באמצע שנות התשעים, כשהיה יוצר צעיר, אלמוני ודלפון שחי על דמי אבטלה, האזין הקולנוען הבריטי אדגר רייט לשיר
"Bellbottoms" ואמר לעצמו: זה יכול להיות פסקול נהדר למרדף מכוניות. כך נבט אצלו הרעיון לכתוב סרט על נהג שודים שמוזיקה היא הדלק שלו.
רייט המשיך לדגור על הקונספט הזה. בינתיים, בזכות פרויקטים אחרים, קנה לעצמו שם של יוצר מוכשר עם טאץ' מיוחד. הוא יצר עם סיימון פג את הסדרה האהובה "Spaced" ואז את מה שנודע כ"טרילוגיית קורנטו": "מת על המתים", "שוטרים לוהטים" ו"סוף העולם", שלוש קומדיות שבהחלט אפשר להגדירן כסרטי פולחן עכשוויים.
בצד זאת, רייט כתב את התסריט של "טינטין" של סטיבן שפילברג, הפיק כמה סרטים מוערכים ותרם את קולו לשובר הקופות "לשיר", אך היו לו גם פרקים פחות מצליחים: "האקסים של החברה שלי" נכשל מסחרית בראשית העשור הנוכחי, ולפני שנתיים הוא התפוטר מ"אנט-מן" בשל חילוקי דעות אמנותיים עם אולפני מארוול.
בשלב זה כבר נראה היה כי בשל תנאי השוק הנוכחיים, רייט לא יקבל עוד הזדמנויות לממש את חזונו הייחודי, אך דווקא אז הזדמן לו להגשים את חלומו הנושן לכתוב וביים סרט אקשן מוזיקלי. וכך עלה כאן בסוף השבוע האחרון "בייבי דרייבר", בו עוקב הבמאי אחר צעיר המכונה בייבי, בגילומו של אנסל אלגורט, שניחן בשתי תכונות: אובססיה למוזיקה וכישורי נהיגה פנומנליים, מה שמוביל מאפיונר בגילומו של קווין ספייסי לפרוש עליו את חסותו ולהשתמש בו כנהג. עוד בקלחת: ג'ון האם וג'יימי פוקס כשני חיילים נוספים בצבאו של הגנגסטר, ולילי ג'יימס כמלצרית בדיינר בה מתאהב הגיבור.
את הקולנוען הבריטי פגשתי לפני כשבוע במלון לונדוני, מעט לפני יציאת "בייבי דרייבר" לאקרנים ברחבי העולם. בירת אנגליה היתה מלאה בפוסטרים של המותחן הקצבי, אליו מתייחסים במדינה כאירוע קולנועי של ממש כיאה לסרט שכבש כמעט פה אחד את המבקרים הבינלאומיים, קיבל כל סופרלטיב אפשרי וגרר רצף של ציוצים מפרגנים להפליא מן הקולגות של רייט.
בצד הטוויטים הנלהבים, אפשר למצוא ברשת גם שלל מיקסטייפים המוקדשים לפסקול הסרט, הכולל עשרות שירים. "לקח לנו שנתיים לוודא שיש לנו זכויות על כל אחד ואחד מהם", מספר רייט בראיון לוואלה! תרבות. "מזל שמראש לא ניסיתי לשלב שיר של הביטלס. 'Baby You Can Drive My Car' יכול היה להיות מושלם, אבל זה יקר ומסובך מדי".
זה נכון שכתבת, ביימת וערכת את הסרט על פי הקצב של כל אחד מן השירים?
"כן כן, הסצינות בנויות לפי המוזיקה. זה היה משוגע, כי הכל צריך להיות נורא מדויק. אני זוכר נגיד איך עבדנו על הכוריאוגרפיה של אחד מן הקטעים הראשונים, הבנויים לפי
'Harlem Shuffle'. הלכנו ברחוב שבו עמדנו לצלם את הסצנה, ניגנו את השיר בווליום גבוה באייפון שלי וחישבנו במדויק באיזה קצב הגיבור צריך לרוץ כדי להתאים את עצמו למנגינה. אמרתי לעצמי שאם מישהו מסתכל עלינו עכשיו, הוא בטח לא מבין מה לעזאזל אנחנו עושים. אני תמיד מקשיב למוזיקה בזמן הכתיבה בשביל השראה, והפעם הלכתי צעד אחד קדימה ועשיתי את הסרט ברוח השירים".
באופן כללי, מה העמדה שלך ביחס למוזיקה בסרטים. יש הרי כל מיני גישות יש גם במאים שלא משתמשים בה כלל כי חושבים שזה מניפולטיבי מדי.
"אני חושב שזה בסדר כל עוד זה אורגני. יש סרטים בהם הבמאים בכלל לא מעורבים ביצירת הפסקול, ומישהו אחר פשוט דוחף בשבילם שיר שנראה לו מתאים לתוך חומרי הגלם המצולמים. כאן, כמובן, זה אחרת. אני אוהב כשלבמאי יש יד מנחה בעיצוב הפסקול. 'אמריקן גרפיטי' הוא דוגמה מדהימה לזה, וגם כמובן הסרטים של סקורסזה וטרנטינו".
בדומה לטרנטינו, גם אדגר רייט הוא עכבר קולנוע המבסס את יצירתו לא על פי חוויות מן המציאות, אלא בהשראת הסרטים הרבים שראה בעבר. יותר מכל ניכרת כאן ההשפעה של "The Driver", מותחן הפעולה של וולטר היל מסוף שנות השבעים, שכבר היה בסיס ל"דרייב" לפני כמה שנים.
"כמו את רוב הסרטים שהשפיעו עליי, גם אותו ראיתי כנער, בגיל 13 או 14, כשהוא שודר ב-BBC מאוחר בלילה ואני ישבתי קרוב מדי למסך", מספר רייט. "יש בסרט הזה משהו מהפנט, כל כך מופשט וכל כך יפה. הוא גורם למרדף מכוניות להיראות כמו משחק שח".
כמו טרנטינו וסקורסזה, גם רייט חוטא בפרוגרמציה סינמטקית, ולא מכבר אצר במכון הקולנוע הבריטי מיני-פסטיבל בשם
"Car Car Land", בו הקרין את "The Driver" ואת שאר הסרטים שהיו השראה ל"בייבי דרייבר", למשל "הקשר הצרפתי", "האחים בלוז" ורבים אחרים. "אני פחות או יותר זוכר אותם בעל פה אז, לא צפיתי בהם מחדש בעצמי לקראת הצילומים, אבל אולי פה ושם הסתכלתי רק בסצנות המרדפים כדי לנסות להבין איך ביימו אותן", הוא מספר. "מה שכן, השלמתי פערים וראיתי את כל המותחנים האפלים שהתפספסו לי בעבר. נגיד, סימנתי וי על סרטי הגנגסטרים של אולפני וורנר בשנות השלושים".
יכול להיות שאנחנו הדור האחרון של עכברי הקולנוע? שבעוד חמישים שנה אף אחד כבר לא יילך לראות סרטים ישנים בסינמטק?
"זו שאלה טובה. האם יש עתיד לקולנוע? תראה, כשאצרתי את התוכנית של הסרטים הקלאסיים, שלושת-רבעי מן הקהל היו בני 25 ומטה. קינאתי בהם, כי איזה כיף זה לראות את 'האחים בלוז' בפעם הראשונה, הא? צריך לדאוג שבתי הקולנוע יציעו חוויה כיפית. הרבה אנשים לא הולכים אליהם כי רשתות הענק הם מתחמים מאמללים למדי, ומנגד יש בתי קולנוע בהם תנאי ההקרנה פשוט לא טובים מספיק. אז צריך לבנות עוד ועוד בתי קולנוע עם אווירה נעימה, אוכל טעים, קפה משובח, עיצוב מזמין וכמובן גם סרטים ראויים, ואז הקהל ימשיך לבוא, אני מקווה".
ראיתי שנסחפת בטרנד הרשימות ופרסמת בטוויטר רשימה של ארבעים הסרטים הטובים אי פעם. אמרתי לעצמי שבטח התחרטת שנייה אחרי הפרסום שלה וקיללת את עצמך שלא בחרת אחרת.
"אתה כל כך צודק. כמובן שהתחרטתי, ולכן מלכתחילה כתבתי 'הרשימה הזו נכונה להיום'. היה לי קל יותר לבחור אלף סרטים".
דיברנו קודם על איך אנשים רואים סרטים היום. איך אתה מקשיב למוזיקה היום? את השיר שהוליד את "בייבי דרייבר" שמעת על קסטה. אני מניח שאתה כבר לא מקשיב לקסטות.
"לא, אבל אני עדיין די מיושן, כי אני לא אוהב סטרימינג ומקשיב למוזיקה בעיקר באייפוד שלי. יש לי רק אחד והוא בטח ימות בקרוב, אז אלוהים יודע איפה אמצא לו תחליף אולי רק באיביי. עם זאת, לאחרונה התחלתי לחזור גם לקנות תקליטי ויניל, משהו שלא עשיתי מאז התיכון. ערכנו את 'בייבי דרייבר' ליד הרחוב עם הכי הרבה חנויות תקליטים בלונדון, וקניתי בהם בלי סוף. אין מה לעשות, סטרימינג אולי נגיש יותר, אבל אין כמו להחזיק משהו ביד".
אגב, יש קטע בסרט שהגיבור ויקירת לבו מדברים על שירים על השמות הפרטים שלהם. הם אומרים שכמובן יש הרבה שירים על "בייבי" אך רק שניים-שלושה על "דברה", אבל זה רק בגלל שלא ספרתם את "דיסקו אלפיים" של פאלפ.
"אתה לא הראשון שאומר לי את זה, אבל קח בחשבון: השיר של פאלפ מדבר על דברה, אבל לא נקרא בשמה אז אני לא מחשיב אותו בספירה".
דיברנו הרבה על מוזיקה, קולנוע ודברים רציניים, אז אני מרשה לעצמי שאלה רכילותית לסיום הבנתי שג'ון האם ואתה שכנים. ליהקת אותו במהלך ברביקיו משותף?
"זה נכון, אנחנו גרים בשכנות ומכירים כבר הרבה זמן. אנחנו לא עושים ברביקיו, אלא הולכים לאכול בחוץ ותמיד לאותה מסעדה, כי ג'ון הולך רק לשם. למעשה, אין דבר קל יותר בעולם מאשר לעשות סטוקינג לג'ון האם, כי הוא תמיד מבלה באותו מקום".
