תריסר סרטים תוצרת הארץ הגיעו לאקרנים בשבועות האחרונים, וכולם יחד לא קיבלו קמצוץ מיחסי הציבור להם זכה "זוג יונים" של דובר קוסאשווילי. אפשר לנמק זאת בכך שהתקשורת שומרת לבמאי חסד נעורים בשל "חתונה מאוחרת" פרי עטו מתחילת העשור הקודם, אבל זו תהיה היתממות. הסבר ערכי פחות אך מדויק יותר יהיה שסרטו החדש מציג כמויות גדושות של עירום ומין בשלל צורותיו, ואלה פיתיונות שתמיד מושכים את הקהל. אולם, אפילו זה לא שורש העניין.
לדעתי, הסיבה להמולה סביב קוסאשווילי היא שאנשים בסופו של דבר אוהבים כשמאששים להם דעות קדומות, ו"זוג יונים" מאשש את כל הסטיגמות המוטעות שעדיין יש על הקולנוע הישראלי.
הרי נהוג לחשוב שסרט תוצרת הארץ תמיד עונה לכמה כללים: הוא נראה כמו חיקוי של דרמה איטלקית או צרפתית, יש בו קשת רחבה של שדיים ובולבולים, והשחקנים בו מבצעים באופן תיאטרלי תסריט לא אמין. פעם, למרבה הצער, זה באמת היה נכון, אך האקסיומה הזאת לא נכונה כבר זמן רב, חוץ מאשר במקרים בודדים: למשל, בקולנוע המיושן של קוסאשווילי, ש"זוג יונים" שלו מחזיר אותנו שנים אחורה, לימים בהם הכל היה פשוט יותר ומסודר במשבצות, כשהוליווד היתה ספקטקל וסרטים ישראלים היו בהכרח בדיחה.
זו כמובן לא חוכמה מצדי לעקוץ את קוסאשווילי. הוא הרי עכשיו בצד הלא נכון של מלחמת התקינות הפוליטית. יתרה מכך, בדומה לעמוס גיתאי ובניגוד לקולנוענים ישראלים רבים אחרים, הוא לא מחובר כרגע לשום קליקה וממילא נמצא בכאסח עם המבקרים, אז ביקורת עליו לא תוביל לטלפונים זועמים אלא לכל היותר למקהלה שתריע לי על אמירת המובן מאליו.
אך מה לעשות, "זוג יונים" באמת ראוי לקלס. באתי אליו בנפש חפצה, שהרי על "רווקה פלוס", סרטו הקודם של קוסאשווילי, הגנתי בחירוף נפש. אלא שאז הייתה ביצירתו התרסה, והפעם אין שום דבר חוץ מיומרה.
קוסאשווילי עוקב כאן אחר גבר ואשה הנפגשים בחדר מלון, שהמראה שלו מתכתב באופן ברור עם סרטים ים-תיכוניים דומים משנות השישים והשבעים. הם עושים זאת כדי לחגוג עשר שנות נישואים, ולא ברור אם הם מאוהבים אחד בשני, בוגדים זה בזה או אולי שניהם גם יחד. העיסוק במשחקי הכוחות בין המינים ובתחפושות שהן חלק מכל מערכת יחסים, הוא לא בדיוק הרעיון המרענן בעולם. נוסף לכך, התסריט כאן אינו מצליח לחדש דבר ולרגע לא מבריק באיזושהי אמירה מקורית, אך זה לא מונע מן הבמאי להפגין חשיבות עצמית, זחיחות אפילו. לכל אורכו "זוג יונים" מתפקע מיומרנות, עד כדי כך שבכניסה לאולם לא צריכים להזהיר את הצופים מסצינות העירום, אלא לתלות שלט "זהירות, הבמאי חושב שהוא ברגמן (אינגמר)".
את הזוג מגלמים שני שחקנים שעד כה לא ראינו על מסכי הקולנוע: אסף גולדשטיין כגבר, נראה לרגעים כגרסה צעירה של ליאור אשכנזי, אך אין לו את הנוכחות שלו. טל טלמון כאשה מציגה משחק ממזרי ושנון, שהוא אחת המעלות היחידות בסרט, אך אין לה ממש דמות לעבוד איתה.
אלה למעשה שני השחקנים היחידים ביצירה הקאמרית. שאר הדמויות מופיעות לרגע קט, והיה עדיף שלא יבואו בכלל. בין אלה בולטות קבוצה של חרדיות וערביות שבשתי סצנות פוגעניות במיוחד, נצפות מכרסמות בתאווה רבה גזרים ענקיים, ככל הנראה כסמל לתסכול המיני שהבמאי חושב כי הוא מנת חלקן. כמו כן, למרבה המבוכה, מגיח לפארסה הזו גם חדרן עם חשק לשעשועים מיניים, וחסר רק שיופיע גם אינסטלטור משופם ושליח פיצה כדי להעצים עוד יותר את הדמיון בין "זוג יונים" לסרט פורנו גרמני משנות התשעים.
יחד עמי, בהצגת הערב של הדרמה הזו ישבו עוד שישה אנשים בלבד בהם שני נערים שסביר להניח כי באו בגלל מסע השיווק של הסרט, שדי בכרזת הפרסום שלו כדי להבין שיהיה בו עירום נשי בשפע. גם בכך "זוג יונים" מחזיר אותנו לימים הכי אפלים של הקולנוע הישראלי, למשל שנות התשעים הלא עליזות, בהם כישלונות מסחריים ניסו ולא הצליחו למכור את עצמם עם כרזות פרסום פרובוקטיביות שכללו תמונות חושפניות וציטוטים מזמינים ("פירות אסורים", למשל, הביא בזמנו ציטוט של אורה נמיר, שטענה כי בסרט יש "משחק נפלא, אבל יותר מדי סקס", והכוונה בהצגת ההסתייגות הזו שלה הייתה כמובן למשוך קהל).
לזכות קוסאשווילי ייאמר כי הוא אחד הקולנוענים היחידים שמחפיצים במידה שווה את שני המינים, ואם נשמור על לשון יפה ונשתמש בדימויים מעולם הירקנות, אפשר לומר כי יש כאן מידה זהה של אשכוליות וקישואים. כמו כן, בניגוד למה שאפשר להבין מן הפרסומות שלו, הסרט בכלל לא מנסה לחרמן: הגופות החשופים מוצגים בו כמו שהם בחיים, עם סימני שיזוף וכדומה, והצילום של אסף סודרי שם דגש על ריאליזם ולא על איזושהי מלאכותית מלטשת.
עוד כמה אנשי צוות מעולים עבדו עם קוסאשווילי, למשל המעצב האמנותי יואל הרצברג. אך מתחילת הדרך ועד סופו, מובס "זוג יונים" בידי התסריט חסר העוקץ והארס, המשחק חסר הנוכחות ומגבלות ההפקה - עדות לכך שהפרויקט התקשה בצדק לגייס תמיכה כספית. הסרט אמנם נמשך 75 דקות בלבד, אך הוא מתחיל לשעמם ולחזור על עצמו כבר בשלב מוקדם, ואין בו ולו רגע אחד של חסד.
שאלה אחת, לעומת זאת, כן עולה וצפה כל הזמן: למה בעצם קוסאשווילי עושה את זה? הרי אפילו ב"זוג יונים", הסרט הכי חלש בקריירה שלו, ניכרת הסקרנות שלו לגבי המין האנושי, הנכונות שלו ללכת הרחק כדי לחקור אותו וההכרה שלו ביכולת של אמנות הקולנוע כדי לעשות כן. אז למה,במקום לנסות לשחזר את השיאים של "חתונה מאוחרת", הוא ביקש דווקא לבדוק איך אפשר להידרדר לשפל עמוק יותר מאשר שחיכה לו בימי "רווקה פלוס"?
לא פעם עלתה אצלנו גם שאלה אחרת - מה בעצם כבר יוצא לבמאי מקומי מהצלחה של סרט ישראלי? קוסאשווילי, איש חכם בסופו של דבר, אולי הגיע למסקנה שאם ממילא אי אפשר להצליח כאן בגדול, אולי מעניין יותר להיכשל, והוא עשה זאת בהצלחה רבה ב"רווקה פלוס" וכעת ביתר שאת גם ב"זוג יונים".
הניינטיז התקשרו, הבמאי ענה, וכך התאפשר לממסד ולתקשורת לחזור לתחביבם הנושן: לנזוף בקולנוענים מקומיים על כך שהם לא בוגרים מספיק לעומת עמיתיהם מעבר לים, וליוצר עצמו ניתנה ההזדמנות לשחק את הנעלב ולטעון שלא מבינים אותו.
שני הצדדים מכייפים יחד בג'ימבורי הפאסיב-אגרסיב תחת המזגן, ומותירים מאחוריהם שני קורבנות. הקהל, שנאלץ להתענות בסרטים בלתי ניתנים לצפייה כמו "זוג יונים", והמותג הבעייתי "קולנוע ישראלי", שהשכיל איכשהו לשקם את עצמו קמעה בשנים האחרונות, אבל בכל פעם מחדש מישהו טורח לדרדר אותו למטה.
קוסאשווילי, כמו גם עמוס גיתאי, אוהב לתקוף את השלטונות כאן, אך לא רואה את הדבשת של עצמו ולא שם לב עד כמה העשייה שלו משחקת לידי מי שפועלים נגד התרבות המקומית. לכו תוכיחו שאין לכם אחות אחרי סרטים כאלה והבמה שהם מקבלים. "זוג יונים" לא יאיר לאף אחד תובנות חדשות על חיי הנישואים, אבל בכל פעם שמישהו ירצה לטעון כי הקולנוע הישראלי אינו אלא פרובוקציות אינפנטיליות של יוצרים שטופי זימה, אפשר יהיה להשתמש בו כראיה מכרעת.
