וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פתרו לנו חידה: כך הפכו הבלשים לגיבורים הכי מרתקים שלנו

29.6.2017 / 17:00

סם מרלו, סם ספייד ושרלוק הולמס הם מייצגים בולטים לז'אנר הספרותי שהפך לתופעת תרבות חוצת מדיה, כולל כמובן בקולנוע ובטלוויזיה. איך הפכו יצירי כפיהם של אגתה כריסטי, ריימונד צ'נדלר, ארתור קונן דויל ואחרים למרכיב בסיסי ובלתי נפרד מחיינו? אורן נהרי נובר

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
האמפרי בוגארט כפיליפ מרלו יחד עם לורן באקול, "השינה הגדולה"/מערכת וואלה, צילום מסך

הסיפור המיתולוגי הוא שהאוורד הוקס, במאי הסרט "השינה הגדולה", והתסריטאי שלו, אחד בשם וויליאם פוקנר, קראו את הספר שעליו מבוסס הסרט ולא הבינו משהו. מברק נשלח לסופר ריימונד צ'נדלר עם השאלה הפשוטה: מי בעצם ירה בנהג של גנרל סטרנווד? התשובה הייתה "אין לי מושג, ומה זה בעצם משנה?", ועד היום לא ברור מי רצח את הנהג. ואתם יודעים מה? זה באמת לא משנה. לא אצל הבלש האמריקאי - בניגוד לספרי הבלשים הבריטים, שם כל רמז, כל דבר שקרה במהלך העלילה צריך להיפתר כאשר יושבים במעגל כל החשודים בפרק האחרון והרקול פוארו עובר מאחד לשני ומבהיר מי רצח, למה ובעיקר איך. בבלש האמריקאי ה'איך' כמעט לא חשוב, ה'מי' חשוב למדי, ובעיקר חשוב ה'למה'. וחשוב עוד דבר קטן - הסגנון.

"השעה הייתה בערך 11 לפני הצהריים באמצע אוקטובר. השמש לא זרחה ונוף מרגלות הגבעות נראה צלול כלאחר גשם חזק. לבשתי את החליפה הכחולה שלי וחולצה כחולה כהה שמטפחת הציצה מהכיס שלה, ענבתי עניבה, נעלתי נעליים שחורות וגרבתי גרבי צמר שחורים ששעונים בצבע כחול כהה מצוירים עליהם. הייתי מסודר, נקי, מגולח ופיכח ולא היה איכפת לי מי יידע זאת. הייתי כל מה שבלש פרטי לבוש היטב אמור להיות".

כך נכנס פיליפ מרלו לחייה של משפחת סטרנווד ואל דמיוננו בפסקה הראשונה של "השינה הגדולה", הספר הראשון שחיבר ריימונד צ'נדלר. עד אז היה צ'נדלר סמנכ"ל חברת נפט בריטי שחי בארצות הברית ופוטר בשל אלכוהוליזם והיה זקוק לכסף לטפל באישתו סיסי, שהייתה מבוגרת ממנו בחמש עשרה שנים. ספרו הראשון נכתב כשהיה בן 51, ב-1939, והאחרון נכתב כשהיה בן 70, גוסס אחרי ניסיון התאבדות. שבעה ספרים ותחילת שמיני, 21 סיפורים קצרים, שני תסריטים מופלאים - "ביטוח חיים כפול", אולי גדול סרטי הפילם נואר, ו"זרים ברכבת".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
כל מה שבלש פרטי לבוש היטב אמור להיות. בוגרט כמרלו, "השינה הגדולה"/מערכת וואלה, צילום מסך

מרלו מדבר וכותב בגוף ראשון. הוא והקורא לא יודעים מה קורה בזירה אחרת. הוא עייף, ציני, בודד, שותה יותר מדי, אין לו עתיד והוא ממשיך להילחם במאבק הקבוע בין הטוב לרע גם אם הגבולות מיטשטשים כל הזמן. באופן אירוני, ואין מומחה לאירוניה כמו צ'נדלר, הפסקה הראשונה בספר הראשון חריגה - היא כמעט היחידה בכל הספרים האלה שמרלו כמעט מתואר. איננו יודעים עליו - על המראה שלו, כמובן גם על ההיסטוריה שלו - דבר. הוא כולו הווה, פגיע אבל כמעט בלתי חדיר. אז איך מדמים אותו? מהדמיון - ומהקולנוע. רבים גילמו אותו, בראשם האמפרי בוגרט ב"השינה הגדולה". מה אנו יודעים על מרלו? מעט מאוד. גובהו 185 ס"מ, משקל 86 קילוגרמים, שותה ויסקי, מעשן, צ'נדלר כתב לימים - במכתב לחבר ולא בספר - שמרלו למד שנתיים בקולג' ושירת כחוקר במשרד פרקליט המחוז בלוס אנג'לס.

האמפרי בוגרט גילם גם את קודמו של מרלו, ומבחינות רבות תאומו - הבלש סם ספייד, איש סן פרנסיסקו, לעומת מרלו הפועל לאור השמש הבוהקת של לוס אנג'לס. בספר שהגדיר את הז'אנר, "הנץ ממלטה", שהיה גם לסרט מופלא, ספייד יסגיר את האישה שהוא אוהב כי רצחה את שותפו. הוא לא סבל את שותפו והוא אוהב אותה, אבל זה לא משנה. היושרה מחייבת אותו, גם אם איש לא יידע עליה: "פניו של ספייד היו צהובות-לבנות עכשיו. פיו חייך, והיו קמטים של חיוך סביב עיניו הנוצצות. קולו היה רך, עדין. הוא אמר: 'אני הולך להסגיר אותך. יש סיכוי שתצאי מזה עם מאסר עולם. זאת אומרת, תהיי בחוץ עוד עשרים שנה. אני אחכה לך'. הוא כחכח בגרון. 'ואם יתלו אותך, אזכור אותך תמיד'".

הסגנון, זה שכמעט היה לפרודיה, הוא המייחד את צ'נדלר, את האמט, את המינגוויי - הלקוניות הגברית. זה הסגנון הקשוח, הארד בוילד קראו לו. הוא פרח במגזין בלאק מאסק, שם העורך מחק כל מילת תואר. ואין גם "הסתכלתי בו וידעתי בוודאות שהוא אומר את האמת". אין רמזים כאלה לקורא. יש שפה אחרת - "לוע הלוגר נראה כמו הפתח של מנהרת הרחוב השני" או "הדקות עברו על בהונותיהן, אצבעותיהן על שפתותיהן". אז יש ספר בלשי עם סגנון, וישנו הבלש עצמו. מה התכונות של הבלש, על פי צ'נדלר לפחות?

עוד בוואלה תרבות

20 שנה להיסטוריה: הסיפור המדהים של ג'יי קיי רולינג והארי פוטר

לכתבה המלאה

"במורד הרחובות האכזריים מהלך גבר שאינו אכזר, לא מוכתם, לא מפוחד. זה הבלש בסוג הזה של סיפורים", כך מתאר ריימונד צ'נדלר את הבלש המושלם שלו בקובץ במסות ובסיפורים, "האמנות הפשוטה של רצח". "הוא הגיבור, הוא הכל. הוא חייב להיות אדם שלם, אדם רגיל ואדם בלתי רגיל. הוא חייב להיות איש של כבוד, מתוך אינסטינקט, מתוך כורח, בלא לחשוב על כך, ודאי בלא לומר זאת. הוא חייב להיות הטוב ביותר בעולמו וטוב מספיק לכל עולם. לא איכפת לי כל כך מחייו הפרטיים. הוא לא סריס ולא סאטיר. אני חושב שהוא עלול לפתות דוכסית ואני די בטוח שהוא לא יחלל את תומתה של בתולה. אם הוא אדם של כבוד בתחום אחד, הוא אדם של כבוד בכל התחומים. הוא עני, יחסית, אחרת הוא לא היה בלש. הוא אדם רגיל, אחרת לא יוכל להלך בין אנשים רגילים. יש לו חוש לאופי, אחרת לא יכול היה לעשות את עבודתו. הוא לא יקח כסף בצורה לא ישרה, לא יקבל עלבון בלא נקמה. הוא אדם בודד, וגאה - אתה תתייחס אליו כאל אדם גאה או שתצטער שאי פעם ראית אותו. הוא מדבר כבן דורו - בשנינות, עם חוש לגרוטסקי, גועל מזיוף ובוז לקטנוניות. הסיפור הוא על הרפתקאתו בחיפוש אחר האמת הנסתרת, ולא הייתה מתרחשת שום הרפתקה אלא אם הייתה קורית לאדם שהרפתקה הולמת אותו. יש לו תחום נרחב של מודעות השייכת לעולמו. אם היו מספיק כמוהו, העולם היה מקום בטוח מאד לחיות בו ועדיין לא משמים מדי".

הבלש האמריקאי הוא פסימי, ציני, מתקן עולם שיודע שיתקלקל מיד, שתיין, קשוח, מפטיר בדיחות עוקצניות מרירות של משפט אחד, אבל גם פילוסופי, מתבונן, לפעמים אוהב שח ושירה. הוא כמעט מתנזר. בספר האחרון צ'נדלר העניק למרלו סיכוי לאהבה. ב"שלום ולא להתראות" מוצג החבר היחיד שהיה לו אי פעם, הוא פוגש בו במקרה, שיכור בן ארבעים בערך. הוא עוזר לו כמובן, וזה נגמר ברע כמובן.

הסופר ריימונד צ'נדלר. AP
נתן לבלש שלו סיכוי לאהבה. ריימונד צ'נדלר/AP

אלמנטרי

אמנם כן, הבלש הפרטי נולד בארצות הברית - אדגר אלן פו היה החלוץ - אבל עם כל הכבוד, המשפיע והראשון שנחשב באמת מגיע מהאימפריה הבריטית הוויקטוריאנית: "ספרות - אפס. פילוסופיה - אפס. אסטרונומיה - אפס. פוליטיקה - ידיעה קלושה. בוטניקה - חלקית. ידע רב על צמחים רעילים. גיאולוגיה - מעשי אך מוגבל. כימיה - ידיעה עמוקה. אנטומיה - ידיעה מדויקת אך בלתי שיטתית. ספרות סנסציונית - ידע עצום. כינור - מנגן היטב. מומחה בקרב פנים אל פנים, אגרוף וסיוף. ידיעה מעשית טובה בחוק האנגלי". כך מנסה לסכם הדוקטור ג'ון ווטסון, ותיק קרבות אפגניסטן, את שותפו החדש לדירה ברחוב בייקר 221 ב' שבלונדון.

שרלוק הולמס הוא הבלש הראשון והנצחי מכולם. אנשים שמעולם לא קראו שום סיפור של ארתור קונן דויל שמעו על הולמס. מכתבים זורמים מדי יום לבלש הגדול מכולם. רבים מאד כותבים סיפורי הולמס עד היום, בהם הסופר היהודי אמריקאי המצליח מאד מייקל שייבון. בנוסף, הולמס הוא גיבור תרבות בשתי סדרות טלוויזיה לפחות, "שרלוק" ו"אלמנטרי", שבהן הוא חי וממשיך לפתור תעלומות בעולמנו הנוכחי, האחת מתרחשת בלונדון והאחרת בניו יורק. לא פחות ממדהים.

אחרי יציר מוחו של קונן דויל החל עידן הזהב של ספרות המתח הבריטית - שכמעט כולה נכתבה בידי גבירות שאנו יכולים בלי שום מאמץ לראות בדמיוננו גוזמות ורדים בכפר שליו, מתבוננות בשכנים ומרכלות עליהם. העידן הזה הסתיים עם מותה של של פ. ג'. ג'יימס לפני שלוש שנים בגיל 94, והיו בו רבות וטובות כמובן, אבל הגדולה מכולן הייתה ונשארה הראשונה: אגתה כריסטי.

אגתה כריסטי 1925. GettyImages
תמיד יש פיתרון. או שמא? אגתה כריסטי, 1925/GettyImages

"לא" אמר פוארו בשקט. "יש רק אדם אחד שיכול היה להשמיד את הצוואה הזאת - גברת אינגלתורפ בעצמה!"
"לא ייתכן!" קראתי. "הרי היא רק ערכה אותה באותו יום אחר הצהריים!"
"ואף על פי כן, מון אמי, זאת היתה גברת אינגלתורפ. אין שום הסבר אחר לכך שבאחד הימים החמים ביותר בשנה הורתה גברת אינגלתורפ להבעיר את האש באח שבחדרה".
(מתוך "הפרשה המסתורית בסטיילס")

הגברת אינגלתורפ נרצחת במיטתה באחוזת סטיילס, רשימת החשודים כוללת כמובן את כל האורחים ובני הבית. לכל אחד מהם כך נדמה סיבות מצוינות לרצות במותה. והרקול פוארו - לשעבר ממשטרת בלגיה וכעת מתגורר בלונדון, אדם קטן, הדור בלבושו, מקפיד בשפמו שהוא מקור גאוותו וששונו, בעל תאים אפורים למכביר במוחו - יפתור תעלומה זו ועוד רבות אחרות. המתכונת זהה: מתבצע רצח, בדרך כלל בקרב הבורגנות או האצולה, ישנם שלל חשודים, ובפרק האחרון ייאספו כולם כדי לשמוע את גזר הדין של פוארו.

כריסטי היא הגדולה מכולן בתעלומות הבלשיות הקלאסיות, אלה שקרויות 'מי עשה זאת?'. הדמויות קרטוניות? הסיפורים חוזרים על עצמם? זה כלל לא משנה. כמעט מאה שנה אחרי ש"הפרשה המסתורית בסטיילס" יצא לאור, כריסטי ממשיכה להיות פופולרית - המחזה "מלכודת העכברים" על פי אחד מסיפוריה מוצג עשרות שנים בלונדון, וכעת מכינים עוד עיבוד לאחד הספרים המשובחים שלה, "הרצח באוריינט אקספרס". השם לבדו מצלצל מעולם שהיה ואיננו עוד.

ארתור קונאן דויל. GettyImages
התחיל את עידן הזהב של ספרות המתח הבריטית. ארתור קונן דויל/GettyImages

תרבות הבלש

אנו אוהבים את הספרים, ובאופן מוזר התרגלנו אליהם ולא רוצים בשינוי. ספר המתח האנגלי הוא זה שבו נפתרת התעלומה. בספר הנודע "מי רצח את רוג'ר אקרויד?" של אגתה כריסטי הקהל זעם כי הסופרת חרגה מכללי המשחק הנהוגים בין הקורא לסופר. והקוראים, מתברר, אוהבים את הז'אנר שלהם בדיוק כמו שהם מכירים אותו, בלי לסטות. בניגוד לציפיות האנגליות הללו, אמר צ'נדלר כי ספר מתח טוב הוא כזה שנהנה ממנו גם אם העמוד האחרון חסר, או לא יודעים מי רצח את הנהג.

לא שלא היו חילופי תרבות - נירו וולף האמריקאי פותר תעלומות בניו יורק בסגנון פוארו בלי לצאת מביתו, ובבריטניה של היום ישנו קן ברואן הכותב על ג'ק טיילור, שהוא מרלו על ספידים. פותרי התעלומות כמובן לא חייבים שלט של בלש פרטי על דלת משרדם הבלוי. הם יכולים להיות עיתונאים כמו ליזי בדיחי, יורשים עשירים כמו לורד פיטר וימזי, זמרי קאנטרי כמו קינקי פרידמן, נוודים כמו ג'ק ריצ'ר, סוכני ספורט כמו מיירון בוליטר. לכולם יש מקום כי התמכרנו לספרים האלה. וכן, דרכם אנו רואים את שינויי המקום והזמן: הרי אם נקרא את עלילות "הארי פוטר" - הספרים, במיוחד הראשון, הם תעלומת 'מי עשה זאת' קלאסית. ואם נלך אל המדע הבדיוני נמצא את החוקר המבריק אלייז'ה ביילי הפותר תעלומות בעתיד, או את ריק דקרד, הבלייד ראנר בעתיד נוארי לחלוטין.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
פותרי התעלומות יכולים להתקיים גם בעתיד. הריסון פורד מתוך "בלייד ראנר"/מערכת וואלה, צילום מסך

הבלשים האמריקאים ויורשיהם האלימים רחוקים מאד מהתאים האפורים הקטנים של הרקול פוארו, או מהכפר סנט מארי מיד של הגברת מרפל - שלא הפעילו אלימות מעולם והתנהלו בתרבותיות. הדבר המצחיק הוא שהספרים נכתבו בערך באותו זמן - אגתה כריסטי התחילה לכתוב בשנות העשרים, ואילו צ'נדלר ושאר כותבי המסכה השחורה והפאלפ פיקשן שמעבר לאוקיינוס הגיעו בעשור שאחרי כן, אבל העולמות שונים לחלוטין.

הבלש האנגלי מזומן בדרך כלל למקום שבו היה רצח, או מתגלגל אליו. יש רמזים - ואם האגרטל הונח בהפרש של חמישה סנטימטרים ממקומו הרגיל, היו סמוכים ובטוחים שזה יהיה משמעותי בפתרון העלילה. זהו עולם מסודר, עם חוקים - חוקי הממלכה, חוקי המעמדות, כללי התנהגות. רוב הפעמים הבלש הבריטי הוא בורגני המורשה לעתים לחדור - לזמן מה לפחות - לעולם האצולה, פותר את המקרה למשעי, הרוצח בדרך כלל מתוודה וחוסך זמן לכולם ואז כל אחד חוזר למקומו, העולם חוזר לסדר, שהוא מצבו הטבעי. לא כך בארצות הברית. הבלש האמריקאי כמעט ולא מתייחס לרמזים מהשטח. הוא מתנהל בכבדות, הרבה פעמים כלל לא מבין מה מתרחש סביבו. אם כי יש חריגים - הרי גם בארצות הברית ובדיוק באותן שנים, שנות הזוהר של הבלש הפרטי בספרות פורחים להם נירו וולף, הבלש השמן שפותר תעלומות בלי לצאת כלל מבית, וגם אלרי קווין. אבל מרלו הוא המייצג, ובעקבותיו יבואו גברים - כמעט כולם גברים, כיום יש טיפה יותר נשים - בודדים ודון קישוטיים ומסתוריים. טרוויס מקגי, החי על ספינה בפלורידה שאותה הרוויח בפוקר ומתפרנס מהשבת גזלות לבעליהן לא החוקי אלא המוסרי (שהרי מדובר בגזל בחסות חוק היובש), מייק האמר הפשיסט, איימוס ווקר בדטרויט הנרקבת, ספנסר המתוחכם בבוסטון עם אהובתו הפסיכיאטרית היהודיה והבריון הוק לצדו, סטריינג' השחור וקווין הלבן בוושינגטון המבעבעת - כל בלש והשריטה שלו, כל בלש והעיר האלימה שלו.

בין העיר לספר

שני גיבורים קלאסיים יצרה אמריקה - הבלש והקאובוי. שניהם אמנם משתמשים באלימות, החוק היבש לא נר לרגליהם וכמובן הם בעלי אינטגריטי - לפחות אלה שגילמו אמריקאים עד ג'ון וויין, ולפעמים גם אחר כך - אבל הסביבה שונה לגמרי. האקדוחן פועל בספר, בעיירה הקטנה, הוא מנחיל את הערכים האמריקאים לסביבה הפרועה. לפעמים, בעיקר ביצירות מאוחרות יותר, הוא מבין שבעצם בכך הרס את הסביבה היחידה שבה הוא יכול לשרוד, שזמנו עובר עם כל פורע חוק שהוא הורג או מביא לדין צדק, ועם תום הספר תמה גם תקופתו. הבלש לעומתו פועל בעיר המנוכרת, שבה יש לא רק אמריקאים לבנים זקופים ושזופים. האור שלו הוא הניאון או פנס הרחוב בלילה, גם אם הוא פועל בקליפורניה מוצפת האור. הקאובוי של ג'ון וויין הוא אמריקה כפי שהיא רוצה לראות את עצמה, הבלש הוא אמריקה כמו שהיא באמת. העיר, המהגרים, חוסר השלמות.

אמריקה מאמינה ביחיד וחשדנית כלפי הממשלה. על כן הדמויות הגדולות של החוקרים הם פרטיים, וגם אם הם אנשי חוק, הם תמיד פועלים נגד השיטה. באירופה יש אמונה בכוח הממשלה להיטיב, ועל כן רבים מאד מהחוקרים הנפלאים של היוצרים האירופיים הם שוטרים או קציני משטרה: המפקח מגרה מאת סימנון, הארי הולה השתיין מאת יו נסבו, קורט ולאנדר מאת הנינג מנקל.

ובישראל? האקלים אולי דומה בין לוס אנג'לס לתל אביב, אבל כאן הדמיון מתחיל ונגמר. כמה מאיתנו באמת פגשו אי פעם בלש פרטי? אם יש רצח בישראל הוא לא מתרחש באחוזה בריטית עם רב משרתים, ואם נכנסת בלונדינית למשרדו של הבלש בישראל זה אחרי נסיעה מחדרה, נניח. ובכל זאת ישנם חוקרים עבריים נערצים. הגיבורים בתחום הם הבלש ג'וש שירמן, גיבורו של יאיר לפיד שחב חוב של כבוד למרלו בכל, מסגנון דיבור ועד התנהגות כללית. הפקד אברהם אברהם, איש חולון בספריו של דרור משעני. ליזי בדיחי העובדת במקומון בבאר שבע, מאת שולמית לפיד. קצין המשטרה הירושלמי מיכאל אוחיון, מאת בתיה גור. ואפילו דותן נאור של יגאל צור, הפועל במזרח הרחוק. כן, גם לישראל אין מה להתבייש בכותבות הבלשים.

יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד בישיבת הסיעה היום 26 ביוני 2017. נועם מושקוביץ', מערכת וואלה! NEWS
גם הגיבור שלו נכנס לפנתיאון הבלשי. יאיר לפיד/מערכת וואלה! NEWS, נועם מושקוביץ'

יותר ממאה שנה אנו קוראים את הספרים האלה, מתענגים עליהם, ספרי מתח וריגול שמלמדים אותנו על התת-מודע של ארצות, של עמים. או לפחות אותו תת-מודע שהסופר חושף בפנינו. הם יכולים להיות פותרי תעלומות מענגים כמו פוארו, עורך הדין פרי מייסון או החוקר הרוסי ארסט פטרוביץ' פנדורין, הם יכולים להיות קציני או בלשי משטרה בברית המועצות, גרמניה הנאצית, ישראל או שבדיה, הם יכולים להיות כל דבר - כל עוד הם ממשיכים לעשות את מלאכתם. כי אנו חייבים להאמין שהפשע אינו משתלם. שפושעים יבואו על עונשם, שיש מי שיקשיב לנו כשהמערכות הבירוקרטיות הגדולות טוחנות בדרכן המסורבלת.

למרלו ויורשיו, אמיתיים ומדומים, אין עוד חלומות, אין אשליות. אבל יש עולם מלא בשוטרים מושחתים, אילי הון חזיריים, נואפות, שקרנים מכל הסוגים והמינים. וצריך להמשיך ולהילחם, להיות אותו דון קישוט היורה כדורים ושנינויות גם אם הוא יודע שזה רק ניצחון בקרב אחד קטן מתוך מלחמה גדולה ואינסופית. הבלש הפרטי במיטבו אינו יודע אחרת, אינו יכול אחרת, ולכן אנו אוהבים אותו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully