מה אמורות להיות הציפיות שלי מלהקה כמו ארקייד פייר, להקה שהתאהבתי בה כבר בפעם הראשונה שבה שמעתי את הסינגל הראשון שלה, "(Neighborhood #1 (Tunnels"? להקה שאז, בקיץ 2004, הסעירה את לבי והייתה הבטחה ענקית למשהו חדש ומשמעותי ושונה? להקה שהבינה אותי וסיפרה לי משהו על החיים שלי, כמו שהמוזיקאים הבאמת גדולים עושים? התשובה האוטומטית והאנוכית היא פשוט שתמשיך לעשות את מה שגרם לי לרצות אותה מלכתחילה, אלבום אחרי אלבום. שלא תצא ותחפש את עצמה במחוזות זרים, שמא חס וחלילה היא תגלה שהיא אוהבת דברים אחרים ותגיד שזה לא אני, זאת היא, וביי. אבל החיים לא עובדים ככה כמובן, ויש אמנים שהיו חלק מעולמך בצורה הכי עמוקה שיש, ואז יום אחד אתם כבר לא.
שלא כמו במערכות יחסים רומנטיות, במקרה של פרידה מחתיכות מפסקול חייך אפשר תמיד לחזור להתרפק על העבר. המוזיקה לא נבלעת במעמקי הזיכרונות, אבל התחושה עדיין צורבת וחמוצה. כך מצאתי את עצמי מתרחק מרדיוהד, וזה הגורל שאני חש שמרחף כעת מעל הזוגיות שלי עם ארקייד פייר. כמובן שמבחינתה ומבחינת רדיוהד אין משקל כלשהו לתחושות שלי - מה אכפת לאריות מה הכבשים חושבות עליהם, ותמיד יהיו מספיק אוהבים שלא יעזו לנטוש. אבל אותי זה מעציב. המשבר שהתחיל ב-"Reflektor", האלבום הקודם של ארקייד פייר, הופך עכשיו לשבר עם צאתו של "Everything Now", אלבום מספר חמש של הלהקה הקנדית. אני אדם פשוט עם טעמים פשוטים, כל מה שביקשתי זה עוד "Funeral" ו-"The Suburbs" ו-"Neon Bible", אלבומים שאני כל כך אוהב, אבל כנראה שזה לא פשוט להיות פשוט.
הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על "Everything Now" זה שהוא אלבום סתמי. לא רע במיוחד - חלקים בו יהדהדו בלופים בראשכם ימים ולילות אם תבלו איתם מספיק זמן - אלא יותר חסר משקל סגולי, כזה שמרוב שהוא רוצה להגיד משהו על מצבנו ב-2017 לא אומר כלום. ווין באטלר, רג'ין סשיין ושאר חבריהם המוכשרים ללהקה מתנתקים עוד קצת מחללית האם הרוקנרולית שהביאה אותם עד הלום, וממשיכים את צלילתם למימיה הקרירים של האלקטרוניקה, הפעם עם טוויסט דיסקואי וניו ווייבי. וזה נחמד לפרקים, ההפקה של סטיב מאקי מפאלפ, ג'ף בארו מפורטיסהד ובעיקר תומס באנגלטר מדאפט פאנק, נוצצת ואפקטיבית.
אבל כשהשירים עצמם הם כלים ריקים במקרה הסביר ופשוט מעצבנים במקרה הפחות סביר, זה מאכזב. ואני כותב את זה אחרי שממש למדתי לחבב את הסינגל הראשון מהאלבום, שיר הנושא, שהוא קצת אבבא וקצת טוקינג הדס (להקה שההשפעה שלה על ארקייד פייר ניכרת כאן יותר מתמיד). הוא מלנכולי בצורה אופטימית, או להפך, והשורה הזאת - "אבא, למה אתה אף פעם לא בסביבה? אני מתגעגע אליך" - שוברת את לבי. לא לחינם מדובר בסינגל הכי מצליח בקריירה של הלהקה. למרות שגרנדדי עשו את זה טוב יותר, אבל עדיין אפשר להתחבר למה שלבאטלר יש להגיד על הטכנולוגיה המנכרת והשפע המשוגע והתפוצצות המידע, והמרדף מטריף החושים אחרי הדבר הבא בזמן שאתה עוד נמצא בדבר הקודם.
בשלב הזה הגענו ל-"Creature Comfort" ו-"Signs of Life" ו-"Electric Blue", ובעוד פיתחתי חיבה מוזרה גם לראשון - הגם שהעברת ביקורת על תרבות הלייקים והרשתות החברתיות פחות קולית כשהיא מגיעה מכיוון להקת ענק היודעת להשתמש יפה ברשתות כשזה משרת את צרכיה - שני הסינגלים האחרים היו צל חיוור של פסגות העבר. והם עוד מההיילייטס של האלבום הזה: לא הבנתי מה הם רוצים מחיי ב-"Chemistry"; ב-"Peter Pan" נתקפתי געגועים ל-"The Chemistry Between Us" של בוש, ושני חלקי "Infinite Content" לא היו צריכים להיות מאושרים לשידור. בכלל, הקטע הלא באמת מגניב של ארקייד פייר הפעם - אלוהים יודע למה הם מקדישים כל כך הרבה אנרגיה במסביב ובגימיקים לא מנומקים בטוויטר - זה גרסאות מעט שונות וקצרות לשירים באלבום. שיר הנושא מקבל שניים כאלה. האם הפילרים האלה נולדו בגלל שלא היו להם עוד שירים ראויים?
והנה, שתי היצירות שסוגרות את "Everything Now" הם ארקייד פייר בגדולתה: "Put Your Money on Me" (שגם בו יש מן האבבא) ו-"We Don't Deserve Love" הם שני שירי אהבה פצועים, עדינים, רגשניים, שבהם השילוב בין באטלר וסשיין מושלם, ואפשר להרגיש את הזוגיות הרומנטית שלהם סודקת את השיריון הקר שעטו על עצמם בכל הדקות שהובילו לכאן. הקטעים האלה מזכירים את הפעם הראשונה, וגורמים לי להאמין שלא הכל אבוד. "אולי אנחנו לא ראויים לאהבה", הם שרים, ומשהו בי מתעורר לחיים. אל תגידו דבר כזה, אל תעזו. אתם כן. בואו נעבוד על זה. בואו לא נרים ידיים. חייבים לזכור כמה אהבנו אז, מזמן. חייבים.
