בסרטון: ג'וני גרינווד מודה בעברית, הלהקה מבצעת את "קארמה פוליס", תום יורק ממשיך גם אחרי כן בזמן שהקהל שר.
ייתכן שכבר שמעתם את הסיפור הזה. בהדרן השני של רדיוהד אתמול בפארק הירקון, חזרו חברי הלהקה אל הבמה. תום יורק פנה אל הקהל ואמר, "הגענו לכאן ב-1993 למקום בשם 'רוקסן', לא ככה, ג'וני?". יורק הביט בחיוך בגיטריסט שלשמאלו, שבביקור ההוא פגש את אשתו לעתיד, ואז שוב פנה לקהל: "ביצענו את השיר הזה אז". וכמובן, הם מיד התחילו לנגן את "Creep".
סגירת המעגל הזו הייתה התגלמות הערב כולו. לא רק בגלל הזכרונות מ-1993 (ובמידה מסוימת גם משנת 2000, כשהקהל בסינרמה ייחל לשיר הזה ובמופגן לא קיבל אותו), אלא כי אחרי כל המלל ומאמרי הדעה והניג'וסים המייגעים של רוג'ר ווטרס וקן לואץ', הביקור של רדיוהד היה לא פחות מקתרטי. גם כי היה קל למצוא בהרבה מהשירים רפרנסים רלוונטיים - ב-"No Surprises" למשל הקהל, סביר להניח שימנים ושמאלנים כאחד, שר במלוא גרון "תורידו את הממשלה, הם לא מדברים בשבילנו!" והריע - וגם כי עד כמה שאולי מצחיק לומר את זה על להקה כמו רדיוהד, היו בהופעה הזו הקלה וקלילות, והן הורגשו היטב. כשתום יורק התייחס לכל הפרשה בסוף הערב, הוא מזער אותה: "הרבה דברים נאמרו על זה, אבל בסופו של דבר, אנחנו מנגנים מוזיקה". זה הכל, לכאורה, אבל הערב הזה הזכיר למי שצריך שמוזיקה היא דבר עצום.
ג'וני גרינווד המופנם - שבימים כתיקונם כמעט לא יוצר קשר עין עם הקהל, לא כל שכן משהו מעבר לזה - נראה נינוח מהרגיל, כמו בבית. את הלילה הוא סיים במילים בעברית לקהל - "תודה רבה לדודו טסה והכוויתיז". וגם בזה הייתה מעין סגירת מעגל. הערב נפצח עם החימום המצוין של טסה והכוויתים יחד עם נסרין קדרי (שהייתה מדהימה ממש), והמשיך באופן חלק מאוד עם ג'ונון, הלהקה של ג'וני גרינווד עצמו יחד עם שי בן צור והתזמורת ההודית הכובשת רג'סטאן אקספרס. מדי פעם גרינווד אפילו מלמל את מילות השיר, גם כשהיו בעברית, ובניגוד לעמדה הימנית המרוחקת שלו ברדיוהד, בג'ונון הוא בלב העניינים, באמצע מאחור, מתקשר עם החברים משני הצדדים.
החימומים האלה, על פניהם כה תלושים, לגמרי עושים את העבודה, ונראה שהם פועלים כך גם על גרינווד עצמו. ולא רק הוא, כמובן. יורק היה קומוניקטיבי ומשוחרר יותר מאי פעם, קולין גרינווד (בס) דאג מדי פעם להפעיל את הקהל ממקומו מאחור; אד אובריאן (גיטרה) הבין ככל שהתקדם הערב שחולצה ארוכה מכופתרת עם וסט מעליה אינה הלבוש האידיאלי ליולי ארצישראלי, ובכל פעם נפתח בה כפתור נוסף עד שלבסוף הייתה פתוחה לרווחה. הוא היה ונותר נשק חצי-סודי של רדיוהד - קולות הרקע שלו מהווים תרומה אדירה לכל שיר.
נראה היה שהחבורה הזו מתמוגגת מהקהל, כולל חיוכים של יורק ואובריאן, עידודים של יורק בהנפות ידיים, קידות חוזרות ונשנות לאות תודה וכיוצא בזה. כל זה לא היה בכדי - הקהל, לפחות בשורות הראשונות, התמסר לה. מדהים היה לראות איך לכה רבים מהנוכחים יש שיר אחד מסוים שהם מאבדים בו את עצמם. מישהו משמאלי הייתה על סף דמעות ב-"Pyramid Song", לימיני מישהו השפיל ראש ב-"There There", אני עצמי התרגשתי בביצועים של "Weird Fishes/Arpeggi" המופלא ושל "Like Spinning Plates" (בפעם הרביעית בלבד שהוא מבוצע בסיבוב ההופעות הזה). במקור שיר מופק-מדי מ-"Amnesiac", ובהופעות מופשט לכדי פסנתר ישיר ויפהפה.
גם בשירים הפחות להיטיים רבים שרו את כל המילים יחד עם יורק, ומטבע הדברים התנודות הפכו יותר ויותר מסעירות עם כל שיר מוכר או מרים. הרצף עתיר הקפיצות והגרון הניחר של "5=2+2", אחריו "Bodysnatchers" ולבסוף "Idioteque", היה דקות מזוקקות של אקסטזה. כנ"ל בהדרן עם "No Surprises" ו-"Nude" בזה אחר זה, "Paranoid Android" מעט אחרי כן, וכמובן "Creep", שחוק ככל שיהיה, שעדיין נותן עבודה. אפילו הלהקה לא נראתה מבואסת לנגן את הלהיט שכל כך התרחקה ממנו.
לא פחות מ-27 שירים ביצעו אתמול רדיוהד, ההופעה הארוכה ביותר שלהם מאז 2006, ואפילו כך, בלהקה עם קטלוג כה שופע תמיד יהיו כמה וכמה שירים שחסרונם יצרום בואכה יקומם. אבל למרות זאת, וחרף החום והלחות בתוך הצפיפות, ואף על פי שהקדשת המסכים לארט במקום למה שקורה על הבמה ממדרת אלפים שלא זכו להתקרב - ההופעה של רדיוהד הייתה ניצחון לשמו.
תחושת הביתיות הזו אמש איששה במעט את הבעלות שחלקנו נוטים לקחת על הלהקה, את ה"אנחנו גילינו אותם". היי, הם באמת קצת משלנו, ונראה שגם הם קצת מרגישים ככה. ואם כך אפשר רק לקוות שהפעם הבאה לא תהיה שוב רק בעוד 17 שנה.
