סרטים רבים נעשו על שואת יהודי אירופה. כמעט תמיד הם התרחשו לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה או הרבה אחריה. לעומת זאת, יש תקופה אחת בה היוצרים לא נגעו השנים מיד לאחר כניעת גרמניה, 1946, בהם היבשת ליקקה את פצעיה וניסתה להתמודד עם הטראומה. נוסף לכך, כמעט לא ראינו יצירות קולנועיות על אותם ניצולים שעשו את הבחירה הכי לא טריוויאלית שאפשר לחשוב עליה: להישאר בגרמניה לאחר השואה.
"להתראות גרמניה", שעלה כאן בסוף השבוע האחרון, הוא אחד מן הניסיונות הקולנועיים הראשונים לטפל בסוגיות הרגישות הללו. הבמאי סם גרברסקי אף מרחיק לכת, ובמקום לגעת בפרות הקדושות עם כפפות של משי, מתהלך דווקא כפיל בחנות חרסינה. וכך מתגלה הסרט כקומדיה שחורה, המשתעשעת בכל הסטריאוטיפים היהודים.
העלילה מתרחשת במחנה עקורים בפרנקפורט, שנה לאחר סיום המלחמה. גיבורה הוא יהודי בשם דוד, שניצל את חוש ההומור שלו כדי לתפקד על תקן ליצן חצר של הנאצים, וכך שרד את מחנות ההשמדה. נוסף לכך יש לו גם כישרון לקומבינות, כך שהמאעכר אוסף סביבו כמה ניצולים, אחד מהם עם אף גדול במיוחד, והם מתחילים לרמות יחדיו את הגרמנים הנוצרים בדרכים שונות ומשונות וכך להרוויח כסף על חשבונם. כל זה קורה על האדמה החרוכה של גרמניה, מדינה במצב פוסט-טראומטי שייקחו לה עוד שנים רבות להתאושש, והסרט מיטיב לתאר את מצבה המעורער והכאוטי.
הקרנת הבכורה של "להתראות גרמניה" התקיימה לפני כארבעה חודשים במסגרת פסטיבל ברלין, ובאופן צפוי למדי, הוא עורר מחלוקת מיידית. רבים ראו בו הברקה, אך יש גם כאלה שסלדו מן הערבוב בין הזוועות לקומדיה, וטענו גם כי הסרט מנציח דעות קדומות נגד יהודים.
"איך אפשר להגיד שאני אנטישמי? זה מגוחך, הרי אני בעצמי יהודי", אומר הבמאי בריאיון לוואלה! תרבות. "למרבה האירוניה, אלה שבאו אליי בטענות בגרמניה אלה היהודים הפרוגרסיביים, שבדרך כלל מרחיקים את עצמם ככל האפשר מן היהדות, אבל מזדעקים בכל פעם שמישהו מעז לגעת בה. וגם אם נאמר שיש בסרט איזושהי מידה של ביקורת כלפי היהודים, למה זה הופך אותו לאנטישמי? זה כמו שמאשימים באנטישמיות כל מי שמבקר את ממשלת ישראל. אני, למשל, חושב שנתניהו הוא בולשיט, זה הופך אותי לאנטישמי? ממש לא".
הביקורות הללו פגעו בך?
"המזל שלי שיש לי כישרון מיוחד: אני זוכר רק את הביקורות הטובות. תראה, זו לא הפעם הראשונה שעושים עלי עליהום. לפני עשר שנים, כשביימתי את 'אירינה פאלם' עם מריאן פייתפול, היו בזמנו שאמרו שאני פורנוגרפי. שכחתי את הביקורות הרעות אז, כמו שהן פרחו מזיכרוני גם הפעם".
הסרט מבוסס על כתביו של מיכאל ברגמן השוויצרי, שגם היה שותף לכתיבת התסריט. גרברסקי נתקל בהם בראשית העשור הנוכחי ומיד רצה להביא אותם אל הבד, בשל הקרבה האישית שלו לסיפור. כיום העתיק את מקום מגוריו לבלגיה, אבל הוא בן ליהודים גרמנים שבדומה לגיבורים כאן, בחרו להישאר במדינה לאחר המלחמה. "הם ושאר החברים שלהם אף פעם לא דיברו על זה", מספר הקולנוען. "העניין נשאר בגדר טאבו, כך שמאז ילדותי נותרתי עם השאלה איך ההורים שלי יכולים היו להישאר בגרמניה? למה הם לא היגרו, כמו רוב הניצולים? קיוויתי לענות על הקושיות הללו באמצעות עשיית הסרט".
למה, לדעתך, היהודים שנשארו בגרמניה כל כך התקשו לדבר על הבחירה שלהם?
"אני חושב שהם חשו אשמה. ניצולים תמיד חשים כך, ובמקרה שלהם זו היתה אשמה כפולה: גם על כך ששרדו וגם על כך שנשארו".
עד כמה מה שמתואר כאן קרוב למציאות? השם המקורי שלו הוא "היה היה בגרמניה", אז אפשר אולי להסיק מכך שזו מעשייה פנטסטית ולא סיפור שהיה באמת.
"הגיבור של הסרט היה קיים במציאות, אם כי היה לו שם אחר, ואולי גם יהיו גרסאות אחרות למה שעשה. אתה יודע, אם תלך לארוחת ערב עם עשרה אנשים, יום למחרת כל אחד מהם יציג את מה שקרה בזווית אחרת. פה נקודת המבט היא הומוריסטית, כי בעיני הומור זו הדרך היחידה להתמודד. בלעדיו הייתי מתאבד. אם לא הייתי מסוגל לצחוק על עצמי, על הדת שלי ועל העולם בכלל החיים לא היו שווים".
מן הניסיון שלי, גרמנים רגישים יותר לבדיחות שואה מאשר ישראלים בני הדור השלישי. מה אתה חושב?
"אני חושב שאי אפשר לעשות הכללות. מה שבטוח: כשבדיחות שואה גרועות, הן מאוד מאוד גרועות. השאלה היא איך אתה מספר אותן. אני, בכל מקרה, חושב שמותר וחובה לצחוק על הכל, אם כי צריך לציין שלא המצאתי כמעט אף אחת מן הבדיחות כאן, כמעט כולן כבר היו קיימות בספר".
יש משהו מפתיע בסיפור על היהודי שניצל כי סיפר בדיחות לנאצים: לא עצם זה שהיה הומור בשואה, את זה כבר ידענו, אלא זה שלנאצים היה חוש הומור.
"לא לכולם, אבל רצה הגורל והיהודי הבדחן נתקל דווקא בקצין נאצי שהתברך בחוש הומור. הוא פשוט היה במקום הנכון, בזמן הנכון, וזה הסיפור של כל הניצולים: הכל היה עניין של מקריות ותזמון".
האם היה לך קשה לעצב את זירות ההתרחשות בגרמניה שלאחר המלחמה? הרי כמעט לא נעשו סרטים על התקופה אז לא היו לך רפרנסים.
"זה היה לא קל, ולכן אחת התגובות הכי מרגשות היו אנשים שחיו באותה תקופה, ובאו ואמרו לי שהצלחתי לשחזר במדויק את האווירה ואת המראות. עשיתי הרבה שיעורי בית, ראיינתי אנשים שחיו במחנות עקורים וערכתי תחקיר בארכיונים, אז אני שמח שעלה בידי לשחזר את התקופה באופן מדויק".
לעובדה שהסרט יוצא בישראל יש בעיניך חשיבות מיוחדת?
"אני מאושר. גם הסרט הראשון שלי, 'הטנגו של בני רשבסקי' מ-2003, עסק ביהדות, אבל לא הפיצו אותו בארץ כי אמרו לי שהישראלים לא מתעניינים ביהדות התפוצות, אז אני שמח שהפעם החליטו שזה כן מעניין. יש לי גם הרבה משפחה וחברים בישראל, כולל כמובן מרק איווניר, שמשחק פה. אני מקווה שהסרט הזה ישמח אתכם, שם בישראל. אתה יודע, אני לא יכול להתיימר לשנות את המציאות, אבל העולם כל כך מטורף היום בגלל טראמפ המשוגע וכל זה, שלא יזיק לאף אחד לשבת ולצחוק במשך שעתיים. באמת שהומור הוא הדרך היחידה זה היה נכון למלחמת העולם השנייה וזה נכון גם כרגע".