היו ימים בהם כל סרט של טוד סולונדז היה אוטומטית מופץ בישראל. הוא אף פעם לא היה נוח לבריות, אך בהיותו אחד הבמאים העצמאיים המיוחדים והמוערכים בארצות הברית, ובהתאם לתרבות הקולנוע השוקקת שהייתה פה אז, כל אחת ואחת מיצירותיו הפרובוקטיביות זכתה כאן להפצה מסחרית: מ"ברוכים הבאים לבית הבובות" (1995) ו"אושר" (1998), דרך "אגדות וסיפורים" (2001) ו"פלינדרום" (2004) ועד "החיים אחרי מלחמה" (2009). היו ימים.
אך כיום, מה לעשות, תנאי השוק השתנו: כבר כמעט לא נותרו בתי קולנוע המקרינים סרטים לא מסחריים בישראל, וגם אלה שקיימים מעדיפים בדרך בכלל לפנות בדיוק לאותו קהל בורגני שסולונדז בז לו ומבקש לערער אותו בעבודותיו. לכן "סוס אפל", סרטו הלפני-אחרון מ-2011, נגנז כאן והוקרן אך ורק במסגרת פסטיבל חיפה, ויצירתו האחרונה, "ווינר-דוג" מן השנה שעברה, אפילו לא הוצגה במסגרת סינמטקית. היום ב-22:00 היא תשודר ב-yes 3 וזו תהיה החשיפה הראשונה שלה בארץ.
אז אם ההר לא מביא את מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר. "אני מגיע עוד מעט לירושלים, להתחיל לעבוד על סרט קצר שאצלם בה", מבשר לי סולונדז, אמריקאי ממוצא יהודי, בריאיון בלעדי לקראת השידור הטלוויזיוני של "ווינר-דוג". "הוזמנתי להשתתף בפרויקט בו ארבעה במאים יביימו ארבעה סרטים קצרים על רבעים שונים בעיר. מוחסן מחמלבף האיראני, למשל, יביים סרט על הרובע המוסלמי, ואני על הרובע היהודי. אני מצפה לכך בקוצר רוח כי כבר לא הייתי בישראל מזה 15 שנה, והמדינה הזו משתנה דרמטית בכל פעם".
עד שהפרויקט המסקרן ייצא לפועל, אפשר בינתיים להסתפק ב"ווינר-דוג", שבעיני היה אחד הסרטים היפים והחזקים של השנה החולפת. כמשתמע משמו, סולונדז מציג בו ארבעה סיפורים שבכל אחד מהם מככב כלב נקניק, וכפי שאפשר היה לצפות מן הבמאי, מעלליו של הכלבלב חושפים בפנינו את הסבל והריקנות של הקיום האנושי. באפיזודה אחת מככבים טרייסי לטס וז'ולי דלפי כזוג מעיק שמתקשה להתמודד גם עם מלאכת גידול החיות; השנייה ממשיכה את אחד מקווי העלילה של "ברוכים הבאים לבית הבובות", והפעם בכיכובה של גרטה גרוויג; בשלישית והכואבת מכולן מופיע דני דה-ויטו כמרצה כושל לקולנוע; וברביעית והאחרונה, אלן בורשטיין כקשישה אומללה.
האפיזודות הללו שונות אחת מן השנייה, אך לכולן משותפת נוכחותו של הכלב, וגם כמובן ההומור המריר של סולונדז ותפיסת העולם שלו. היא מלאה חסד ואנושיות, אך יש הבוחרים לראות אותה כמיזנטרופיה לשמה. "הסרטים שלי תמיד מפצלים את הקהל, זה לא דבר חדש", אומר סולונדז, בן 57 כיום. "זה לא משהו שיש לי שליטה עליו, אז אני נאלץ להשלים איתו".
האם קשה יותר לעשות סרטים כמו שלך, ככל שדיקטטורות הפוליטקלי-קורקט מתעצמת?
"אין ספק שאנחנו חיים בתקופה פוריטנית, אבל העשייה מבחינתי מעולם לא הייתה מובנת מאליה. כשיצרתי את 'ברוכים הבאים לבית הבובות' לפני עשרים שנה, דאגתי איך נשים יגיבו לסרט בו בחור בן שלושים מדבר על נערה שאנסו אותה. ידעתי כבר אז שזה נושא טעון ואני לוקח סיכון. אם באיזשהו שלב בחיים שלי הייתי הולך לפי החוקים של מה מקובל ומה אסור, אז לא היתה לי קריירה בכלל".
יש לי חברים חובבי כלבים שמתעבים את הסרט הזה, וטוענים שהוא פוגעני כלפי חברינו ההולכים על ארבע. מה תגיד להם?
"שזה בכלל לא סרט על כלבים, כמו ש'בלתזאר' של רובר ברסון הוא לא סרט על חמורים. הכלב כאן הינו מטאפורה. הצופים יכולים לומר שהסוף של הסרט מתאכזר לכלבים, אבל למעשה הוא פשוט מציג את האכזריות של החיים, אז הכל תלוי בך ואיך אתה מסתכל על זה. אני חושב שלאנשים יש נטייה להשליך על הכלב שלהם את כל החלומות והאשליות שלהם, ובגלל שהוא נושא כל כך הרבה מטען מבחינתם, קשה להם לראות ולעכל סרטים על כלבים. היחסים בין בני אדם לכלבים הם דבר מאוד מיוחד, ולכן זה נושא רגיש ובעייתי לעסוק בו".
לך עצמך יש כלב?
"היו לי הרבה כלבים כילד, אם כי למען האמת, רובם לא האריכו ימים. אני חושב שהמוות של הכלב שלך הוא תמיד חוויה מעצבת בילדותך, כי זו למעשה הפעם הראשונה שאתה מבין כי אנחנו לא בני אלמוות. אני אוהב כלבים, אבל כיום אין לי כלב כי זו אחריות גדולה לגדל אחד".
אך היה לעבוד עם הכלבים בסרט?
"סיוט. כלבי נקניק הם בקצה הנחות של הספקטרום מן הבחינה האינטלקטואלית. הם התגלו כטיפשים להפליא ופשוט לא הגיבו לשום הוראה. הייתי אומר להם דברים פשוטים כמו 'תשכבו' ו'תאכלו' והם לא היו עונים, אפילו שהם היו מקצועניים ושעבדנו עם מאלף. זו בהחלט היתה חוויה מאתגרת".
סולונדז משמש גם מרצה לקולנוע באוניברסיטה וקשה שלא לתהות האם דמותו של דני דה-ויטו בסרט מבוססת במידת מה עליו. "לא, לא", הוא מפריך את ההשערה, "כל מי שמכיר אותי כמורה יודע שאין קשר בין הדמויות".
אתה פוגש הרבה קולנוענים צעירים. מה לדעתך ההבדל בינם לבינך?
"הצעירים כבר לא הולכים לקולנוע כמוני. זה לא חשוב להם כמו שזה חשוב לי. אני עדיין אוהב לצאת מהבית ולראות סרט על מסך גדול, וכמעט לא רואה טלוויזיה. הם בעיקר דבוקים למחשב שלהם".
מצער אותך ש"ווינר דוג" לא הוקרן בישראל על מסך גדול?
"כן, כמובן, אבל מה אני יכול לעשות? זו המציאות הכלכלית בימינו. הייתי מייחל כמובן שהסרט יוקרן אצלכם על מסך גדול אני לא מכיר קולנוען אחד שלא היה מעדיף שכך יראו את הסרט שלו".