חלומו של צ'רלס פרימן התגשם. מאז שהיה נער צעיר רצה לפתוח חנות תקליטים בבעלותו. אחרי שנים שחסך כשהוא עובד בחנויות של אחרים, בסוף האייטיז הגיע סוף סוף למטרה עם הקמת חנות התקליטים הקטנה, "E-C Records", שבמיאמי, פלורידה. החנות התמחתה במוזיקה שחורה, ופרימן, שעבד בה כל בוקר מהפתיחה עד הסגירה, ראה את עצמו מתפעל אותה עד היום שבו יצטרך לצאת לפנסיה. פרימן היה בחור טוב שאף פעם לא הסתבך בצרות. לא היה לו שום עבר פלילי ואורח החיים שלו לא רמז בשום פרמטר שהוא איזשהו סוג של עבריין. כל זה השתנה ביום אחד.
זה היה הבוקר של התשעה ביוני 1990. היום של פרימן התחיל כרגיל, והלקוח שנכנס לחנות בצהריים והחל לדפדף בין התקליטים לא נראה כמו מישהו שישנה זאת. כשהזר מצא את מבוקשו, הוא הגיע לדלפק כדי לשלם עבור התקליט שבחר. ברגע שפרימן לקח ממנו את הכסף, הקונה הזדהה כשוטר, שלף אזיקים ופרימן מצא את עצמו נגרר מדלפק חנותו לניידת כשהוא מואשם במכירת חומר פורנוגרפי אסור.
התקליט שפרימן מכר היה "As Nasty As They As They Wanna Be", של הרכב הראפ 2Live Crew. האלבום, שיצא שנה וחצי קודם לכן, לא בדיוק היה פאר היצירה, אבל פרימן מכר ממנו כמויות יפות במשך חודשים בלי שום בעיה. מבלי ידיעתו של פרימן, בית המשפט המקומי קבע יומיים קודם למעצרו שהאסור למכירה ומכאן הגיעה הפשיטה המשטרתית על חנותו.
"As Nasty" היה תקליטם השלישי של ה-Crew, רביעייה שהחלה את דרכה בקליפורניה, בשנת 1982. כמו שני אלבומיהם הקודמים גם התקליט הזה היה אוסף שירי ראפ עם גסויות והתפארויות על ההישגים המיניים של מבצעיו. הוא כלל קטעים עם שמות כמו "Me So Horny", "Dick Almighty" ו-"The Fuck Shop", שירים שבעיקר הציתו את דמיונם של בני נוער לבנים. מבחינה מוזיקלית "As Nasty" הוא אלבום חסר חשיבות, אבל בגלל השערורייה האדירה שיצר הוא הפך להיות אחד האלבומים החשובים בהיסטוריה של מוזיקת הפופ האמריקאית. אלבום שעמד במרכזו של מאבק על חופש הביטוי במוזיקה המודרנית. מאבק שאם 2Live Crew לא היו מנצחים בו, עולם הפופ של ימינו היה נראה ונשמע אחרת לחלוטין. עולם בלי מיילי סיירוס עירומה על ה-Wrecking Ball, עולם בלי ריאנה ששרה על "S&M", עולם שלא יכול להכיל אמנים כמו אמנים על הקללות שלו, ניקי מינאז' והטוורקינג שלה, מדונה והסצנות האירוטיות בהופעות שלה, או ליידי גאגא בשירים על הפנטזיות שלה.
זימה מוכרת
קצת היסטוריה: 2Live Crew הוקמו על ידי שלושת הראפרים DJ Mr. Mixx, Fresh Kid Ice ו-Amazing Vee. הם הוציאו את תקליטון הבכורה שלהם "Revelation" בשנת 1985, ואחרי שהשיר זכה להצלחה במועדונים של מיאמי, העתיקו את פעילותם לשם. במיאמי חברו ה-Crew לראפר המקומי לות'ר קמפבל, שהיה ידוע בשם הבמה שלו לוק סקייווקר, על שם הדמות מ"מלחמת הכוכבים". לא רק שקמפבל הפך לראפר הראשי בהרכב, אלא גם ניהל את הלהקה ואף החתים אותם בחברת התקליטים שלו, "Skyywaker Records" (שני ה-y בשם החברה נועדו למנוע תביעה על זכויות היוצרים של השם, תביעה שבכל זאת הגיעה כעבור כמה שנים. קמפבל הפסיד ושם החברה שונה ל-Luke Records). הקונספט של ה-Crew היה זהה מתחילת הדרך: לבצע שירים שמתארים מין בצורה גרפית מאוד.
אם היום לאף אחד לא מזיז שכוכבי פופ שרים על סקס, באמצע שנות השמונים היחס לשירים כאלו היה אחר. החצים כלפי שירים עם תוכן מיני, או לחלופין בעלי תוכן אלים או אנטי-דתי, הופנו מקרב ארגון הורים חדש, ה-Parents Music Resources Center (ה-PMRC) שהוקם ב-1985. בראש הארגון עמדה האישה בעלת ההשפעה טיפר גור, רעייתו של מי שהיה אז סנטור ועתיד להיות סגן נשיא ארצות הברית, אל גור. תחת גור הוציא אז הארגון רשימה של 15 שירים בעייתיים, שכללו תכנים שאינם מתאימים לצעירים לדעת ה-PMRC. הרשימה כללה להקות כמו Slayer וג'ודאס פריסט שהואשמו בעידוד עבודת שטן, או זמרות כמו מדונה וסינדי לאופר, שאליהן הופנו חצים מפני ששירים שלהן עסקו באוננות. הדיון היה נרחב והגיע עד לקונגרס האמריקאי, לשם הגיעו זמרים כמו פרנק זאפה וג'ון דנבר כדי להגן על חופש הביטוי של מוזיקאים.
נושא חופש הביטוי עמד במרכזו של כל המאבק הזה. מצד אחד, התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המסמך המשפטי הכי מחייב בארצות הברית, מכריז על חופש הביטוי ועל חופש פולחן הדת כעקרונות הכי בסיסיים של החיים באמריקה. מצד שני, טענו ב-PMRC, חופש הביטוי הזה נוצל לרעה על ידי כוכבי פופ כדי להעביר מסרים שפוגעים בצעירים. הדיון הציבורי והתקשורתי היו אדירי ממדים, ובסופו הקים הקונגרס ועדה מיוחדת שתחליט בעניין. בסוף שנת 1985, באישור איגוד חברות התקליטים בארצות הברית הגיעו להסכמה. על עטיפת אלבומים בעייתיים תופיע מדבקה שאומרת: "Parental Advisory Explicit Lyrics" ("הזהרה הורית מילים בוטות", בתרגום חופשי).
נראה היה שכל הצדדים מרוצים מההסכם שאושר, אבל אף אחד ב-PMRC לא לקח בחשבון שהמדבקה החדשה דווקא תעודד צעירים לקנות יותר מהאלבומים שסומנו, מה שאכן קרה באותה תקופה. כך היה גם עם אלבום הבכורה של ה-"The 2 Live Crew is What We Are" שיצא בשנת 1986. האלבום היה מלא בגסויות קיצוניות עם שירים כמו "We Want Some Pussy" ו-"Throw the Dick". אף תחנת רדיו לא ניגנה את השירים של ה-Crew ובטח שלא MTV, שהתעלם מהם לחלוטין. מה שכן, על האלבום היתה אחת ממדבקות ה-"Parental Advisory" הראשונות, מה שמשך אליו המון תשומת לב. כך פשטה לה השמועה על האלבום עם המדבקה, שללא שום גיבוי מהתקשורת הצליח להגיע למכירות מדהימות של חצי מיליון עותקים באמריקה.
למרות ההתעלמות התקשורתית, ההצלחה הזאת לא נעלמה מעיני ארגוני ההורים וגם מכיוון ארגונים דתיים, שהחלו להפעיל לחץ כנגד מכירה של אלבומים של ה-Crew. תלונות למשטרה על ידי אנשים פרטיים הוגשו נגד חנויות תקליטים שמכרו את אלבומם הראשון והשני, "Move Somethin'" מ-88'. שתי תלונות כאלו הובילו למעצרם של בעלי חנויות תקליטים, מעצרים שלא הובילו להרשעה.
ה-Crew לא היו לבד. בשלהי האייטיז קמו להם עוד הרכבי ראפ שהתחבאו מאחורי מדבקת ה-"Parental". בניגוד ל-Crew, אלו היו אמני ראפ מסוג חדש, אמנים פוליטיים. בין אלו היו הרכבים כמו Public Enemy ו-N.W.A, שפרצו לעולם עם אלבומים זועמים עם קריאות לרצח שוטרים ופוליטיקאים. לידם המסרים הסקסיסטיים של ה-Crew נראו פתאום חסרי חשיבות, כמעט ילדותיים. כך, כאשר הוציאו ה-Crew את אלבומם השלישי "As Nasty
" בתחילת 1989, הציבור, שהחל להתעניין בראפ הפוליטי, גילה אדישות לראפרים ששרו על כמה שיש להם גדול. מה שכן, בגלל ש-N.W.A ופאבליק אנמי נתפסו כפוליטיים, היה קשה יותר להשתיק אותם בגלל הנושא של חופש הדיבור. את ה-Crew, לעומתם, עדיין אפשר היה לבקר בגלל שנתפסו כפורנוגרפיים, תחום שנוי במחלוקת.
החזית המרכזית נגד ה-Crew נפתחה על ידי העורך דין ג'ק תומפסון מפלורידה, חבר ב"ארגון ההורים האמריקאי" (ה-AFA). תומפסון, עד אז עורך דין אנונימי יחסית, ביקש באותה תקופה לעשות לעצמו שם. הוא תבע שדרני רדיו וטלוויזיה שניבלו את הפה ובכך חיפש לעשות כותרות. מאותה סיבה הוא נתפס גם ל-Crew. דווקא בזמן שנראה שהקריירה שלהם דועכת, הוא החזיר אותם לכותרות. תומפסון טען שהמדבקה על תקליטיהם של ה-Crew לא מספיקה, ופצח בקמפיין להוצאת המוזיקה שלהם אל מחוץ לחוק בטענה שהיא לא מוסרית. תומפסון נפגש עם מושל פלורידה דאז, בוב מרטינז, הראה לו את מילות שירי האלבום ודרש ממנו לפעול כנגדם. מרטינז הקשיב לתומפסון, הלך עם הנושא לבית המשפט ולאחר שהשופט מל גרוסמן קבע כי אכן מדובר בפורנוגרפיה או זימה (Obscenity, בשפה המשפטית בארצות הברית), השריף המקומי קיבל הוראה להתייחס לאלבום ככזה.
על הרקע הזה הפרופיל של ה-Crew, שכבר נראו גמורים, זינק שוב לשמיים. הסינגל המוביל מהאלבום, "Me So Horny" שהה 30 שבועות במצעד האמריקאי, מה שנחשב להישג חסר תקדים. הסיבה: המצעד האמריקאי היה מבוסס על מכירות סינגלים והשמעות רדיו, ומכיוון ש-"Horny" לא שודר כלל ברדיו, כל הישגיו במצעד היו תוצר של הציבור שקנה אותו. במקביל נסקו מכירות האלבום, ועברו את ה-2 מיליון עותקים. הסיפור שלהם גלש גם לשאר העולם. בהולנד "Me So Horny" טיפס עד למקום הראשון במצעד הלהיטים, וגם בישראל זכה להשמעות רבות ברשת ג' של אז, ואף כיכב באוסף "טופ פופ 90", שהוציאה חברת פונוקול.
ההצלחה חיזקה את ה-Crew, שהגישו ערעור בבית המשפט המחוזי של פלורידה על הקביעה של גרוסמן. מרכז הדיון התנהל בעיקר סביבו של קמפבל מה-Crew, שהתייחס לכל המשפט הזה כקרקס יחצני. השופט במשפט, חוזה גונזלס, לקח את הדברים יותר ברצינות, פסק נגד ה-Crew וקבע שהאלבום אכן זימתי. גונזלס גם קבע שהוא אסור למכירה.
כמעט כל רשתות חנויות התקליטים הגדולות באמריקה מיהרו להסיר את האלבום ממדפיהם, מלבד טאוור רקורדס שהמשיכה למכור אותו, אף היא רק בעטיפה אטומה ולמי שמציג תעודה המוכיחה שהוא מעל גיל 18. בימים הראשונים חנויות עצמאיות עוד לא היו מודעות לפסיקה והמשיכו למכור את האלבום. כך, יומיים אחרי החלטת בית המשפט נעצר פרימן בחנותו במיאמי. באותו הערב ה-Crew עצמם נעצרו במהלך הופעה שלהם במועדון מקומי.
המעצרים האלו היכו גלים בארצות הברית. לוחמי חופש הביטוי נעמדו לצידם של ה-Crew, כמו גם עורכי דין וסלבריטאים שונים. באותה תקופה הוקמה בארצות הברית תנועת מחאה, "Rap the Vote", שהמטרה שלה הייתה לשכנע צעירים לצאת ולהצביע כדי להפיל את שלטון הרפובליקנים, שנבחר בשנת 88' בפעם השלישית ברציפות. הסיפור של ה-Crew שינה את כיוון הקמפיין לכיוון חופש הביטוי של מוזיקאים. כחלק מהקמפיין מדונה אף הקליטה פרסומת מיוחדת ששודרה בפריים טיים האמריקאי, ובה היא מבצעת את השיר "Vogue" עם מלים שונות. "דוקטור קינג, מלקולם אקס, חופש הדיבור הוא יותר טוב מסקס", היא שרה שם כשהיא עטופה כמעט עירומה בדגל האמריקאי. ברוס ספרינגסטין גם כן התגייס לעניין, בכך שתרם ל-Crew את רשות השימוש במוזיקה של להיטו "Born in the USA", כדי שאלו יקליטו את הסינגל הבא שלהם. התוצאה הייתה "Banned in the USA" (מוחרם בארצות הברית), קטע ראפ חריף המספר על המאבק המשפטי של ה-Crew נגד הממסד. הקטע היה ללהיט ענק באמריקה, תוך כדי שהוא מעלה את הפרופיל שלהם לרמות יוצאות דופן.
שנה אחרי הפסיקה, בעזרת גופי חופש הביטוי משפיעים באמריקה שמימנו עורכי דין יקרים, ביטל בית המשפט העליון את הפסיקה של גונזלס. עם ביטול ההחלטה, הקריירה של ה-Crew דעכה במהירות. בלי השערוריות נשארו רק השירים של ה-Crew, הפקות ראפ די בסיסיות עם תכנים סקסיטיים רדודים. הדעיכה הביאה את הלהקה עד לפשיטת רגל ולפירוק בשנת 1995.
אחרי הניצחון של ה-Crew בבתי המשפט, ארגוני ההורים ניסו להמשיך להילחם בשירים עם תכנים מיניים, כשבאותה תקופה ביקורת הופנתה כנגד קטעים כמו "I Wanna Sex You Up" של קולור מי באד ו-"Baby Got Back" של סיר מיקס-א-לוט, שאף סימפל בתוכו את "Me So Horny" של ה-Crew. הניסיונות האלו, כמו עוד כמה באותה תקופה, לא צלחו ועד אמצע הניינטיז הופסקו לחלוטין.
בזמן שכולם יצאו טוב מהסיפור הזה הקמפיינרים נגד המוזיקאים שעשו כותרות וקריירה והמוזיקאים שמכרו בזכות זה מיליונים - עדיין היה אחד שנכווה מכל הסיפור הזה קשות. אותו בעל חנות תקליטים, צ'רלס פרימן, שלא התאושש מהסיפור. בעקבות המעצר החנות שלו נשארה סגורה במשך כמה ימים, ולאחר המשפט הוא זכה לקנס של 1,000 דולרים על העבירה שלו. הסיפור הזה חיסל כלכלית את העסק הקטן של פרימן, שבעקבותיו הוא נאלץ לסגור.