(בסרטון: קטע מ"ג'סטה", באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מה לא הספיק דודו ארז ב-44 שנות חייו? הוא עשה תואר במשפטים, שירת כשוטר ועבד בפרקליטות מחוז תל אביב ובפרקליטות הצבאית - בה עדיין אפשר לפגוש בו מרצה לחיילים; ניגן על אקורדיון בימי הולדת כדי להשלים הכנסה בצעירותו, ועדיין מנגן כיום על פסנתר להנאתו; וכמובן גם כיכב על הבמה, על המסך הקטן וברדיו, פעילויות בהן הוא ממשיך כיום בקצב תזזיתי: סדר היום שלו כולל מופעי סטנדאפ וכן הנחייה יומית של "שלושה שיודעים", תוכנית הבוקר של כאן תרבות, הנחייה שבועית של תוכנית אקטואליה ובידור בצוותא עם אבי אטינגר בגלי צה"ל ואת הגשת "החפרנים", תוכנית מדע לילדים בטלוויזיה החינוכית.
הרזומה הטלוויזיוני שלו כולל גם את "קומי קומי", "מהדורה מוגבלת", "טלוויזיה במיטבה" ועוד, ואף ראינו אותו בתור כתב שטח ב"ארץ נהדרת" ובאולפן ליגת האלופות, וזו רק רשימה חלקית. ובכל זאת יש דבר אחד שארז לא הספיק עד כה: להגשים את חלומו הגדול ביותר ולהופיע בסרט.
עכשיו סוף כל סוף זה קורה: אתמול (חמישי) עלה כאן למסכים "ג'סטה", קומדיה לכל המשפחה של קובי מחט, והקומיקאי הוותיק עושה בה את הופעת הבכורה הקולנועית שלו. הסרט עוסק בשלושה בני נוער הממציאים סטארט-אפ שהופך אותם למיליונרים, והשחקן מגלם תפקיד שהולם את מראהו הייצוגי וקולו העבה: הבאטלר שלהם. התוצאה כולה בסך הכל עשויה היטב ומהנה לצפייה, הרבה בזכות המשחק המשובח, עתיר ההומור הדק והתזמון הקומי של ארז, המוכיח כאן כי המסך הגדול פספס אותו בענק.
"הבמאי קובי מחט והמפיקה הילה ערן סיפרו לי שבאו לאודישנים שחקנים שעשו חיקויים שלי, עד שהם אמרו 'אם כבר כולם מנסים לחקות את דודו, בוא פשוט נלהק אותו וזהו", מספר השחקן בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט. "אני מודה שנשארתי כאן באזור הנוחות שלי, הדמות שלי פה דומה לפרסונה שיש לי בדרך כלל".
סליחה על השאלה, אבל אם תמיד רצית, איך זה שעד עכשיו לא הופעת בקולנוע?
"הלכתי לאודישנים, אבל לא עברתי. פסלו אותי, אולי מתוך חוסר קבלה של המנעד שאני כן מאמין שיש לי. לפעמים ידעתי מראש שאין לי סיכוי, והלכתי רק כדי לתרגל את המעמד. זה תסכל אותי כמובן. אני גר ברוטשילד והרבה סרטים מצטלמים כאן, אז לפעמים כשחלפתי על פני הצילומים שלהם ברחוב חשבתי פשוט להצטרף".
למה בעצם אתה כל כך להוט לעבור למסך הגדול? לא שמעת שהקולנוע מת וטלוויזיה זה הדבר האמיתי?
"קולנוע הוא לדעתי האמנות העילית בתחום הבידור. בטלוויזיה אתה תמיד יכול לזפזפ. בקולנוע אתה נכנס לאולם ואומר לבמאי 'אני הולך לתת לך שעה וחצי מהחיים, אל תאכזב אותי'. זה חתיכת הסכם אמון. סרט זה חגיגה וזו פרוצדורה שלמה: אתה עושה פיפי כדי שלא תצטרך לצאת בזמן ההקרנה, אתה קונה פופקורן. קולנוע זו חוויה שאם היא חזקה, אתה לא תשכח אותה. אני עדיין מתרגש כשאני הולך לקולנוע. התרגשתי כשהלכתי לראות את 'לוגאן' לא מזמן ואני מתרגש גם מהקרנת הבכורה של 'ג'סטה' כמובן".
ממתי אתה כזה מורעל?
"קולנוע הוא מכונת זמן שהיממה אותי עוד מילדותי בנתניה. ברגע שהבנתי שלא משנה איפה אתה נמצא, אתה יכול להיכנס לאולם ולנדוד למקומות ולזמנים אחרים. אני עד היום זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי את 'סופרמן' ו'רובוקופ' למשל, וכמובן גם לא אשכח את הצפייה ב'סודי ביותר' בקולנוע אסתר. זה סרט ששינה לי את החיים. הוא שיחרר לי את הראש ופתח אותי לעולם של נונסנס. את כל מה שניסיתי להעביר ב'קומי קומי' בתחילת שנות האלפיים למדתי בסרט הזה באמצע שנות השמונים".
רגע לפני שאנו שוקעים בנוסטלגיה לסרטי פולחן מהאייטיז, מושיט ארז יד לאייפון שלו, המונח על שולחן בית הקפה בו נפגשנו. "הכנתי פה גיבוי, למקרה שהשיחה לא תהיה קולחת, עם כל מיני אנקדוטות מהצילומים", הוא מספר ומתחיל להעלות זיכרונות טריים יותר הפעם מהפקת הסרט, בו הוא מככב לצד און רפאלי, נאיה פדרמן ומתן לקס כשלושת הילדים המיליונרים.
"אני לא רוצה לפרט יותר מדי מחשש לספוילרים, אבל כיוון שכבר ראית את הסרט, אתה זוכר שיש קטע של עימות פיזי כלשהו ביני לבין און רפאלי", אומר לי דודו ארז. "אז שתדע, און הוא שחקן טוטאלי וגבר חזק מאוד, והוא שם לי ברך כל כך חזק שהייתי צריך לנסוע למרכז רפואה מיידית בבני ברק לעשות צילומים. הייתי מאופר עדיין והצוות שם לא הבין מאיפה באתי עם הגוון הלא טבעי הזה. שבוע וחצי לאחר מכן עדיין כאב לי בצלעות, וגם היום כואב לי לדבר על זה".
כיאה לבאטלר, אתה מסתובב במשך כל הסרט עם חליפה. זה די מטרד במזג האוויר הישראלי אבל אני מניח שאתה רגיל לזה, בתור עורך דין בדימוס.
"האמת שגם מחוץ לחיים המשפטיים, אני בדרך כלל בחליפה. בטלוויזיה אני רוב הזמן לבוש ככה, ואני אוהב את זה. חם לי, כמובן, אבל אני רגיל. נשארתי עם החליפה במשך כל הצילומים, גם כשכיבו את המצלמה, כדי להישאר בתפקיד. הייתי הולך עם המגבת על היד וכולם היו צוחקים עליי. אני שירותי במהות שלי, אז הייתי עובר בין כולם ומציע להם מים, אם כי מעולם לא הייתי מלצר את החלטורות שלי עשיתי בנגינה באקורדיון".
ובוא נדבר על הקול שלך. עם קול כזה, אתה באמת יכול להיות או משרת באחוזות בריטיות או כרוז במשחקי כדורסל, ואני שם לב שבחיים הוא בדיוק כמו במסך.
"אנשים מופתעים לפעמים כשהם פוגשים אותי. הם בטוחים שאני עושה דמות, אבל אז מגלים שזה הקול שלי במציאות. הוא ככה מאז גיל צעיר, וכמובן שלעגו לי בכיתה. במסגרת ההתעמרות הכללית הילדים חיפשו על מה לבוז לי, אז צורת הדיבור והדיקציה שלי היו מטרה קלה. מנגד, בזכות הקול שלי לקחו אותי להנחות אירועים בבית הספר, ולא הרבה יודעים את זה, אבל גם ליהקו אותי לתוכנית בשם 'סיפורים בראש' בהנחיית איציק ויינגרטן. זה שודר בערוץ הראשון וילדים המחיזו שם כל מיני ספרים קלאסיים. הייתי דון קישוט והבעל של המלכה מ'עליסה בארץ הפלאות', למשל. כיום, אנשים מכירים אותי בזכות הקול יותר מאשר בזכות הפנים. לפעמים אני נכנס לחנות עם כובע ומשקפי שמש, אבל ברגע שאני פותח את הפה, מזהים אותי".
ואיך היה המעבר למסך הגדול מבחינת לימוד הטקסט?
"זה לא בא לי בקלות. למדתי אותו במשך כמה חודשים. שמעתי פעם את אנתוני הופקינס אומר שהוא קורא את התסריט 250 פעם עד שהוא יושב לו כמו פרומטר בראש, אז הלכתי בעקבותיו. הייתי מתהלך בלילות בנווה צדק וממלמל את הטקסט כדי לזכור אותו בעל פה. אנשים חשבו שאני משוגע. הייתי משוטט בסמטאות וצועק 'קאבוק' ועוד כל מיני שורות מהתסריט, ועוברי אורח שהלכו מאחוריי היו בורחים בבהלה".
והנה עוד חמישה דברים שלא ידעתם על דודו ארז: הוא גר במרכז העיר אבל לא בהכרח מנצל זאת אנו נפגשים בערב הלילה הלבן, ובתום הריאיון הוא רץ הביתה להסתגר מפני ההמולה; הוא משתעשע בספינר בכל פעם שרק אפשר; היה לו מחשב עוד כילד בראשית שנות השמונים, תקופה בה זה ממש לא היה מובן מאליו, והוא הצטיין במשחקים כמו 'הטירה הגרמנית' ו'הנקמה של זומה; הוא צופה ב'הסופרנוס' מחדש שוב ושוב, אבל מפאת קוצר הזמן, בחתיכות של עשר דקות כל פעם; הוא מעדיף לבעוט באדנית מאשר לצפות ב'חברים', אבל סבור כי 'סיינפלד' היא הקומדיה הכי טובה שנוצרה; ראה את 'גבעת חלפון אינה עונה' אלף פעם וסוגד לסרטים של אפרים קישון; והכי חשוב הוא מעריץ של "אלף".
ועוד משהו שכדאי לדעת, בעיקר אם נכשלתם פעם במשהו והתייאשתם ואתם מחפשים סיפור מעורר השראה: מופע הסטנד-אפ הראשון שלו היה כישלון חרוץ. "זה היה בתקופה שהייתי ב'מהדורה מוגבלת', מוקף בסטנדאפיסטים משופשפים כמו שחר חסון ואבי אטינגר, ודיגדג לי לעמוד גם כן על במה ולהצחיק", הוא נזכר. "באתי לבית ציוני אמריקה עם אפס ניסיון, אחרי שהתכוננתי במשך ארבעה חודשים, וקיבלתי בלקאאוט מוחלט. שכחתי הכל והתחלתי לאלתר. עשיתי גם עוד טעות של טירונים והזמנתי חברים למפח הנפש הזה, אז אחד מהם צחקק פה ושם מתוך רחמים, אבל חוץ מזה הייתה דממה מוחלטת, עד שמישהו מאחורי הקלעים בא אליי ואמר לי 'טוב, די'. מפה כבר לא היה לאן לרדת, רק לעלות. סטנדאפ זה בישול איטי, זה ריצה למרחקים ארוכים. ההתחלה תמיד מאוד קשה".
אתה זוכר גם את מופע הסטנד-אפ הראשון שהיית בו?
"בטח, של רמי שטרן. הייתי בהרבה הופעות שלו. הערצתי אותו, ועד היום אני מתרגש כשאני פוגש אותו ואומר לו שגדלתי עליו, שזה מצחיק כי יש צעירים שבאים אליי ואומרים לי אותו דבר, וזה גורם לי להרגיש נורא זקן".
ומה אתה חושב על כל הצעירים שמפרסמים בדיחות בפייסבוק ומקבלים מאות לייקים.
"באופן אישי, אני לא משתמש בפייסבוק בצורה הזו וגם לא סופר לייקים. אני לא מפלצת רייטינג וגם הפרויקטים שלי בטלוויזיה אף פעם לא נועדו לכבוש את צמרת הטבלאות. אני גם לא מרגיש צורך להצחיק בפייסבוק כי יש לי מספיק פלטפורמות להצחיק בהן רדיו, טלוויזיה, במה, למה אני צריך גם את הרשת החברתית? יש כאלה שעושים זאת, אבל בעיני אי אפשר לשפוט אושיית רשת כאילו שהיה סטנדאפיסט. בסטנדאפ אתה חייב לספק פאנצ'ים, להפתיע, לספק בומים. בפייסבוק זה לא ככה, אתה יכול גם לכתוב דברים שאנשים יגידו עליהם 'הא וואלה' וזהו".
או.קיי דודו, אז מה הלאה? מתי רואים אותך שוב בקולנוע?
"אני מאוד רוצה לעשות זאת עוד פעם. אתה מוזמן לכתוב את זה בכתבה שלך. הייתי רוצה גם לקבל הזדמנות לגלם תפקידים דרמטיים".
ולמה בעצם שלא תכתוב תפקידים בעצמך? הרי הדרך הכי טובה לקבל הזדמנות היא ליצור אותה במו ידיך.
"אני רואה את הדברים שלך כנזיפה, והיא מוצדקת. אני רוצה לכתוב, אני חייב לכתוב, וגם יש לי בספרייה את מדריכי כתיבת התסריטים של רוברט מקי וקובי ניב. אין מלאכה יותר ראויה להערכה מאשר כתיבת תסריט מוצלח. הצרה שאין לי שנייה זמן, שזו צרה טובה כמובן, כי גם היו תקופות שהייתי יושב בבית קפה הזה שעות ארוכות בחוסר מעש".
