האם פרקר מדבר רק לאישה או גם למעריצים שלו. "כן, אני משתנה, כן, אני הולך, כן, אני מבוגר יותר, כן, אני ממשיך הלאה, ואם את לא חושבת שזה פשע את יכולה להצטרף", הוא שר ב-"Yes I'm Changing". העולם הצטרף. גם אני.

      מקום 2: Father John Misty - I Love You, Honeybear

      פאדר ג'ון מיסטי, האלטר אגו הנרקיסיסט של ג'וש טילמן, הלך באלבומו השני על הקו הדקיק שבין סרקזם לבין הנחת הנשמה שלו בחוץ על מנת שכולם יוכלו לנקר בה והצליח בענק בניסוי, כשמוזיקלית הוא שואב השראה משנות השבעים, וקופצים לראש אלטון ג'ון של אז, רנדי ניומן, ג'ורג' הריסון וחבריהם לתקופה.

      טילמן הגיע לאלבום הזה כנשוי טרי, ומחשבות על משמעות האהבה וצפונות העתיד מטרידות אותו מאוד. גם הכאה על חטא נמצאת כאן, גם התעסקות במימוש עצמי בעשור השני של שנות האלפיים וטילמן עושה הכל עם כתיבה מתוחכמת וחיוך שמסתיר נפש מבולבלת. אלבום ממש ממש יפה. בואו אינטליגנטיים.

      אלבום השנה: Sufjan Stevens - Carrie & Lowell

      אלבום הפרידה של סופיאן סטיבנס מאמו שנטשה אותו כשהיה בן שנה ומאז נכנסה ויצאה מחייו בתקופות שונות, הוא אחד מאלבומים הכי עצובים שהוקלטו אי פעם, וכמה שהוא עצוב ככה הוא יפהפה ומשאיר בך חותם עמוק, כדרכם של אלבומים גדולים באמת. קרי מתה מסרטן ב-2012, כשסטיבנס לידה, והמוות שלה טילטל וסדק את עולמו. את החלקים הוא הדביק מחדש באלבום הזה, שנושא את שמם של קרי ושל לואל, אביו החורג שהפך לדמות הכי אבהית שידע.

      גיטרה אקוסטית, קצת פסנתר וקולו העדין של סטיבנס ממלאים בסערה עוצמתית במינוריות שלה אלבום על משפחה וההשפעה המאגית שלה - לטוב ולרע - על מסלול חייו של כל אדם. אהבה של אמא יכולה לסדר לך את החיים, או לפרק אותם ולרדוף אותך לנצח, מטילה את צלה על מערכות יחסים אחרות, גם הרומנטיות. אבל למרות נטישתה והעובדה שלא באמת היתה בשבילו אמא אמיתית, בסוף סטיבנס סולח לקרי ומבכה את לכתה ואת החלל העצום שנפער בו, כי מה עוד נותר לעשות, מה הטעם בלתת לכעס לכלות אותך מבפנים.

      כל שיר מבין 11 השירים של "קרי ולואל" צריך להיות שם, אבל לבו שותת הדם של האלבום ושיר השנה שלי הוא "Fourth of July" - אולי מכתב הפרידה הכי מרסק שכתב בן לאמו. ומשום מה, למרות העצב העמוק, האלבום הזה גם מלא תקווה, ומזכיר לך שאתה נושם. מתי בפעם האחרונה מוזיקה גרמה לכם להרגיש ככה?