פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלי מסיבות ובלי עישונים: האלבום החדש של נצ'י נצ' ממצב אותו כאמן האמיץ ביותר בישראל

      במקום לרחף על גלי ההצלחה של אלבומיו הקודמים, בחר נצ'י נצ' ללכת ב"שפל וגאות" על קו מדכדך, קשה ומלא בחיפוש עצמי. וכשהאומץ הזה פוגש את האוזן, נגלה אחד הכשרונות הגדולים של המוזיקה המקומית. וגם: האלבום הטוב והמפוספס של מירי מסיקה והאהבה המנחמת של יוני ליבנה

      נצ'י נצ' – שפל וגאות

      אחרי הכתרים שנקשרו לו באלבומים הקודמים כמנהיג של הגל החדש בהיפ הופ הישראלי, ולאור ההצלחה והפופולריות המרשימה, נצ'י נצ' יכול היה עכשיו לנוח על זרי הדפנה. הוא יכול היה להמשיך להקליט שירים על הילדות, החברים והמשפחה, על מסיבות ועישונים – וכמו תמיד אצלו זה עדיין היה מצוין. אבל הוא בחר הפוך – "שפל וגאות" הוא אלבום קשה, מדכדך, שבו הוא זורק חרא על כולם, כולל על עצמו, מהשיר הראשון ממש. זאת בחירה אמיצה, ממש לא מובנת מאליה, של אמן אמיץ. יותר מאמיץ, האלבום החדש הופך את נצ'י נצ' לאחד המוזיקאים הכי משמעותיים שפועלים היום בישראל, אם לא המשמעותי שבהם.

      כמה פעמים באלבום מושמעת הקלטה של אהוד בנאי מדבר עליו. נצ'י נצ' מעריץ את אהוד בנאי (יש באלבום גם שיר שנקרא "עגל הזהב"), והמחווה הזאת יפה ומחמיאה לשני הצדדים. אבל ככל שלבנאי יש מורשת מפוארת, הדור הזה זקוק לקול משלו – וכאן נצ'י נצ' צלול, תקיף, ישיר וישר כמו שאולי אף מוזיקאי מבני דורו ומעמדו בארץ לא היה. גם הסאונד הרבה פחות קומוניקטיבי, כמעט במכוון. הוא משלם על זה בלהיטים – אין באלבום סינגל אמיתי, להוציא "כל הזמן הזה" – אבל מרוויח אינטגריטי וקהל נאמן ומוכח שממשיך ללכת אחריו בכל זאת.

      קשה לפענח את האלבום הזה, שהוא די הומוגני ולפעמים מרגיש כמו רצועה אחת שנמתחת, ואם בכל זאת נחפש נגלה כאן תמה מרכזית של אהבה קשה – אם זו אהובה שהלכה ("כל הזמן הזה") או הקושי שבלאהוב את עצמך. האומץ הזה בא לידי ביטוי בענווה: "היום אני לוקח אחריות על כל השטויות שעשיתי, ובכל מי שפגעתי, מבקש סליחה. הריני מקבל על עצמי לאהוב, עם כל השנאה שבתוכי" ("הריני"); בהתעקשות לשיר "בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב. שאני שלם, לא חסר בי דבר ומותר לי אותי לאהוב" (בדיוק כמו שאני"); ובאהבה למקום הזה, על כל הקשיים שבו (למשל "מודרני", אבל כמעט כל שיר באלבום הזה).

      יש בחירה אחת שהופכת את האלבום הזה לאחד שחובה להתמודד איתו, וזו גרסת הכיסוי ל"שיר ארץ" של נתן יונתן ושל סשה ארגוב. בניגוד לכל מה שאפשר היה לצפות, נצ'י נצ' לא כתב בית על סימפול של הפזמון – אלא מגיש ביצוע של השיר ממש, יחד עם טל הפטר (ניסים והנפלאות), ששר כבר גרסה מסולסלת של השיר בפרויקט "מסע אספלט" לפני כמה שנים. העיבוד הנוכחי מרשים בהרבה מהגרסה ההיא, נעזר בקולות רקע לא הרמוניים ובמקצב דרמטי. עיבודים מחודשים לשירי ארץ ישראל, בפרט מתחום הרוק, הם לא עניין חדש בכלל. להקות רוקסן חידשו כמעט כולן שירים מפעם, כהתמודדות שלהם עם דור ההורים שלהם, לפעמים באורח אירוני (למשל: "את לא מבינה/בשמלה אדומה" או "קסם על ים כנרת"). גם בגל ההיפ הופ הקודם שהיה כאן חודשו שירי ארץ ישראל – הדוגמה המובהקת: "בת 60" של סאבלימינל – ודווקא כדי להביע את הקשר בין התמימות של השירים ההם לפטריוטיות חדשה.

      נצ'י נצ' עשה כאן משהו שונה: הוא אמנם מגיש גרסה מאוד שונה מהמקור, אבל לא כדי להתחבר אליו ולא כדי לנצח אותו – אלא כדי להפסיד לו. הוא והפטר מזייפים כמעט בכוונה, צועקים חלקים מהשיר. בפער שבין הקולות העייפים האלה, המיואשים האלה, לשיר הנקי והקלאסי ההוא, הם חושפים את המרחק שבין הרגבים המתוקים למה שנשאר מהם. את המרחק בין הפנטזיה על הארץ שאומרים שהיה בה שמח פעם, לבין היום - כאשר פאתוס כזה נראה כמעט מגוחך. זה הרבה יותר חזק מאשר לשיר את השיר הזה כמו שהוא, וזו גרסת כיסוי לפנתיאון. אחרי שהתחבר למסורת של ההיפ הופ הישראלי, של הרוק ושל המוזיקה המזרחית, ההתכתבות של נצ'י נצ' עם שירי ארץ ישראל היא צעד חשוב ביציאה שלו מעמדת אמן מוכר בז'אנר שלו אל הליגה של הגדולים. אין בסביבה אף אחד שראוי ממנו להיות שם.


      מירי מסיקה – אלוהי הדברים הקטנים

      יש מוזיקאים שהטלוויזיה מגלה אותם במלוא הגיחוך, ויש מוזיקאים שהטלוויזיה מגלה שהם הרבה יותר מרשימים מהפרסונות שלהם. מירי מסיקה שייכת לחלוטין לקבוצה השנייה. בעונה האחרונה של "דה וויס", אסון טלוויזיוני מתמשך, היא התגלתה כחברה המרעננת בפאנל: דעתנית, חכמה, מצחיקה ולא צפויה. על כל פנים, ובדומה לשאר חבריה המנטורים, זה לא קנה לה הצלחה מובטחת עם האלבום האחרון שלה, שהתקבל עד כה באדישות מצד הרדיו. וזה חבל, כי לא מופרך להגיד שמדובר באחד האלבומים הטובים בקריירה שלה, אולי הטוב ביותר מאז הראשון.

      מסיקה היא לא רק הקול העוצמתי שלה, היא גם זיקית שמסוגלת להשתלט על מגוון רחב של סגנונות. באלבום הזה אפשר לשחק ממש "זהה את ההשפעה": פעם דיקלה ("תשים תשים", "חייאתי"), פעם שמעון בוסקילה עם "זהרה", שיר בערבית שכתב גוסטו ומזכיר מאוד מאוד את "מינהאר לי משיתי" – הערת אגב: זה היה צריך להיות הסינגל המוביל באלבום, חבל שהוחבא עד כה. זה אף פעם לא טריוויאלי להקליט שיר בערבית בישראל, למה לא לחגוג את זה. ואפשר לשמוע כאן מדי פעם גם משהו מקרן פלס ("ועכשיו כשאתה כאן") או ריטה. לטוב ולרע, מסיקה היא המלכה של סגנון אמצע הדרך הישראלי. זאת ברכה, כי אנחנו ממש צריכים זמרות גדולות באמצע הדרך, וזאת קללה – כי רק אלוהים יודע מה אפשר היה לעשות עם הקול שלה אם הייתה בוחרת בחומרים קצת יותר נסיוניים. בטוח שהרבה יותר.

      אני אוהב את הפאתוס של מסיקה, היא זמרת דרמטית וזה חלק מהכוח שלה. באלבום הזה אמנם הפאתוס הזה נצבע בצבעים מעט יותר מינוריים ואפילו מעט מלנכוליים. אפילו השיר הקצבי של האלבום, "היד שלך היא בית" הוא קצת מדכדך ("הרי נולדתי עצובה", "אני ילד מקולל"). תוך כדי האזנה אני חושב על זה שמסיקה תמיד משחקת על הציר שבין פופ שמח למשהו קצת כאוב, מאז "לשם" והלאה. "אלוהי הדברים הקטנים" הוא אלבום עשוי היטב ומופק לעילא (שילוב ידיים של רוני בראון, ניר מימון ואיתי צוק), אבל גם חסר משהו באנרגיות של האלבום הזה, שלא מובילות אותו לשיאים של רגש.

      יוני ליבנה – שבעה שירי אהבה לאנשים שלא אפגוש

      האלבום הקודם של יוני ליבנה, "אל מכרות הסוכר", הוא אחד האלבומים הישראלים האהובים עליי מהשנים האחרונות, ואני מוצא את עצמי חוזר אליו הרבה. ליבנה יוצר פופ מתקתק, אלקטרוני בדרך כלל, עם נטייה לקיטש. ברקע נמצאים טקסטים קשים לעיכול, שכשמתעמקים בהם המתוק הופך למר וחריף, ובראשם "אלנבי 40" – המנון נפלא לדור שהולך מתוך שינה. אי.פי ההמשך שלו, "בחזרה אל מכרות הסוכר", כלל גרסאות כיסוי יפהפיות לכמה משירי האלבום בביצוע זמרות עבר אהובות – אביבה אבידן, רותי נבון, נתנאלה ורוחמה רז, שרק העצימו את הפער בין המתיקות לטרגדיה, והדגימו את יכולת העבודה של ליבנה עם שותפים. המתודה המרכזית באלבומו החדש היא "שבעה שירי אהבה לאנשים שלא אפגוש". הוא משתף באלבום זה פעולה עם הצמד יונינה, חנן בן סימון, דניאלה ספקטור, שירה ז' כרמל ושיר הנדלסמן.

      להאזנה לאלבום במלואו

      כשמו כן הוא, האלבום הזה כולל בעיקר שירי אהבה, אבל כמו שכבר התרגלנו אצלו אלה הם באמת שירי אהבה קצת אחרים. ליבנה מזמין לראות אהבה קצת אחרת, לראות מסיבה קצת אחרת, לראות גבריות קצת אחרת שמקבלת מחמאות קצת אחרות – "כמה לבן אתה נראה מחוץ למעגל, כמה רזה, כמו גור חתולים קטן", הוא שר יחד עם חנן בן סימון במה שהגדיר הקומוניקט ( בצדק לדעתי) כדואט האהבה העברי הראשון בין גבר לגבר. "אלוהים אדירים, המסיבה הזאת מתה", נפתח השיר "מתחת לשרוול", וגם בשיר הבא ליבנה מחפש מסיבה אחרת. "אבל הקור" מתאר איך כולם עייפים ועצובים גם בתוך המועדון החמים, וגם בתור העייף שמחוצה לו, אבל דווקא הקור הטבעי מזמין חגיגה ספונטנית ואנושית והרבה יותר שמחה.

      עוד שיר שמומלץ לשים אליו לב הוא "כרישים", הדואט עם ספקטור שכמו נתפר במיוחד לחומרים שהיא עוסקת בהם רבות באלבומים שלה – הקשר שבין אהבה והאלימות הסמויה שמתקיימת בה (למשל "לישון בלעדיי"). "כרישים" הוא השיר הכי יפה באלבום הקטן הזה, ולו בשביל השורה "שפתיים שמחר ידממו הלילה יכולות להתנשק". זה מסכם יפה את האלבום כולו: להבדיל מהפסימיות המהממת של "אל מכרות הסוכר", האלבום הזה מציע נחמה קטנה של טוב אמיתי, תמים, שיכולה להתקיים לרגעים קצרים בתוך כל הרעש והרוע שמסביב.