הנוכחים אתמול בסינמטק ירושלים התחלקו לשתי קבוצות: אלה שרצו ללכת להופעה של רדיוהד ולא היו יכולים לעשות זאת בגלל מחויבותם לפסטיבל הקולנוע, ואלה שמלכתחילה לא חפצו במיוחד ללכת לפארק הירקון והעדיפו לראות סרטים. אלה וגם אלה היו יכולים ליהנות אתמול מהקרנת הבכורה של "מוטלים בספק", דרמה ישראלית שהוצגה בזמן המופע ההיסטורי, ונעלה בכך את התחרות המקומית של האירוע.
מדובר בסרטו העלילתי הראשון של אלירן אליה, שכתב אותו על בסיס חוויותיו האישיות. כבן דמותו מככב רן דנקר, המגלם קולנוען שנידון לעבירות שירות: להדריך קבוצה של נערים טעוני טיפוח מדרום הארץ, ואלה משפיעים על חייו לא פחות מאשר הוא על שלהם.
מבין הנערים, את הקשר העז מכל מפתח המדריך עם נער בשם עדן, שתחביבו המרכזי הוא להסתבך עם החוק. כמו את רוב השחקנים בסרט חוץ מדנקר, גם אותו מגלם שחקן לא מקצועי שזוהי הופעתו הקולנועית הראשונה אדר חזאזי, ולא היתה כמעט נפש אחת באולם שלא התרשמה עמוקות מהופעתו. פה אחד הסכימו כולם שיש לו נוכחות נדירה. כוכב נולד.
בכלל, הסרט מתאפיין בעבודות משחק טובות, ואלירן אליה מנווט את שחקניו ואת מצלמתו ביד בוטחת ומדויקת, המייצרת מתח אינטנסיבי שמתפרץ בסיום מלא העוצמה. "מוטלים בספק" מתהדר גם בתסריט חכם ומעמיק, המיטיב להשתמש בקשר בין המדריך לתלמידיו כדי לדון בשאלה גדולה אחת: מה מקומן של רעיונות טהורים בחברה האלימה שלנו והאם המילים היפות יוכלו בסופו של דבר להתעלות מעל המציאות, שאינה כזו? התשובה היא אגרוף בלב. גם הסרט.
מעניין לציין כי בניגוד לקולנוע הצרפתי, שכפייתי לנושא, עד כה התעשייה הישראלית לא הרבתה לעסוק בהוראה ובקשר בין מורים לתלמידים, ובכל הסוגיות החברתיות והתיאורטיות שעולות ממנו. אך השנה נעשו בבת אחת ובלי תיאום ביניהם שני סרטים בנושא: הן "מוטלים בספק" של אלירן אליה והן "פיגומים" של מתן יאיר, שכזכור הוקרן אף הוא בתחרות הישראלית של הפסטיבל, וגם כן התגלה כאחד מן הטובים בסרטיה.
הוראה תפסה מקום מרכזי גם ב"געגוע" של שבי גביזון, בו שי אביבי מתחקה בעקבות בנו שלא ידע על קיומו, ופוגש בין השאר את מושא אהבתו - מורתו לצרפתית בגילומה של נטע ריסקין. לרשימה אפשר גם לצרף את "מות המשוררת" של אפרת מישורי ודנה גולדברג, שאמנם לא עסק דווקא במורים ובמורות, אך דיבר רבות על שירה ועל כוחן ומשמעותן של מילים, בדיוק כפי שעשו שלושת הסרטים הקודמים שהוזכרו.
ובכלל, לנוחות מי שאוהבים להצביע על מגמות בקולנוע הישראלי, היו השנה מכנים משותפים בין הסרטים השונים. כך, למשל, המוות ריחף מעל רובם המוחלט: ב"מות המשוררת", מן הסתם, וגם ב"משפחה" של רוני קידר, המתאר כיצד נערה רוצחת את כל בני משפחתה (וזה לא ספוילר); ב"אופה מברלין", העוקב אחר גרמני שמפתח קשר עם אלמנת אהובו הישראלי (גם זה לא ספוילר); או ב"געגוע" של שבי גביזון (וכאן כן קיים חשש ספוילרים, אז לא נפרט). במידה פחותה הוא היה נוכח גם ב"מוטלים בספק" וב"פיגומים", שתי יצירות בהן האלימות קיימת כל הזמן מתחת פני השטח ומתפרצת לא פעם. אפילו ב"אוויר קדוש", תוצר קליל יחסית ומי שלקח על עצמו את משבצת "הקומדיה של התחרות", אחת מסצנות המפתח מתרחשות בהלוויה.
דבר נוסף המשותף לסרטים: לפחות לפי ההערכה שלי, אף אחד מהם לא הולך לשבור קופות. מרביתם, גם הטובים שבהם, יתקשו לדעתי לעבור את רף עשרת אלפים הצופים באולמות ישראל. אין בכך כל פסול. ודאי שאת הפסטיבל זה לא צריך לעניין, ובכל מקרה ברור שיש בתרבות שלנו גם מקום לסרטים כאלה. אך התחושה היא שהקולנוע הישראלי יותר ויותר פונה לשני קטבים קיצוניים: מצד אחד הפקות אולטרה-מסחריות, כאלה שלא חושבות בכלל להתקרב לפסטיבלים, ומצד אחר סרטי פסטיבלים מובהקים, כאלה שלא חולמים בכלל על שורת ההכנסות.
מה שנעלם הוא האמצע: יצירות שמצד אחד ראויות להקרנה גם בסינמטק, ומצד אחר יכולות בכיף למכור מאה אלף כרטיסים לכל הפחות. הבטן הרכה הזו הולכת ונעלמת, ואם למישהו עוד אכפת אז זו בהחלט מגמה שיש לתת עליה את הדעת, ולחשוב כיצד אפשר לפעול למען עשייה מאוזנת יותר, שהקצוות שלה קיצוניים פחות.
הערב תסתיים התחרות הישראלית בטקס חלוקת הפרסים. ההמלצות שלנו: "מוטלים בספק" ו"פיגומים" לפרס הסרט, אופיר ראול גרייצר ("האופה מברלין") לפרס הבימוי, נטע ריסקין ("געגוע") ושרה אדלר ("האופה מברלין") לפרס השחקנית, אדר חזאזי ("מוטלים בספק") ומתן לקס ("פיגומים") לפרס השחקן ודניאל מילר ("אוויר קדוש") לפרס הצילום.
הפסטיבל ימשיך בסוף השבוע, ויציג בין השאר הקרנות של שלל סרטים בינלאומיים שלא יהיו עוד הרבה הזדמנויות, אם בכלל, לראותם על המסך הגדול בישראל למשל, "הפיתוי", "ליידי מקבת" ו"אדם של יושרה". הפעם, אפילו לא צריך יהיה להפסיד את רדיוהד בשביל זה.
