ראג'רו דאודאטו משוטט לו מחוץ לכניסה של בית הקולנוע הקטן ולוחץ את ידיהם של רבים מבכירי תעשיית הקולנוע האיטלקי ושל מעריצים הניגשים לברכו. הבמאי שהתפרסם בראשית שנות השמונים הודות ליצירת המופת מעוררת המחלוקת "שואת הקניבלים", עדיין נראה נרגש למדי לנוכח האירוע הקרנת הבכורה האיטלקית של "Ballad In Blood", סרטו הראשון מזה 24 שנה.
הזמן הוא תחילת חודש מאי, ובית הקולנוע שנבחר למשימה ממוקם בפארק וילה בורגז הירקרק שברומא, שנדמה כי מחבקת את מזג האוויר האביבי. העיר היפהפייה שעיצבה את חזונם האמנותי של אינספור במאים שגדלו בה, לא פסחה גם על דאודאטו, כבר בן 78, שהתפרסם ביכולתו להציג את הצדדים המכוערים ביותר בנפש האדם. בריאיון שקיימתי עמו בתום ההקרנה, מתגלה היוצר כאדם חביב במיוחד, אך עם זאת כמי שמתקשה לשמור על קו מחשבה אחיד ליותר מעשרים שניות.
"השכונה שבה גדלתי ברומא הייתה מלאה במאים ושחקנים וזה היה יחסית קל לפגוש אותם, במיוחד בפאב הברבור בשדרות פריולי, בו אחותי ואני נהגנו לרדוף אחרי חתימות", הוא מספר. "יום אחד ברחתי מבית הספר כדי לבקר בגן החיות המקומי. לפתע מצאתי את עצמי נמשך לאורות חזקים ולקבוצת אנשים שעמדו מסביב למצלמה. התגנבתי בלי שאיש שם לב והבחנתי בקיאק שעליו חרוטות המילים 'הפינגווינים צופים בנו סרטו של גווידו לאוני'. כוכבת הסרט, אלבה ארנובה, ישבה על כיסא שעליו היה כתוב שמה, בזמן שמעצב השיער סידר את שיערה. אני עדיין זוכר את ריח הבושם שנידף ממנה. בשבילי זו היתה כמו מכת ברק - החיזיון הקולנועי הראשון שחוויתי".
מתי החלה המשיכה שלך לאימה ומורבידיות?
"בתור ילד הייתי מכור ל'חדשות השחורות' בעיתון. זה היה הכינוי למדור הפשע והרציחות שהכיל את הסיפורים המזוויעים ביותר שניתן להעלות על הדעת. האומנת של משפחתי הייתה גונבת את המדור בלי שאבא שלי היה שם לב, ולוקחת אותי למקומות ברומא בהם התרחשו הפשעים. אני זוכר שפעם אחת הלכתי איתה לאגם והיא סיפרה לי על רצח מחריד שבוצע שם ביום שלפני. בלונדינית צעירה הותקפה וראשה נכרת באכזריות והושלך לאגם. הסיפור הזה הפחיד אותי מאוד, אבל פחד הוא לא תמיד דבר רע. הוא יכול גם לשמור עליך".
כיצד התחלת את דרכך בעולם הקולנוע?
"כשהייתי בן עשרים התגוררתי באותו בניין שבו חיו רוברטו רוסליני ובנו רנזו, איתו התיידדתי. באחת הפעמים שביקרתי אצלם, רוברטו שאל אותי אם ארצה לבוא ולהיות העוזר שלו על הסט של סרטו 'Escape By Night' . שאלתי את אבא שלי אם זה מקובל עליו, והוא ענה לי 'אתה הולך לעזוב את הלימודים בשביל הקולנוע? יש לך מושג מה אתה עושה?'"
דאודאטו עבד כעוזר במאי מסוף שנות החמישים ועד אמצע שנות השישים. זו הייתה תקופת מעבר מעניינת בקולנוע האיטלקי, כיוון שבמאים של דור הזהב דוגמת ויטוריו דה סיקה, רוברטו רוסליני ולוצ'ינו ויסקונטי המשיכו להנפיק יצירות חשובות, אך עם זאת גם קולות חדשים החלו להישמע. הקומדיות של דינו ריסי, סרטי האימה של מאריו באווה והמערבונים של סרג'יו לאונה, הראו שהצופים האיטלקים צמאים לסרטי ז'אנר מכל הסוגים, ובעיקר כאלה שפופולריים מעבר לאוקיינוס.
"המנטורים המוקדמים ביותר שלי היו רוברטו רוסליני כמובן, וקרלו לודביקו בראגליה במאי של קומדיות נפלאות משנות הארבעים והחמישים", מספר הקולנוען הוותיק. "הם נתנו לי את הטכניקה הקולנועית, אבל מי שנתן לי את התרבות היה מאורו בולוניני. בתור עוזר הבמאי שלו בסרט 'מדמואזל מופן' הייתי אחראי על בימוי הניצבים. מאורו הגיש לי ספר ציורים של הצייר הצרפתי ז'אן אונורה פרגונאר, שעל פיהם הייתי אמור ללהק את הניצבים ולעצב את הרקע של כל שוט בסרט".
לאחר המעבר הטבעי לעמדת הבמאי הראשי, המתין דאודאטו עד שנת 1976 לפני שזכה להצלחה בזכות סרט האקשן המשובח והמחוספס "Live Like a Cop, Die Like a Man". ארבע שנים מאוחר יותר הגיע "שואת הקניבלים". עלילת סרט הפולחן, לטובת אלו שטרם צפו בו, עוקבת אחר קבוצה של ארבעה יוצרים דוקומנטריים אמריקאים היוצאים ליער האמזונס בברזיל כדי לתעד שבט נידח של קניבלים שכביכול חי שם.
דאודאטו צילם את כל זה באופן ריאליסטי, על גבול הדוקומנטרי - סגנון שהועתק עשרים שנה מאוחר ב"פרויקט המכשפה מבלייר", זכה לכינוי "פאונד פוטג'", והספיק להפוך לבחירה אסתטית קלישאתית בז'אנר האימה של המאה ה-21.
"'שואת הקניבלים' נוצר שלושים שנה לאחר מחנות הריכוז", משחזר דאדואטו. "כשראיתי את התמונות משם לקח לי מספר חודשים להתאושש. אולי עברו שבעים שנה, אבל אלו הדברים שצריכים להדאיג אותנו. שם טמון הרוע האמיתי. מה שהדהים אותי הוא שבסך הכול נדרשו עשרה גרמנים עם רובים שיעמדו מול חמש מאות אסירים. למה הם פשוט לא תקפו אותם? אני אגיד לך למה טרור. הטרור משתק. זה מה שרציתי להעביר בסרט שלי, שבו די בארבעה אנשים לבנים כדי לשלוט באופן מוחלט בשבט ילידים".
בצד הצלחה עולמית מרשימה, באיטליה סערו הרוחות. המשטרה המקומית, בהוראת בית המשפט, החרימה את כל עותקי הסרט בשבוע הראשון להפצתו לאחר שצופים נזעמים סברו כי השחקנים בו באמת נרצחו מול המצלמה. אף שעל פניו מדובר במחמאה האולטימטיבית עבור כל קולנוען, דאודאטו נאלץ להופיע בבית המשפט עם הצוות שלו כדי להוכיח שהם אכן בחיים. כמו כן, ההפצה האיטלקית נדחתה בארבעה חודשים, עד סופו של ההליך המשפטי.
"הצילומים של הסרט ביערות הפראיים של ברזיל ופרו היו קשים, אבל עדיין קלים בהרבה מהצרות שבאו אחר כך עם בית המשפט", הוא נזכר כיום. "עוד לפני הסיפור הזה הזמנתי את סרג'יו לאונה הגדול לצפות בסרט, והוא אמר לי שהחצי השני יצירת מופת, אבל מרגיש יותר מדי אמיתי ושאני הולך לריב עם כולם".
מצפייה ב"שואת הקניבלים" מתקבל הרושם שלא חיבבת דוקומנטריסטים ועיתונאים באותה תקופה.
"אסביר לך למה. עיתונאי שואל אמא שילדיה נהרגו 'איך את מרגישה?' איך אתה חושב שהיא מרגישה? היא איבדה את הילדים שלה! מה אתה רוצה ממנה? אתה רוצה כותרת. משהו שיגדיל את הצפייה. לזה אני מתנגד. אז כן, כשכתבתי את הסרט ההוא כעסתי על סוג כזה של יוצרים של סרטים דוקומנטריים ועיתונאים חסרי בושה. אם אני עושה משהו בסרט הבדיוני שלי, אז כולם מכנים אותי פושע. אבל אם העיתונות מראה את זה היא זוכה לשבחים. למה אתה חושב שכל כך הרבה אנשים צפו וצופים גם היום במטוסים שפוגעים במגדלי התאומים? למה אנשים לאורך ההיסטוריה עמדו וצפו בהוצאות להורג פומביות, שכללו כריתת ראשים או ניתוק אברים באמצעות סוסים?
לקחת סיכון לא מבוטל בעצם עשיית הסרט. מדוע לדעתך במאים צעירים כיום ממעטים לקחת סיכונים?
"נולדתי ממש קצת אחרי תחילתה של מלחמת העולם השנייה, אז אני חלק מדור הבייבי בומרס. מעולם לא חסרו לי אומץ והרצון תמיד לעשות דברים בדרכי שלי. האמנים הצעירים של היום, לעומת זאת, בדרך כלל מלאי חששות בכל הנוגע לסיכונים וחדשנות. אם אני על הסט, מביים סצנה, וניגש אלי מישהו ואומר לי שזה מזכיר לו קטע מסרט של ג'ון פורד או מישהו אחר, אני מיד חותך ומשנה את זה".
ובאופן כללי מה דעתך על מצבו של הקולנוע האיטלקי העכשווי?
"לצערי, הדעה שלי רחוקה מלהיות חיובית. הקולנוע האיטלקי גוסס באיטיות. הוא זקוק לאוטרים אמיצים ולרעיונות חדשים".
עד שאלו יגיעו, נסתפק בינתיים ב-"Ballad in Blood" סרטו החדש של דאודאטו שלמענו התכנסנו. הסיפור עוקב אחר שלושה סטודנטים זרים, שני בחורים ובחורה, הלומדים בעיר בארי שבאיטליה ומתעוררים בוקר לאחר מסיבות חג ליל הקדושים רק כדי לגלות את גופת חברתם, ללא שום זיכרון של האירועים שהתרחשו בלילה הקודם. למרות תקציב נמוך בהרבה ממה שהתרגל בעבר, מצליח דאודאטו לביים את הסרט בצורה קולחת וקלילה וליצור מותחן מקאברי עמוס בהומור שחור. מעין שילוב בין "ממנטו" ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", בעשירית מהתקציב שלהם. "זו המומחיות שלי אמנות הארגון והתכנון. כמו גם הידע התרבותי שנותן לי את הגישה ואת היכולת להעריך ולמצוא אלגנטיות שלא עולה כסף", הוא אומר.
בשלב זה חלקתי עם הבמאי את דעתי על כך שהערים באיטליה הן כה יפות, עד שניתן פשוט לרדת לרחוב עם מצלמה ולהיעזר בחינם באסתטיקה והאדריכלות המדהימה שמסביב. פניו שיקפו באופן מושלם את הפרדוקס שהתחולל בתוכו למשך מספר שניות ארוכות. כאיטלקי גאה הוא אינו מסוגל שלא להודות ביופייה של ארצו, אך הדבר מונע ממנו לפאר ולהלל את כישוריו כאחד שיכול לעשות הרבה עם מעט. לאחר שתיקה קלה הוא לבסוף נכנע "כן, בארי היא באמת עיר נפלאה"
"Ballad in Blood" הזכיר לי את סרטך "הבית בקצה הפארק" שגם בו כל הדמויות היו שליליות ונטולות מוסר.
"(צוחק) בסרט האחרון היתה רק דמות מוסרית אחת הבמאי. אני מופיע לחצי דקה בתור פרופסור בכיסא גלגלים שנפרד מתלמידיו. הביקורת שלי ב'בבית בקצה הפארק' הייתה על המעמד הבורגני והשעמום האגרסיבי המקנן בו. גם ב"Ballad in Blood' זה אותו דבר, רק שהבורגנים של היום הם הסטודנטים הזרים והעשירים שמציפים את איטליה תודות לפרויקטים אקדמיים שונים. הלימודים לא מעניינים אותם, רק סקס ומסיבות. קח לדוגמא את המקרה המפורסם של אמנדה נוקס, שהורשעה ברצח חברתה ללימודים בפרוג'ה וזוכתה אחרי שישבה בכלא ארבע שנים. הסיפור הזה עשה הרבה רעש באיטליה".
מה אתה יכול לספר לי על מערכת היחסים שלך עם מנחם גולן, יורם גלובוס וסרטי קאנון?
"ב-1986 התבקשתי על יד גולן וגלובוס להחליף במאי סרבי שהיה אמור לביים את 'הברברים', סרט האקשן החדש של אולפני קאנון. הסכמתי בתנאי שאוכל להפוך את הסרט לפנטזיה קומית, והם אישרו לי. לאחר ההצלחה של 'הברברים' קיבלתי מהם הצעה לביים את העיבוד ל'ספיידרמן', מותג שהיה שייך בזמנו לקאנון. נסעתי לארצות הברית רק כדי לגלות שהאולפן בקשיים כלכליים גדולים וש'ספיידרמן' לא הולך לקרות בקרוב".
מבין כל הסרטים שעשית, איזה האהוב עליך?
"'Last Cannibal World', שהקדים את 'שואת הקניבלים' בשלוש שנים. עם זאת, הקהל מעדיף את השני".
האם יש סרט שאתה מצטער שעשית?
"אני לא מתחרט על שום סרט שעשיתי. גם במקרה הגרוע ביותר, עדיין טיילתי בעולם וראיתי מקומות חדשים".
לסיום, מהם חמשת הסרטים האהובים עלייך בכל הזמנים?
'רוקו ואחיו' של ויסקונטי, 'גרמניה שנת אפס' של רוסליני, 'רשימת שינדלר' של שפילברג, 'הדואליסטים' של רידלי סקוט, ו'להיות שם' של האל אשבי".