פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הסרט חולני? המציאות שלנו הרבה יותר": ריאיון עם יניב ברמן על "מדינת הגמדים"

      מה לא קרה ליניב ברמן בזמן צילומי "מדינת הגמדים"? מלכתחילה איש לא רצה לתמוך בו או לשתף פעולה, אחר כך פרצה מלחמה והוא קיבל צו 8, ובסוף אף אחד גם לא רצה להפיץ את הסרט. אז איך זה שהוא עלה על המסכים? סוג של נס, כנראה. ריאיון

      "הסרט חולני? המציאות שלנו הרבה יותר": ריאיון עם יניב ברמן על "מדינת הגמדים"

      "הסרט הזה נעשה במלחמה, עוסק במלחמה וכל מה שקשור בו יהיה מלחמה עד הרגע האחרון", אומר יניב ברמן, יוצר הסרט "מדינת הגמדים" שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון. האמירה זו נשמעת מעט דרמטית, אבל בהתחשב בנסיבות היא די מדויקת.

      קודם כל, כדברי הבמאי, הסרט עוקב אחר חבורת ילדים משכונה של אנשי קבע, הנוהגים לקיים ריטואלים אלימים, ואלה מקצינים עוד יותר לאחר שפורצת מלחמה ואבותיהם יוצאים לחזית ומשאירים אותם לבד בעורף. נוסף לכך, הצילומים שלו התקיימו ללא אישור בתוך בסיס צבאי נטוש בהרצליה, לתוכו הסתננו ברמן וצוותו דרך חור בגדר.

      אם לא די בכך, הרי שבמהלך ההפקה, בקיץ 2014, פרץ מבצע צוק איתן. ברמן התעקש להמשיך בצילומים בכל זאת, אף שהתקיימו בשטח פתוח. "ההורים של הילדים השחקנים אישרו לי. הייתה המון אנרגיה חיובית, וזה הזיז דברים קדימה", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט. "לא נתתי לשום דבר לעצור אותי. התמודדתי עם כל הבעיות בחיוך וברוח טובה – גם כשזה היה כואב".

      אך בכך לא תם הסיפור: באופן סמלי, ביום האחרון לצילומים קיבל ברמן צו 8, ואפילו זה לא הסוף. "מדינת הגמדים", בהפקתו של טוני קופטי, אמנם סיים להצטלם ב-2014 - אבל רק עכשיו מגיע לאקרנים בתום מלחמה עיקשת מסוג אחר, הפעם על הזכות להפצתו. המלחמה הזו הסתיימה בהצלחה מסוימת רק בשל נכונותו של סינמטק תל אביב לשמש אכסנייה לסרט המיוחד הזה, שאין לו ממש ז'אנר או קהל יעד ולכן לא היה קל למצוא לו בית. טוב שזה קרה, שכן הוא בהחלט ראוי ומעניין.

      למעשה אפשר להגיד שהמסע הארוך של "מדינת הגמדים" התחיל עוד הרבה לפני 2014, שכן את שורשיו אפשר למצוא עוד ב"גם ילדים התחילו קטנים", סרט הסטודנטים של ברמן מאמצע העשור הקודם, שהשתתף במסגרת הרשמית של פסטיבל קאן.

      "אני חובב של כאוס, ובעולם הילדים – הכאוס שולט", מסביר ברמן את משיכתו לנושא. "כל עוד ההורים לא מסתכלים, אז אין חוקים. יש מלחמה. זו כמובן אנלוגיה לעולם המבוגרים, שנלחמים תמיד מתחת לפני השטח, אבל אצל הילדים זה ממש גלוי".

      מדינת הגמדים (יח"צ , רמי קצב)
      "בעולם הילדים - הכאוס שולט". מתוך "במדינת הגמדים" (צילום: יח"צ, רמי קצב)

      אחרי ההקרנה של הסרט במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה, כתבתי שהוא "משתמש במשחקים האלימים שהילדים משתעשעים בהם ובנסיבות בהן זה קורה, כדי להראות איך האלימות ומעגל הדמים נטועים ביסודותיה של החברה הישראלית". אתה מסכים?

      "בטח. המשחקים של הילדים הם סוג של מחנה אימונים ליום בו יהיו חיילים. הרי כולנו, בשלב מוקדם, הבנו שיום יבוא ונהיה חיילים. כל ילד ישראלי עובר את המשבר ואת ההבנה הזו, ומאותו רגע מתחילה התמודדות. המשחקים של הילדים הם סוג של מחנה אימונים ליום שבו יהיו חיילים. התהליך מתחיל בהתנגדות לרעיון – הרי מי רוצה להיות חייל ואולי להיפגע? הוא ממשיך בכניעה איטית למנגנון הזה, ובסופו של דבר רובנו נתגייס ונשרת. אני, אגב, עדיין עושה מילואים".

      ובכל זאת בטח יש כאלה שקוראים לך עוכר ישראל בגלל הסרט.

      "התגובות נעות בין תמיכה לבין זעזוע והתנגדות. לפני חיפה, הסרט הוקרן בפסטיבל דרום, ובסוף ההקרנה נעמדה אשה אחת ואמרה שזה הסרט הכי חולני בו צפתה בחייה, ושהיא מקווה כי לא אעשה עוד סרטים בחיים. תשמע, תמיד יש מי שמזועזע, אפילו שכל יום רואים בטלוויזיה אלימות קשה יותר ממה שיש ב'מדינת הגמדים'. רק כשמדובר בילדים, ועוד בילדים שלנו, ישראלים, דוברי עברית, אז קשה יותר לקבל את זה".

      אגב, מה ענית לאשה הזו?

      "לא עניתי לה".

      אחרי ההקרנה בחיפה כתבתי גם שזה הסרט הכי אלים בהשתתפות ילדים שנעשה בישראל. גם עם זה אתה מסכים?

      "מסכים. זה סרט אלים. כל סצנה בו אלימה. כל דיאלוג בו בוטה. אבל מה לעשות, ככה אנשים מדברים, ילדים בעיקר. אנחנו חברה אלימה וגסה. אם מישהו לא רואה את זה, או בוחר להתעלם מכך, אז הסרט הזה מזעזע אותו. העניין הוא שרובנו חיים בתוך בועה ולא רוצים לראות מה קורה שני מטר מאיתנו – בשכונת המצוקה, בגן המשחקים או מעבר לחומת ההפרדה והגדר. קראו לי חולני, אבל המציאות חולנית הרבה יותר מהקולנוע. הסרט בסך הכל מזקק תובנות מהמציאות, ולדעתי הוא בסך הכל אפילו מעודן יחסית".

      אני מניח שלא היה קל למצוא את הילדים שישחקו בסרט כזה.

      "העניין הוא שהייתי צריך למצוא לא רק את הילדים המתאימים, אלא גם את ההורים המתאימים. היתה ילדה אחת שרצינו ללהק, אבל אז אבא שלה קרא את התסריט וביקש שאשנה את הסוף שלו – זה היה הזוי. נוסף לכך, מפאת חוסר תקציב, עבדנו בלי מלהקים או מלהקות. לשמחתי, בסופו של דבר כן הצלחנו למצוא גם את הילדים הנכונים ואת ההורים התומכים שהתחברו לתסריט.

      "לגבי הצילומים עצמם: ההפקה בשטח לא היתה פשוטה מן הסתם, אבל לילדים זו היתה חוויה נהדרת, ובגלל שהסרט כל כך דינמי, היה להם קל יותר. היה לי מזל גדול לעבוד איתם, כי הם נהנו וראו בהכל משחק. לא הייתי צריך לשכנע אותם להיכנס לסיטואציה. למרות החום והתנאים הקשים, מבחינתם הכל היה סוג של מחנה קיץ – ואגב, בגלל צוק איתן, כל המחנות בוטלו באותו חופש גדול. הילדים כל כך נהנו מן ההפקה, עד שרצו להישאר גם בתום הצילומים. צחקנו שאפשר להמשיך לסרט המשך יחד".

      מדינת הגמדים (יח"צ , רמי קצב)
      "התגובות נעות בין זעזוע להתנגדות". מתוך "במדינת הגמדים" (צילום: יח"צ, רמי קצב)

      בין הילדים אפשר למצוא את עמית הכטר, המשחק עכשיו גם בסדרה "בית הכלבים", את נמרוד הוכנברג, שמאז הספיק להצטלם לסרט נוסף, "באב אל ג'הנום" שמו, ואת מישל פרוז'נסקי, שעדיין לא היתה לה התנסות קולנועית נוספת.

      בצדם, מופיעים שני פנים מוכרות מעט יותר – עופר חיון מ"הלהקה האחרונה בלבנון" ומאור שוויצר, המגלמים שני חיילים עריקים המנסים להסתתר באותו בסיס צבאי נטוש שהגיבורים הפכו למחנה הסודי שלהם, ומופתעים להיתקל בעוצמת ההתנגדות האלימה שלהם.

      כל השתלשלות העניינים הזו מולידה כמובן באופן בלתי נמנע השוואות ל"בעל זבוב", אך ברמן מודה שההשפעה אינה כה ישירה. "אני יכול להבין את ההשוואה, והיא בטח נכונה באיזשהו מקום, אבל הסרטים שהכי השפיעו עליי הם מערבונים, העוסקים בעולם כאוטי שבו אנשים מנסים לעשות בו סדר ולשרוד, ובעיקר מערבוני ספגטי, שבהם אין טובים או רעים", הוא חורץ.

      השם של הסרט תמיד היה "במדינת הגמדים"?

      "בכנות, בשלב מסוים הבנתי שהשם הזה לא יילך טוב עם הקהל וניסיתי לשנות אותו, אבל לא הצלחתי למצוא שם מוצלח יותר".

      לא קל מסחרית עם סרט כזה, הא?

      "כן, גם לא קל הפקתית. זה סרט שנעשה באופן עצמאי לחלוטין. יצאנו לדרך בלי שום תמיכה מהקרן, עם הלוואה מהבנק ואנשים שהיו מוכנים לעזור. עצם השלמתו היא נס. ולגבי הפצתו: הוא השתתף בלא מעט פסטיבלים בינלאומיים ושם תמיד יש קהל עם ראש פתוח, אבל חשוב לי מאוד הקהל פה. הסרט נעשה לקהל הישראלי. אני מוציא כעת כסף מהכיס הפרטי שלי על מנת לתמוך בהפצתו, ואתה יכול לדמיין לעצמך שזה לא מובן מאליו. לכן חשוב לי להודות לפיני שץ, המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב, שבזכותו התאפשרה ולו הפצה מצומצמת".

      סליחה על השאלה, אבל אתה יכול לספר לנו מתי צילומי הסרט הבא שלך? שנדע מתי תפרוץ המלחמה הבאה ולא נקנה כרטיסים להופעות.

      "אני לא רואה מלחמה בקרוב – וגם לא צילומים. תראה, זה עסק מסובך, ולא פשוט להיכנס שוב לעוד מירוץ מטורף. כרגע אני עובד בהפקת סרטי תדמית, וגם עובד על סרט דוקו, אבל אותו אני רוצה רק להפיק, לא לביים. חוץ מזה, אני עסוק גם בגידול שתי הבנות שלי יחד עם בת זוגי. בסופו של דבר, אסור להתלונן".

      יניב ברמן (יח"צ , שמרית נומדר)
      "אסור להתלונן". יניב ברמן (צילום: יח"צ, שמרית נומדר)
      מדינת הגמדים (יח"צ , רמי קצב)
      הפנים המוכרות בסרט. מאור שוויצר ועופר חיון (צילום: יח"צ, רמי קצב)