אם רחל אגמון תיכנס לחדר שיושבים בו עשרה אנשים, היא מיד תבלוט ביניהם. אמנם על פניו אין שום דבר מיוחד בסיפור חייה, אך מתברר כי אישיותה המיוחדת, כנותה וחוש ההומור הפרוע שלה פשוט דרשו שיעשו עליה סרט.
אז הבן שלה, יאיר אגמון, הלך ועשה אותו, וקרא אותו על שמה. שלשום (ראשון) הוא הוצג בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ואז התברר כי באופן לא מפתיע הבן של רחל אגמון הוא גם כן אדם חכם, רגיש, מצחיק ומלא שמחת חיים, ולכן גם סרטו כזה.
"רחל אגמון", עבודת הביכורים פרי עטו, התגלה כמעין גרסה ישראלית של "טוני ארדמן", רק קצר בשלוש מאות שעות. בחמישים דקותיו אין שנייה אחת מיותרת וגם לא תחושה שחסר משהו. הוא יצירה שלמה, אינטימית ומרגשת, במהלכה אנחנו מגלים יחד עם היוצר את האמת על טיב יחסיו עם אמו, והתוצאה כה מעוררת הזדהות עד שכל אחד ישתוקק לכך שאמא שלו תשב לצדו במהלך הצפייה, והוא יוכל לחבק אותה.
אם במקרה התיאור הזה גורם לכם להצטער על כך שפספסתם את הסרט בירושלים, לא נורא: כבר בשבוע הבא הוא יוקרן בכאן 11, ביום שני 24.7 ב-21:00. זו הפעם הראשונה שהפסטיבל מתקיים במציאות הטלוויזיונית החדשה, והתאגיד ניצל אותו כדי להוכיח כי הוא לחלוטין על המפה בכל הקשור ליצירה דוקומנטרית מקומית. אלה ימים יפים לקולנועני הדוקו בארץ, שיכולים לתמרן בין לא פחות משלושה שחקנים חזקים בשוק: הרשות הציבורית, ערוץ 8 ו-yes דוקו. הלוואי שבגזרה העלילתית מצבנו גם היה כזה.
ומי שיתעורר בהם תאבון לתוצרים נוספים של הבמאי, מוזמנים גם לצפות בעונה השנייה של סדרת הרשת שלו, "הטרמפיסטים", שעלתה כעת לאוויר, גם כן בכאן. הצפייה בסרט מבהירה מהיכן העניין של היוצר בטרמפים: הוא בא לעולם כי אמא שלו עלתה לטרמפ עם גבר חתיך ומסתורי שהפך לאבא שלו. כך יצא שאנחנו התברכנו ביוצר מוכשר ואנושי, והוא באמא כזו. רחל אגמון לשלטון!
תולעי הספרים מזהים אולי את שמו של אגמון, שפרסם ארבעה רומנים פרי עטו קודם לעשייתו הקולנועית, ומעניין לציין כי הוא לא היוצר היחיד בפסטיבל שעבר מסלול דומה: זה גם הסיפור של מתן יאיר, שהציג אמש במסגרת התחרות העלילתית את סרטו הארוך הראשון, "פיגומים".
בעבר סופרים היו מתקשים לצלוח את המעבר למסך הגדול. אך כמו אגמון, גם מתן יאיר עשה זאת בהצלחה. "פיגומים", שבהשראת חוויותיו האישיות עוקב אחר מערכת היחסים בין מורה לספרות ותלמידיו טעוני הטיפוח, הוא אחד הסרטים הישראלים היפים, המיוחדים והעמוקים של השנים האחרונות. כיוון שכבר כתבנו עליו לאחר הקרנתו בפסטיבל קאן, ומפני שממילא ייצא במהלך השנה הקרובה להפצה מסחרית, לא נרחיב עליו את הדיבור כעת. נאמר רק כי ייתכן שעולם הספרות הוא מאגר הכישרונות מתוכו צריך עולם הקולנוע לשאוב את קולותיו החדשים.
בצד "פיגומים", הוקרן בירושלים סרט עלילתי נוסף שעזר לתחרות הישראלית להתגבר על הפתיחה החלשה שלה. מדובר ב"האופה מברלין" של אופיר ראול גרייצר, יוצר ישראלי החי בעיר בשמה נקראת הדרמה הזו, והדבר ניכר, שכן היא מתנהלת בווליום נמוך בהרבה מן הנהוג בתרבות ובחברה המקומית.
דבר נוסף ניכר כבר מן הדקות הראשונות של הצפייה: אופיר ראול גרייצר הוא הדבר האמיתי. הוא מבין את המסך הגדול, שולט באמצעי המבע ומוציא תחת ידיו קולנוע במובן הכי יפה וטהור של המילה, בכל רגע ורגע של הסרט. כל זה עוזר ל"אופה מברלין" להתעלות מעל התסריט שלו, שבלשון המעטה אינו מופת של אמינות ומקוריות.
במרכז אותו תסריט, עומד מן הסתם אופה ברלינאי, עם כישרון לגרום לכל אשה או איש להתאהב בו מיידית, ועם יכולת להכין את עוגות היער השחור הכי טובות בסביבה. בתחילה נופל בקסמו גבר ישראלי הפוקד תכופות את ברלין לצורך עבודתו. בעקבות מותו הטרגי, נוסע אהובו הגרמני לירושלים ונכנס גם לחייה של אלמנתו, אותה מגלמת שרה אדלר, מלכותית כמו עוגת נפוליאון.
בשלב מסוים במהלך ההקרנה, לאחר תקריב אחד יותר מדי על עוגת שושנים, אשה עם מניפה שישבה מאחורי זעקה "אני לא יכולה להזיל ריר יותר, זו התעללות!". אך האמת ש"האופה מברלין" אינו פורנו של אוכל. העניין האמיתי שלו הוא באנשים, לא במאפים, והבמאי משתמש בהתרחשויות סביב המטבח כדי להציג אהבה מסוגים שונים, ועושה זאת ברומנטיות, בחושניות ובעיקר בקולנועיות, המוכיחה מחדש את כוחו של הקלוז-אפ, בעיקר כשיש לך פנים מלאות עוצמה והבעה כמו אלה של שרה אדלר.
איך אומרת הדמות שמגלמת כאן אדלר? "ברור שבמתכון לעוגה יש קמח וחמאה. השאלה היא כמה קמח וכמה חמאה". המרכיבים ידועים לכולם, בקונדיטוריה כמו בקולנוע, והשאלה היא רק מה עושים איתם. אופיר ראול גרייצר מצא את המינונים הנכונים ולש אותם ביד אמן, בעדינות ובמסירות. אם רחל אגמון עוד מסתובבת בירושלים, כדאי לה לצפות ב"האופה מברלין". היא תמצא בו את האהבה מהסוג שתמיד העניקה לבנה.
