פצצה של כישרון: המקוריות של ג'ימבו ג'יי תחזיר את ההיפ הופ הישראלי למרכז הבמה

היו בשנים האחרונות אלבומי היפ הופ ישראלים שאהבתי יותר מ"בואו לפניי" של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא, אבל לא היה אחד כזה שנהניתי ממנו כל כך. עומר הברון, להלן ג'ימבו ג'יי, יוצא "המופע של ויקטור ג'קסון" ו"העיר הזאת", אחראי על אלבום שכולו כיף טהור, פצצות גרוב-רוק ורימוני מילים, תענוג אחרי תענוג. מדהים כמה "בואו לפני" דומה בנושאים שלו לאלבום הבכורה של האקס פדרו גראס, שותפו ללהקה ולמופע הקאלט (בשניהם, למשל, יש שירים על החברים מפעם ועל הכיפים שחילקו זה לזה), אבל גם כמה השניים שונים זה מזה בגישה. פדרו גראס הוא הדון ז'ואן הכריזמטי, המשורר המהורהר, התוהה על העולם; ג'ימבו ג'יי האיש שיקרע אותך מצחוק ונמנע לחלוטין מחשיבות עצמית. המשותף לשניהם: הפקה מוזיקלית של הצלע השלישית - הגאון איציק פצצתי (שגם מפיק לנצ'י נצ'). לשלישייה הזאת יש מגע זהב.

כל האלבום של ג'ימבו ג'יי הוא סינגלים פוטנציאליים, בראשם "תזכרי" שגם זכה להשמעות יפות ולשני קליפים מצוינים. "עזבנו את תל אביב" מפרק דעות קדומות ושיח ציבורי חלול בהבדלים בין פריפריה ומרכז, "עשיתי" הוא חפלת ההיפ הופ השמחה ביותר מאז ומעולם, "אמא" (בו מתארחת האמא של הברון) הוא שיר ערש לבלשנים, "סיגריות" מתאר באירוניה בגוף ראשון את הלך הרוח של מעשן שקיבל סרטן ריאות (הברון עצמו?). אני אוהב את כולם במידה כמעט שווה: בכל אחד מהם יש לפחות בדיחה טובה אחת, לפחות משחק מילים מצוין אחד, לפחות נקודה אחת למחשבה שעלתה, ולפחות רגע אחד שבו רציתי לקום ולרקוד.

מחוץ לשמות הגדולים (סאבלימינל, מוקי, הדג נחש, טונה ונצ'י נצ'), ואחרי הפיצוץ הגדול, רוב ההיפ הופ הישראלי חזר לשוליים. גם האלבום הזה לא מקבל מלוא את תשומת הלב שמגיעה לו. לא שאין לו חסרונות, הם ישנם לגמרי: הוא כל הזמן ב-180 קמ"ש, יש לו לאן להשתפר כמבצע, יש בדיחות שהייתי מוותר עליהן, ובעיקר, כמו כל אלבום בכורה, זה בעיקר שואוקייס של כשרונות (מטורפים) ופחות חזון אמנותי והשקפת עולם - מה שהייתי שמח לשמוע יותר. אבל הלוואי על 90 אחוז מאלבומי הבכורה שיוצאים בישראל המקוריות והכוח שיש מאחורי ג'ימבו ג'יי.

הפריצה של ג'יין בורדו (או "קייט מרלו" במערכון המופלא של "ארץ נהדרת") לחיינו הייתה מפתיעה. "איך אפשר שלא", "עינב" ו-"ויסקי" חרכו את הרדיו והגיעו לקהלים שנדיר לראות להקות צעירות מגיעות אליהם. ג'יין בורדו לא הגיעה בחלל ריק לגמרי: היא הגיעה אחרי מעל עשור של הרכבי קאנטרי ופולק בשוליים הישראלים שזכו להצלחה משתנה בחוגי האינדי. גבע אלון היה הבולט ביותר מהחבורה הזאת, אבל היו גם אחרים. במובן מסוים זאת הייתה ריאקציה: ככל שהמוזיקה המזרחית קיבלה מקום יותר מרכזי במיינסטרים, כך השוליים של הרוק הישראלי התרחקו מסאונד מקומי והעדיפו לגלות את אמריקה, אם אפשר גם באנגלית. ובכל זאת, ג'יין בורדו הלכה יותר רחוק מכל ההרכבים האלה, בזכות שלושה אלמנטים מרכזיים: 1. בניגוד לקודמיהם הם שרים בעברית 2. הם זיהו עולם של דימויים ישראלים שרק מחכה שמישהו ינסח אותו 3. הם להקה שמחה ומצחיקה – תמיד מצרכים נדירים במוזיקה הישראלית.

"מה שחשוב" ממשיך את הנוסחה של קודמו בכל דבר: זה עדיין הקאנטרי הרך מכל, שירי לכת ודרך ואהבה וכל הג'אז הזה, כשהכל נעים וחמוד. ותמיד בשורה האחרונה של הפזמון מגיעה הקריצה שהופכת אותם למשהו קצת יותר מודע לעצמו, קצת יותר "פרוע", קצת פחות כבד. באיזשהו שלב הנוסחה החוזרת על עצמה הופכת למעיקה ומבלבלת: האם זו דורון טלמון, מנהיגת הלהקה, כותבת שנונה שמצאה דרך לתאר בצחוק את ייסוריהן של סחו-היפסטריות בשלהי שנות ה-20 או אחיותיהן ההיפיות? או שזו ג'יין בורדו – אלטר אגו פלקטי, קצת סתמי, קצת נלעג, שלצחוק עליו רק מאפשר לנו להרגיש קצת יותר טוב עצמנו?

אני הולך ומשתכנע שג'יין בורדו היא אקט שרובו פרודיה: כל החיצים מופנים לאותה בחורה, והבדיחה מעט מיצתה את עצמה. "רוצה לבכות" מתסכל מרוב שהגיבורה שלו נלעגת ("כואב לעולם, כואב לחיות, מדוע קוראים להן כך הן כה אומללות"), וכך גם "מה שחשוב" הוא דאחקה מעייפת על אשה שיותר משהפרידה מעציבה אותה, עושה זאת הסוודר שנלקח. כן, בדיחה, אבל לא מספיק מצחיקה ובלי מספיק חמלה. החדשות הטובות: יש ב"מה שחשוב" גם כמה כיוונים מעודדים של להקה שרוצה מעצמה קצת יותר. גם מבחינת ההומור - "סבא" הוא דוגמה לשיר הרבה יותר שחור – וגם מבחינת שירים רציניים יותר: "בכללו" היפה, שמראה שיש בהם הרבה יותר ממה שנדמה, ואפילו "קולנוע לב", עברות לא-מושלם ומקוצץ מטעמים חינוכיים ל"צ'לסי הוטל" של לאונרד כהן, אבל עיבוד מצוין. אלה הרגעים שעושים חשק לראות בטלמון וחבריה הרבה יותר מתופעה חולפת שתיכף תחזור אל המושב.

ארבע שנים אחרי אלבום הבכורה המהפנט שלה, משמח לגלות שלונה אבו נסאר כאן כדי להישאר. אם "אספר לך" רק התחיל לתאר את ההבטחה, "מערבולת" מצמיח אותה עוד כמה שלבים. המינימליזם שלה מכשף, מעט המילים שלה רומזות בשקט על רעידות אדמה, המפיק המוזיקלי הקבוע, דרור רותם, עוטף בדיוק באמצעים שיחזקו את הרשמים האלה. "כנרת בצבע דם", "להתעקש עד אסון", "חתיכת נייר תהפוך אסור למותר" – המילים עושות את שלהן בלי שאבו נסאר תרים את קולה או תפעיל מניפולציה מסוג זה או אחר. הן פשוטות, חדות, חותכות את האוויר, בקול הנעים מבעד לפריטות הפשוטות או לאלקטרוניקה המעכירה.

גם כאן אבו נסאר מדלגת בין עברית וערבית, ומדגישה שהיא לא מתכוונת לוותר על אף אחת מהזהויות שלה, אף אחת משתי השפות שלה. זה צעד נכון ולא מובן מאליו: רוב המוזיקאים מעדיפים לשיר בשפה אחת שנוחה יותר להם ולשוק, אבל היא לא עושה חיים קלים לעצמה ולא למאזינים שלה, שרבים מהם לא דוברים את שתי השפות (אעיד לכל הפחות על עצמי). כך המאזין עובר משפה מוכרת לשפה לא מוכרת, וממציאות מוכרת למציאות לא מוכרת, ועובר טלטלה שבשירים רק נרמזת. באופן הזה, גם באלבום שהוא כה אישי, כה אינטימי, הפוליטי מחלחל פנימה בדרכים נוספות.

כמו האלבום הקודם, גם "מערבולת הוא אלבום קצר. בולטים בו במיוחד "يوم من الأيام" ו"כישוף". ברגעים היפים שלה היא מזכירה זמרות חכמות כמו קורין אלאל או רונה קינן. בכל זאת, על אבו נסאר מרחף הצל של השיר "אספר לך". יצירת המופת הקטנה הזאת הפכה אותה ברגע אחד מפוטנציאל מרשים לאחת ההבטחות הכי מרגשות שיש כאן, אבל לאבו נסאר יש עוד הרבה לאן להתפתח, ו-"מערבולת" מראה שהיא עדיין בדרך לשם. ההתפוצצות עוד לא מתרחשת כאן, הקסם עוד לא שורה בכל מקום. אני לא חושב שהציפיה מוגזמת – אין ספק שמדובר באמנית בעלת שיעור קומה, ואין ספק שיצירת המופת הגדולה שלה עוד תגיע.

אחרון חביב, איש להקת הקאלט הירושלמית, יאפים עם ג'יפים, באלבום סולו ראשון, שהוא פנינה למיטיבי לכת. יאפים עם ג'יפים הייתה אחת הלהקות הכי חכמות על המפה, ו"הימים הבטוחים" הוא כנראה הפרויקט הכי קומוניקטיבי שקיצ'לס חתום עליו. אבל לחתום את היצירה היפה הזאת בתואר "קומוניקטיבית" זה סתם מעליב, כי היא לא סתם נגישה – היא מלאה בלחנים יפהפהיים שמלווים את הקול הנמוך והמזייף של קיצ'לס בלדה אחרי בלדה, ויש משהו בתנועה שלהם שמזכיר סכין שננעץ ומסתובב בלב, כמו בשורה "אני אומר לך זה מסוכן" בשיר הפותח "פעם ראשונה". ככה יפה.

זמר, גיטרה שקטה, אלכוהול ומעט מאוד תוספות – זה כל המתכון. בין אם זה מסעו של אדם לתוך ספרייתו שהתרסקה עליו ("ממפולת האותיות לא אשוב בין החיים") או הקיפאון של רגע בודד שמחזיר אל העיר הקבורה שבפומפיי ("אל רגעים כלואים, אל שניות לכודות אני עף אחורנית") או לילה אפוקליפטי ומכושף בירושלים ("מותח קו מממילא והעיר העתיקה, מתפתל עם חומת ההפרדה") קיצ'לס מספר את סיפוריו כשהוא חמוש בגיטרה די מינימליסטית, בכעס ואירוניה, כמו זמר נודד שאין לו מה להפסיד וגם לא אכפת לו אם יקשיבו לו או לא. לי אכפת – תקשיבו. זה עד כדי כך יפה.