מה מסובך יותר, להרכיב ספה של איקאה או לעשות סרט עלילתי? השאלה הנצחית הזו צפה מחדש בעת המפגש עם מיכאל אלוני לרגל עליית "ואז היא הגיעה", קומדיה רומנטית בכיכובו שהגיעה למסכים בסוף השבוע. רצה הגורל ואנחנו מתראים דווקא ביום שהשחקן עובר דירה וזקוק נואשות לאנשי השירות של ענקית הריהוט השוודית, מה שמייצר דרמה גדולה בחייו התוססים גם כך של הכוכב.
גם כשהוא לא מבלה עם ברגים ומקדחות, אלוני עסוק להפליא. בצד "ואז היא הגיעה", אפשר גם לראותו מככב ב-HOT בסדרה "מתים לרגע", לצפות ב"שירי", הסרט הקצר שביים השנה, לחפש שידורים חוזרים של "שטיסל" בכיכובו ושל "דה ווייס" בהנחייתו ולקרוא את "אהבה בימי שפעת", ספרו הראשון שיצא לאור החורף. כמו כן, בקרוב יגיע לאקרנים "אנטנה", סרט נוסף בהשתתפותו, והוא כרגע מצטלם לסדרה חדשה וכותב רומן וגם תסריט משלו. "מה שחסר לי זה עוד כמה שעות ביממה וקצת פחות טלפונים לאיקאה", הוא נאנח בריאיון לוואלה! תרבות.
גיבור "ואז היא הגיעה", לעומת זאת, רובץ לו על הספה בשלוות נפש, נטולת טרדות. הסרט מתרחש בשלהי שנות התשעים ואלוני מגלם בו צעיר, שהמשך חייו תוכנן כבר בידי אחרים: הוא עומד ללכת בדרכי אביו (שמואל וילוז'ני) ולהצטרף אליו במשרד עורכי הדין שלו, לשאת לאישה את זוגתו האפרורית והשתלטנית למדי (אפרת דור) ולשים בצד את חלומותיו המוזיקליים. אך אז, כנהוג בז'אנר, מתפרצת לחייו צעירה ירושלמית (חן אמסלם), חיננית כמו שרק דמויות בקומדיות רומנטיות יכולות להיות, והיא הופכת את שגרת יומו על פניה וגורמת לו להבין כי בחיים, בניגוד לאיקאה, אין הוראות הפעלה.
את הסרט ביים רועי פלורנטין ("ילד טוב ירושלים") על פי תסריט של שי להב, שבעצמו התבסס על סיפורו האישי. הוא שונה לחלוטין מן העבודות הקולנועיות הקודמות של אלוני, שהיו מסחריות הרבה פחות, למשל "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי ו"השוטר" של נדב לפיד. "שמחתי לקבל תסריט כזה", אומר אלוני. "אין ספק שהקולנוע הישראלי התפתח בשנים האחרונות וזוכה להצלחה מתמשכת בפסטיבלים בינלאומיים, אבל הקשר הישיר והקרוב עם הקהל קצת הלך לאיבוד, ולכן חשוב שיהיו פה סרטים כמו 'ואז היא הגיעה'. הייתי בהקרנת טרום-בכורה שלו בקולנוע בזיכרון יעקב, והקהל צחק כל הזמן ויצא עם שמחה בלב. אני שמח לעשות סרט כזה ובטח לא מתבייש בו".
בסוף הקרנת טרום-בכורה אחרת של "ואז היא הגיעה", במסגרת פסטיבל דרום, קמה בסיום אחת הצופות וצעקה כי הסרט "פוגעני ושוביניסטי" בשל הדרך בה הוא מציג את הנשים ואת מקומן בחברה ובמערכות היחסים עם הגברים. כשאני שואל את אלוני על כך, הוא שולף את הסמארטפון שלו ומצביע על תמונה של כרזת הסרט, בה רואים את אמסלם רוכבת על אופנוע ואותו רכוב מאחוריה. "איפה השוביניזם פה?", הוא שואל. "אני פשוט לא מסכים עם מה שהיא אמרה. אין בסרט שום התייחסות שוביניסטית בשום צורה. חן מגלמת אשה חזקה. אולי הדמות שלה לא פמיניסטית, אבל היא לחלוטין בגדר ייצוג נשי מכובד".
כמה מבחני התאמה עשו עד שהחליטו כי הזוג בסרט יהיו אתה וחן?
"ניסו אותי עם הרבה שחקניות, ואז היא הגיעה. ישר אמרתי לבמאי רועי פלורנטין שהוא חייב לקחת אותה. היא טרפה את הקלפים. חן מביאה איתה כל כך הרבה חן וגם קסם ואישיות כובשת וסקסיות מטורפת על המסך. זה אמנם תפקיד קולנועי גדול ראשון שלה, אבל לא הרגשתי שאני מדריך אותה או עוזר לה או משהו. היתה הפריה הדדית וככה זה תמיד מבחינתי בצילומים. אני נותן ומקבל באותה מידה".
הדמות שמגלמת אמסלם ממוצא כורדי, בשעה שהגיבור אשכנזי, והרבה מן הבדיחות בקומדיה הזו מתבססות על כך: אמא שלה (עינת שרוף) מבשלת בכמויות גדולות ועם תבלינים בשעה שאמא שלו (מיקי קם) מגישה תבשילים תפלים, וכיוצא בזאת. "הסרט מתרחש לפני עשרים שנה, תקופה שבה המצב היה קצת שונה", אומר אלוני. "היום, אני חושב שאנחנו כבר כזה כור היתוך, שבאמת לא משנה מאיפה אתה או ההורים שלך הגיעו. השיח העדתי שיש היום נשען על מטרות שהן רווח פוליטי או אהדת הקהל. אני חושב שעם ישראל חי והכל טוב, אם רק נאפשר לדברים להיות כך. באופן אישי, בכל פעם שיצאתי עם בחורות מרוקאיות, גיליתי שאמא שלהן יותר פולנייה משלי".
בצד שלל שחקנים שכבר הורגלנו לראות על המסך הגדול בשנים האחרונות, מפתיע לגלות ב"ואז היא הגיעה" גם את גידי גוב, בהופעתו הקולנועית הראשונה מזה שנים רבות. "הוא בא כי הוא אהב את התסריט, הוא הרי כבר לא לוקח תפקידים", אומר אלוני. "ראיתי בצילומים שהוא נהנה מכל רגע. המטרה הבאה שלי היא לעשות וי על כל 'זהו זה'. עם דבל'ה גליקמן שיחקתי כבר ב'שטיסל', אז נשאר לי רק מוני מושונוב, אבי קושניר ושלמה בר-אבא".
זו הפעם הראשונה בה אתה מצטלם לסרט אחרי שכבר ביימת אחד בעצמך, קצר אמנם. הרגשת כמו אדם שמביא ילד ראשון לעולם, ואז מבין טוב יותר את ההורים שלו?
"זו השוואה מצחיקה, נכונה ומעניינת. אני חושב שגם בתור שחקן היתה לי נטייה לראות את התמונה הגדולה, וזה מה שהוביל אותי לביים. תמיד הייתי קשוב למצוקות הבמאי ועכשיו אולי ההבנה שלי עוד יותר שלמה. כשחקן יש לך חמישה ערוצי מידע בו זמנית. כבמאי יש לך ארבעים ערוצים, ואתה כל שנייה צריך לקבל החלטות".
יש לי אלרגיה לדיוות ולפני הריאיון אנשים שמכירים אותך היטב הרגיעו אותי ואמרו לי שאתה נחמד.
"אחלה ששמרתי על תדמית כזו. אף פעם לא חשבתי שכוכבים צריכים להיות מנייריסטים מלאי אגו, בטח לא בישראל. אנחנו ביצה, אז למה שהשתן יעלה לראש? אז אני מנחה בפריים-טיים, אז מה? אם גל גדות נשארה עם רגליים על הקרקע, כולנו יכולים".
ואולי אתה חביב כי אתה מדבב את הדוב פדינגטון, הלוא הוא הדוב המתוק בעולם.
"הו, פדינגטון. אני זוכר אותו מגיל קטן. אהבתי גם את הספרים וגם את הסדרה עליו. כל כך שמחתי שהציעו לי לדבב אותו בגרסה הקולנועית. עכשיו הולכים לעשות המשכון והתחילו לדבר איתי שאשתתף גם בו. מבחינתי, לא אוותר על זה, אעזוב הכל בשביל פדינגטון. ילדים מתו על הסרט הזה, חבל על הזמן, ואחרי שהוא עלה ל-VOD הורים התחילו לבוא ולהגיד לי 'מה אתה עושה אצלי בבית? פתאום שמעתי את הקול שלך".
אתה מרגיש שיש בך משהו ילדותי שבא לידי ביטוי בתוך הדוב?
"כמובן. עוד לא התבגרתי, אני בתהליך. בכל מה שקשור להסתדר עם איקאה וכדומה אני בוגר, אבל בשאר התחומים אני בתעתוע עם אחריות ומחויבות".
אגב רהיטים, איך נראית פינת הכתיבה שלך?
"ניסיתי לכתוב בבתי קפה וזה אף פעם לא הצליח. אז אני כותב בבית. אני לא מקשיב למוזיקה תוך כדי, כי זה פוגע לי בריכוז, אבל מעשן הרבה ולא נעים לי להגיד עד כמה. חשוב לי שפינת הכתיבה תהיה סטרילית ומלאת השראה, אבל כרגע עומדת מולי ספה מאיקאה שעוד לא הורכבה וזה יוצר אצלי מחסום כתיבה".
מי שמוציא ספר ראשון צריך גם להתמודד לראשונה עם ביקורות ספרות. איך זה היה לך?
"אני חשוף לביקורות כל חיי, אז זה לא זר לי. כשהספר יצא, יצאו גם ביקורות מדהימות. הייתי מאושר. חלק מהמבקרים הבינו את הספר טוב יותר ממני. ואז יצאה הביקורת ב'הארץ'. באותו שבוע, כל הספרים קיבלו עמוד אחד ורק אני כפולה. שמו תמונה של האסלה של דושאן, שמו כותרת 'מיכאל גרסיה אלוני' ואז התחילו לירות בי חצים, לסקול אותי לאבנים ולקרוע אותי לגזרים. מה אגיד לך נהניתי מכל רגע. הרי מי עוד קיבל כפולה באותו שבוע? זה הדבר היחיד שחשבתי עליו. האמוציות שהוצאתי מן המבקרת היו נפלאות בעיני. אני לא יודע מאיפה הן באו וזה גם לא מעניין אותי. הן באו מתוך מקום אישי שלה, כנראה".
אתה חושב שלאנשים קשה לקבל את זה שמישהו גם נראה כמו שאתה נראה וגם מפרסם ספרים?
"לא, מה הקשר? הרי עמוס עוז הוא אחד האנשים הכי יפים והכי סקסיים במדינה".
כיאה לכך שהתסריטאי שי להב הוא אוהד שרוף של הפועל חיפה, עלילת "ואז היא הגיעה" מתרחשת במהלך עונת האליפות ההיסטורית שלה. "כשהייתי ילד, ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי עם אבא שלי במשחק של הפועל פתח תקווה נגד מכבי תל אביב. הרעתי לפתח תקווה ואז אבא שלי נתן לי שתי סטירות ואמר לי 'אתה רואה את הצהובים? זה הצבע שלך מעכשיו ולתמיד", מספר אלוני על הקשר שלו לכדור העגול. "הייתי הולך איתו למשחקים, זה היה זמן האיכות שלנו, כמו של הגיבור ואבא שלו בסרט. עם הזמן, התחלתי לאבד עניין בכדורגל הישראלי, אבל אני עדיין לוקח את האחיין שלי למשחקים כשיוצא. הסרט החזיר אותי לימים שהייתי אוהד שרוף, וכמובן שהגעיל אותי קצת ללבוש אדום. גם כמה אוהדים אמיתיים של הפועל חיפה השתתפו בצילומים, וכמובן שרבתי איתם קצת".
הבמאי רועי פלורנטין סיפר לי שהלכתם לשחק ביליארד במהלך הצילומים כדי להתגבש, ולא נעים לי לומר, אבל הוא רמז שזה לאו דווקא הצד החזק שלך.
"אה, שישתוק. אני ניצחתי אותו כמה פעמים".
אם היו עושים עיבוד הוליוודי לקומדיה הרומנטית הזו, בה עורך דין לבן מתאהב במלצרית היספנית, מי היה מגלם אותך?
"לא יודע, מי אתה אומר?"
מממ...אולי בראדלי קופר?
"אהבתי, אני מאשר".
