בלי פלייבאק, בלי רקדנים, בלי לחות ובלי קהל צעיר, אלא רק עם מוזיקה מצוינת מאלבומיהם מהאייטיז, "טירז פור פירז" עשו את זה. כולם רוצים לשלוט באולם, אבל מי שעשה זאת הכי טוב הם הצמד רולנד אורזבל, המוכר יותר כ"זה עם השיער הארוך ששר יותר יפה", וקורט סמית', המוכר יותר כ"זה עם השיער הקצר ששר פחות יפה", ושניהם ביחד מוכרים יותר כ"טירז פור פירז", בהופעתם המרגשת והראשונה בישראל, שהתקיימה אמש בהיכל יד אליהו בתל אביב. באופן מוזר ומעניין, ההופעה נפתחה בהקלטה של הזמרת לורד בביצוע גרסת כיסוי לשיר "Everybody Wants to Rule the World". הקאבר שלה יצא ב-2013, בפסקול הסרט "משחקי רעב: התלקחות". זהו צעד נועז מצד הלהקה, לפתוח את המופע דווקא בגרסת כיסוי של אמן אחר ללהיטה. בתום ההקלטה של לורד, מול אולם מפוצץ בקהל חם ונלהב במיוחד, עלו לבמה עם להקתם הצנועה וביצעו את הקלאסיקה הזאת בעצמם. וכך התאפשר להשוות בין שני עיבודים וביצועים שונים מאוד לאותו שיר. ככל שהביצוע של טירז פור פירז היה סוחף, מרגש ונוסטלגי, יש להודות ביושר כי גרסת הכיסוי של לורד היתה הרבה יותר מעניינת.
אם באלבומיהם הראשונים בתחילת האייטיז טירז פור פירז שרו את הלהיטים "כולם רוצים לשלוט בעולם" ו"עולם משוגע", אז באלבומם האחרון הם שרו את "עולם סודי", שהיה גם השיר השני בהופעה. עולם שלם מפריד בין היצירות הקלאסיות המשובחות של תחילת דרכם ליצירות האחרונות שלהן, שאינן מיישרות קו איכותי. בהופעה, למרבה המזל, נוגנו ביד נדיבה מאוד להיטי העבר, שעומדים במבחן הזמן, ובהם "Seeds of Love" שנכתב כהומאז' לביטלס והיה השיר השלישי במופע, ו-"Pale Shelter" שהוא אחד השירים המרגשים ביותר שלהם. חלק ממה שהופך את הלהקה למרתקת, בשירים אלה ואחרים, זה האמביוולנטיות שלה מצד אחד מוזיקת פופ קליטה וכוכבי נוער, מצד שני צלילים קודרים וטקסטים מורכבים, נועזים וכנים, שאינם מובנים מאליהם בעולם הפופ.
היכל יד אליהו שוב התגלה כחלל נטול כל חן להופעות, אבל ההרמוניה של הקולות של אורזבל וסמית' עדיין נשמעת נפלא. קולו של אורזבל נשמע כמעט בדיוק אותו דבר כפי שהיה באייטיז, ובכל זאת היה משהו שונה: אם באייטיז ביצועי השירים בהופעות היו דומים מאוד לגרסת האלבום, הפעם הם מרשים לעצמם יותר חופש יצירתי בעיבודים. את הצמד ליוו גיטריסט, מתופף, קלידן וזמרת ליווי. הצמד עצמו נפרד ב-1991, והתאחד שוב בשנת 2000. הוא ביצע את שיר הנושא התיאטרלי של אלבום הקאמבק, "Everybody Loves a Happy Ending", ואחריו שוב חזר אחורה עם רצף של שלושה שירים מאלבום הבכורה, "The Hurting": הלהיטים "Change" ו-"Mad World" והשיר המקסים "Memories Fade".
נראה היה ששני הבריטים נהנו להופיע אצלנו. בעודם שרים הם נגעו בכפות ידיים המושטות אליהם מהקהל, הם תיקשרו עם הקהל בחום רב, סיפרו כמה הם נהנו לטייל בארץ בימים שלפני הופעתם, אמרו שבתל אביב יש אנשים יפים. השמחה שלהם בקטעי המעבר עמדה בדיסוננס מסויים לשירים הנוגים והעמוקים מהסוג שכבר לא עושים יותר בפופ העכשיווי. לאור העובדה שהלהקה, למרות פופיותה, חוגגת בשיריה לא מעט את הסבל, הכאב והקושי, עם שורות כמו "חלומות שבהם אני מת הם הכי טובים שיש לי", היה הולם שאורזבל ביצע גרסת כיסוי לשיר "Creep" של רדיוהד. מקווים לפעולת תגמול בהופעתה של רדיוהד בעוד שבועיים בישראל.
"מצחיק איך שהזמן טס", חותם ההרכב את שירו "Head Over Heels", ויורד מהבמה. בהמתנה להדרנים, מול הבמה הריקה, המוני אנשים בקהל שרו לפתע כאיש אחד את הלהיט "Shout". בטח היה איזה איש בקהל שהיה ממש מבסוט מהגל העצום שהוא התחיל. הלהקה חזרה לבמה, וההדרן הראשון היה ההמנון הפמיניסטי "Woman in Chains", ובו זמרת הליווי שוחררה משרשראות העמידה בצל הכוכבים, ושרה את הדואט עם אורזבל. על אף קסמה, היא לא התקרבה לעוצמה של אולטה אדמס, הזמרת המקורית בהקלטת השיר. בשנתיים האחרונות הלהקה מיעטה לבצע את השיר היפהפה הזה בהופעותיה ומזל שהקהל הישראלי זכה לשמוע אותו. כבר אמרנו שהם היו נדיבים מאוד בכמות הלהיטים? אז נגיד עוד פעם.
ההדרן האחרון, או אם תרצו הצעקה האחרונה, היה כצפוי להיטם הענק "Shout". יצירת השיר של טירז פור פירז, וגם הבחירה בשם הלהקה, הושפעו משיטת פסיכותרפיה בשם Primal Scream שבה המטופל חוזר לחוויות קשות מילדותו על ידי צעקות וצרחות של כאב. בחיים הפרטים שלי, בוודאי בנעורים, הפסיכותרפיה הכי טובה היתה האזנה אינסופית למוזיקה. גם אמש, בהיכל, קיבלנו תחליף טוב לפסיכולוג הופעה מרטיטת לב. השירים של טירז פור פירז החזירו אותי ועוד רבים בקהל לילדותם ולנעוריהם, וגרמו להם לצעוק מתוך שמחה.
