לשרוד נגד כל הסיכויים: סיפור הגבורה יוצא הדופן מאחורי "נס דנקרק"

(בוידאו: הטריילר של "דנקרק")

בואו נתחיל דוקא בשורה התחתונה. מבצע דינמו, או "דנקרק" - על שם העיירה ממנה פונה חיל המשלוח הבריטי מצרפת - נכנס להיסטוריה כסמל לנחישות הבריטית, לאותה שפה עליונה קשיחה, לאותו סמל של "הישאר שליו והמשך כרגיל", רוח הבליץ והעמידה האיתנה לבד נגד הרוע ההיטלרי. זה נכון, אבל בסופו של דבר זו היתה תבוסה. תבוסה איומה ומשפילה שרק בשילוב של נסיבות לא הפכה לקטסטרופה מוחלטת. לא במקרה היה זה ראש הממשלה צ'רצ'יל, שכיהן בשלב זה כשבועיים בלבד בתפקיד, שהפטיר שמלחמות לא מנצחים באמצעות פינויים.

אחד הפתגמים הצבאיים הידועים ביותר אומר שהגנרלים תמיד מתכוננים למלחמה הקודמת, ותחילת מלחמת העולם השנייה בחזית צרפת היא הדוגמה המופתית לכך. למרבה הצער, המשפט הזה מתייחס אל בעלות הברית המערביות, ולא אל גרמניה הנאצית. האסטרטגיה הייתה זהה למלחמת העולם הראשונה וניזונה מזכרונות האימה של מלחמת החפירות וקרב ורדן. מכיוון שלא ניתן היה לחזור יותר על מטחנת הבשר המפלצתית הזו, חיזקה צרפת את ההגנה באמצעות קו מז'ינו, בזמן שגרמניה השקיעה דווקא בהתקפה. לבסוף, כשהפלישה הגרמנית הגיעה, קו הביצורים הצרפתי המפואר לא ירה ולו כדור אחד. ובדיוק כמו בתחילת מלחמת העולם הראשונה, הוטל על הבריטים - באמצעות חיל המשלוח היבשתי הקטן בפיקוד הלורד גורט הוותיק והאמיץ - להחזיק את הכנף בבלגיה.

הבליץ קריג עבר דרך יערות הארדנים, הבלתי עבירים לכאורה לתנועת שריון, והדהים את כולם. צרפת התמוטטה למעשה. בבריטניה, צ'מברליין הגיש את התפטרותו והוחלף על ידי צ'רצ'יל, למגינת ליבם של השמרנים שהעדיפו את לורד הליפקס - האדם שדגל בפנייה למוסוליני כדי להסדיר את הכניעה להיטלר. רק מנהיגי הלייבור והליברלים כפו על השמרנים את צ'רצ'יל הלוחם ללא פשרות.

חיל המשלוח הבריטי עמד בפני הילכדות והשמדה, כשהפנצרים הגרמנים דהרו ברחבי היבשת תחת חיפוי השטוקות (מפציצי הצלילה האימתניים). צרפת התחננה שהכוח יתוגבר, ביקשה מבריטניה לשלוח את טייסות הספיטפייר וההריקיינים לעזרתה. ההחלטה, המצודקת לחלוטין והקשה, שקיבלה בריטניה הייתה שהקרב על צרפת עומד להיגמר. הקרב על בריטניה עמד להתחיל ולונדון לא הייתה יכולה לבזבז את הכוח הצבאי היבשתי היחיד שלה ואת חיל האויר, כדי להגן על מטרה אבודה. המטוסים לא נשלחו לתגבור, והכוח נסוג אל דנקרק כשהגרמנים מזנבים בו. וכאן מגיעה התעלומה שעליה מתווכחים בלהט עד היום – מדוע נעצרו הגרמנים? לבריטים לא היה שום נשק כבד. השריון הגרמני יכול היה, פיזית, לדרוס אותם. ובכל זאת, הם נעצרו לשלושת הימים הקריטיים.

ישנו ההסבר הפשוט – השריון הגרמני הגיע אל קצה גבול היכולת. לא האנושית – המבצעית. אחרי מאות קילומטרים על הזחלים, קרבות רצופים, פשוט לא נותרו מספיק דלק, תחמושת וטנקים שמישים בכמות מספקת. בנוסף, הגרמנים לא היו מודעים לעומק חוסר האונים הבריטי. הסבר נוסף, סביר יותר, הוא שהיטלר האמין – לא בפעם האחרונה להוותו – לדברי הרהב של הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, שטען כי מטוסיו יוכלו להשמיד את הכוח החשוף על החוף בלא אבידות ובלא שחיקה לטנקים. הסבר קונספירטיבי במיוחד גורס שהיטלר ביקש להשאיר לבריטניה את הכוח הזה כמחווה של כבוד, על מנת שתכרות איתו שלום. הסבר לא סביר, אם נזכור את דבריו של ראש הממשלה צ'רצ'יל כשנכנס לתפקידו. באחד הנאומים המפעימים והזכורים בהיסטוריה, אמר בין השאר את המילים: "אין לי דבר להבטיח לכם פרט לדם, עמל, דמעות ויזע". אבל ההמשך הוא החשוב: " שואלים אתם מהי מטרתנו? אענה במילה אחת. המטרה היא ניצחון. ניצחון בכל מחיר. ניצחון למרות כל האימה. ניצחון, תהא הדרך ארוכה וקשה ככל שתהיה, שכן בלא ניצחון אין לנו תקומה".

אחרי הכישלון הנורא ועל סף תבוסה בלתי נתפסת, הניצחון אכן היה לפלא של ממש. לפחות כך הוא צויר באותו זמן. החומר ממנו עשויים מיתוסים, לפחות אלה האמורים לחזק את רוח העם בזמן משבר קיומי. חיל המשלוח הגיע לעיר החוף דנקרק וחיכה. היו להם כמה ימים לארגן מערך מבוצר, בעוד פגזי הארטילריה הגרמנית נוחתים עליהם והשטוקות צוללות עליהם. החיילים על החוף גידפו את חיל האוויר המלכותי שלדעתם הפקיר אותם, אבל ההיסטוריונים מצאו שחיל האוייר הגרמני הובס מעל דנקרק. הם לא הצליחו להשמיד את חיל המשלוח הבריטי, המפציצים לא קיבלו ליווי מספיק טוב ממטוסי הקרב הגרמנים שהגיעו מגרמניה, ומטוסי הקרב הבריטים - שהגיעו משדות תעופה קרובים בהרבה - נחלו ניצחון.

בסופו של דבר היה זה הצי שעשה זאת, במחיר כבד: חמש משחתות טובעו, עשרות נפגעו. חלק מהאוניות הכבדות הוצאו מתפקיד החילוץ כי הן היו הכרחיות להגן על איי המולדת. והצי לא היה לבד – שירות השידור הבריטי, הבי.בי.סי. קרא לעם המלחים להתגייס, והם באו. 200 ספינות הצי המלכותי תוגברו בכ-700 יאכטות, ספינות נהר, סירות הצלה, סירות נופש וסירות דיג. בין השאר הגיעה היכטה הפרטית של צ'רלס לייטולר, הקצין הבכיר ביותר ששרד את אסון הטיטאניק.

ב-30 במאי 1940 עוד נדמה היה שמחצית חיל המשלוח תופקר לשבי. אבל אז הגיע מזג אוויר שקט – מי התעלה היו שלווים והצי הגיע. יום למחרת קרס קו המשמר העורפי, והפינוי המשיך רק בלילה. ב3 ביוני הושלם המבצע. חיל הים העריך שיצליח לפנות 45 אלף חיילים. בפועל פונו 338 אלף, כשני שליש מהם בריטים והשאר צרפתים, פולנים ואחרים, שארצותיהם נכבשו אבל ביקשו להמשיך להילחם נגד הרוע ששטף את אירופה.

מאחור השאיר הכוח הנסוג 64 אלף כלי רכב, 76 אלף טונות תחמושת, 2500 תותחים ויותר מ-400 אלף טונות אספקה. חיילים בריטים רבים לא יקבלו ציוד בסיסי עוד שנים אחר כך. לו יכלו הגרמנים לפלוש לבריטניה, לא היה שום כוח שיכול היה לעצור אפילו כוח פלישה משוריין קטן יחסית. אבל הם היו חייבים שליטה בים ובאוויר, מטרה שלא הצליחו להשיג. הטייסים הבריטיים עצרו את הגרמנים בבליץ, כשהם חמושים במטוסי ההיריקקין והספיטפייר, באומץ, וחשוב לא פחות – בתחנות מכ"מ ופיענוח צפון האניגמה. מבצע ארי הים, שם הקוד לפלישה הגרמנית לבריטניה נדחה, ולימים בוטל כליל. אפיזודה מעט נשכחת היא שעם כניעת צרפת, שבועיים בלבד אחר כך, פונה שארית הכוח הבריטי, עוד כמאתיים אלף חיילים, בעיקר מברטאן.

עדיף להיות גנרל כושל בניצחון מזהיר מאשר מפקד מעולה על כישלון. הבריטים אולי התמלאו גאווה על ההצלחה בדנקרק, אבל גורט, מפקד הכוח, שילם את המחיר בסגנון בריטי אופייני. הוא הועבר להיות מושל גיברלטר ומלטה ופיקד על המעוזים הקריטיים האלה בשיא המערכה על הים התיכון, הועלה לדרגת פילדמרשל ולימים היה לנציב עליון על ארץ ישראל. הכוח ששב הביתה היה הבסיס לצבא הבריטי, אבל פרט לקרבות במדבר המערבי, הבריטים לא לחמו עוד נגד הנאצים ביבשה עד הפלישה לנורמנדי, וגם אז האמריקנים נשאו בעיקר המעמסה.

פתגם מפורסם נוסף אומר: הבריטים מנוצחים במלחמותיהם בכל הקרבות – פרט לחשוב מכולם, האחרון. יש בזה משהו. במלחמת העולם השנייה בריטניה מתרפקת על זכרון הבליץ ונס דנקרק. בשני המקרים הניצחון הגיע כשהעם התגייס כולו. החשיבות של דנקרק הייתה בכך שהשאירה את בריטניה במלחמה, לבדה נגד האימפריה הנאצית, במשך שנה קריטית שלמה – עד שהיטלר המתוסכל יפלוש לברית המועצות, ומהלך המלחמה ישתנה.

ומילה אחרונה: המאמר כמובן נכתב בעיקבות צאת הסרט "דנקרק" בבימויו של כריסטופר נולאן. אדם יכול לקרוא עשרות ספרי זכרונות, היסטוריה צבאית, ספרי קריאה. לצפות בריאיונות, בסדרות טלוויזיה דוקומנטריות ומה לא. ועדיין – אם אנו רוצים ממש להרגיש את האימה של החיילים האמריקנים שבנחתות המתקרבות לחוף אומהה, סצנת הפתיחה של "להציל את טוראי ריאן" ממחישה זאת טוב מכל. ואם רוצים לחוש את החרדה של ה"טומי" האנגלי, מבועת על החוף הצר, המופגז, המופצץ, לא יודע אם יחזור הביתה או יילקח בשבי - הקולנוע, במיטבו, הוא המקום לראות ולהרגיש זאת.

"דנקרק" מאת היו סבאג מונטיפיורי.
"נפתחו שערי הגיהנום" מאת מקס הייסטינגס.
"מלחמת העולם השנייה" מאת אנתוני ביוור.
"סערת המלחמה" מאת אנדרו רוברטס.
"היטלר – נמסיס" מאת איאן קרשו.