הראפר Lil' Dicky (דיוויד אנדרו בירד) אמנם פרץ להודעה כששחרר את הקליפ לשיר "Ex-Boyfriend", והפך לאחרונה ללהיט ויראלי בזכות הקליפ שומט הלסתות לשיר "Pillow Talking", אבל דווקא השיר "Professional Rapper", "ריאיון העבודה" שלו עם סנופ דוג, מציג את דמותו טוב יותר. מעבר להפגנת היכולות המרשימה, התשובה לשאלות הפשוטות של סנופ הן הפלטפורמה המושלמת עבור דיקי להתמודד בה עם הספק שמטילה קהילת ההיפ הופ בראפרים/קומיקאים, ועוד לבנים.
הומור והיפ הופ אמנם הלכו ביחד עוד משנות ה-80, כשביז מארקי ריפרפ על חיטוטים באף, אבל בראפרים כמו ליל דיקי נוטים לחשוד בניצול הראפ ובשימושו כפלטפורמה לקידום הקריירה שלו בתור קומיקאי. השיר המדובר ו"תכנית העבודה" של דיקי מיישבים את הספק הזה סופית. היהודי הפריבילג מהפרברים הוא אכן האנטי-ראפר בהתאם לטענתו בפיץ' שלו לסנופ, אבל לעזאזל, כמה שהאנטי ראפ שלו טוב. גם כאשר מקלפים ממנו את ההומור ואת הקליפים המושקעים, מדובר בראפר סופר אינטליגנטי ששולט בכמה וכמה סוגי פלואו, וזה עוד לפני שדיברנו על יכולות הפריסטייל שלו.
הכישורים המרובים של ליל דיקי הפכו אותו תוך זמן קצר לדמות פופולרית ברחבי העולם כולל כאן אצלנו בישראל. הכרטיסים לשתי ההופעות שלו בביקור הראשון שלו בישראל נמכרו תוך זמן קצר (לפי דיקי, ה"סולד אאוט" המהיר ביותר שלו עד עכשיו), חלק לא קטן מהם לאמריקאים חובבי היפ הופ שבלטו בנוכחותם בבארבי. עוד בטרם עלה דיקי לבמה, ניתן היה לשמוע אותם שרים את להיטי ההיפ הופ שניגנה די ג'יי ג'וסי סאפ (ואחריה הדי ג'יי של דיקי עצמו, בהרמה אחרונה לקראת עלייתו של הראפר לבמה).
השואו של דיקי עצמו הוא החוויה האופטימלית שאפשר לצפות לה מראפר מסוגו. הסט מתוכנן היטב ומאפשר לדיקי הקומיקאי להתבטא היטב לצד דיקי הראפר. כל זאת תוך שהוא שומר על הקהל מעורב לכל אורך הערב. במהלך ההופעה העלה ליל דיקי לבמה שלוש נשים מהקהל במסגרת חיפוש אחר בת זוג פוטנציאלית, שהסתיים בלאפ דאנס ש"העניק" דיקי למנצחת (וביקש ממנה לא לתבוע אותו לאחר מכן) בעת ביצוע השיר "Let Me Freak". עוד נרשמה זריקת ירקות על הקהל ושפיכת חומוס על מתנדב אמיץ, ירידה מתבקשת אל הקהל עצמו ושירת "התקווה" בעזרת הקהל, במקום ההמנון האמריקאי אותו הוא נוהג לבצע בהופעות. אלא אם מחשיבים את "I Believe I Can Fly" של אר קלי, שבוצע אף הוא, להמנון אמריקאי (אולי המנון ניינטיז?).
את כל קטעי הקישור הנ"ל השכיל דיקי לשלב בסט כך שלא יימאסו על הקהל אלא יעצימו את השירים ויתאימו לתוכנם (ביצוע השיר "Too High" אחרי עישון ג'וינט על הבמה, לדוגמה). את השירים עצמם ביצע דיקי מעולה, כשהוא מתרגם את הטכניקות מגרסאות האולפן אל הבמה בקלות מעוררת קנאה, ועל הדרך מוכיח שאינו מסתתר מאחורי הקליפים המרשימים המלווים את רוב השירים שביצע. שירים ארוכים כמו "Professional Rapper" ו-"Pillow Talking" (את תפקיד Brain הוא מבצע באמצעות הצמדת המיקרופון לרקתו) קטע במקומות הנכונים, על אף שיכול היה לסמוך על הקהל שישיר איתו עד הפסיק האחרון לו רצה בכך. דיקי עצמו לא הסתיר את ההתרגשות מהאהבה, מהמעמד ומעצם הופעתו בישראל, כפי שהדגיש לפני שחתם את ההופעה ב-"Ex Boyfriend", מרגעי השיא של ההופעה (לצד "Pillow Talking") והלהיט "Save Dat Money".
את ההופעה שלו בישראל ובכלל את הקריירה שלו עד כה ניתן להכתיר כהצלחה, אבל קשה שלא לתהות אם אין לראפר מסוגו "תאריך תפוגה". הכשרונות שהפגין עד כה על הבמה, באולפן ובקליפים ששחרר עד כה מרשימים מכדי לסווגו כ"שטיק", אבל לא בטוח שמדובר בחומרים מהם עשויה קריירה לטווח ארוך. את הניסיון שלו ליצור שיר "רך" בשיר "Molly" הוא צלח בגדול, ומסקרן יהיה לראות ולשמוע אם בעתיד ישתמש דיקי בכישוריו בדרכים נוספות או שייצמד אל ההומור. את הרצון שהוא מבטא ב-"Professional Rapper" לעשות את זה אחרת הוא כבר הצליח להגשים, וייתכן שזה אכן מספיק כדי להטביע את חותמו במשחק, אבל שימוש נוסף בכשרונותיו לצד ההומור יסלול בוודאות את דרכו לספרי ההיסטוריה. יבחר מה שיבחר, הוא ימשיך להיות אחד הראפרים המהנים יותר בסביבה, ואפשר לשמוח מכך שביומיים האחרונים הייתה זו הסביבה הקרובה.
