קשה אין רק בלחם: האלבום הכואב והאמיץ של קשה מוציא החוצה את שדי העבר

אחרי שנים של כותרות שסיפק המשפט שניהלה נגד המפיקה שלה, ולאחר גזר הדין שקבע שהחוזה עליו חתמה תקף, "Rainbow" מציג זמרת שונה לחלוטין מזו שהיכרנו. חלקו המכריע של האלבום מספק הצצה לנפשה הפגועה של קשה, וחושף אמת מורכבת ויוצאת דופן

  • קשה
אבי גולדברגר
נולדה מחדש. האם גם הקריירה תוזנק? קשה (צילום: אוליביה בי)

מסיבות טכניות איבדו עטיפות של אלבומים מחשיבותן כגורם שיווקי מרכזי. זה הוביל לכך שבשנים האחרונות אנחנו נתקלים בלא מעט עטיפות מחונטרשות לאלבומים רציניים, ודי ניכר שהנושא הזה איבד מחשיבותו. מה שכן, לשמחתם של חובבי העטיפות, עדיין יש אמנים שמפציצים. קחו לדוגמה את קשה. אחרי ששני האלבומים הראשונים שלה הציגו עטיפות גנריות שהראו אותה פשוט כאשה יפה, בעטיפת האלבום החדש היא הביאה אותה בהפוכה עם רפרנס לעטיפת האלבום הקלאסי
"The Pros and Cons of Hitch Hiking" של רוג'ר ווטרס.

האלבום של ווטרס הציג צילום מגבה של אישה בלונדינית עירומה, בעודה מרימה אצבע כדי לתפוס טרמפ. הצילום של האשה הוטמע בתוך איור שמציג כביש ונוף, בעטיפה שנחשבת לאיקונית. האלבום "Rainbow" של קשה יוצר משהו דומה מאוד. גם הוא מציג תיעוד מגבה של בלונדינית עירומה, גם היא ניצבת מול כביש, אבל לא נראה שהיא מנסה לתפוס טרמפ, נראה שחלליות הגיעו לאסוף אותה.

האומץ הזה ליצור משהו שמתכתב עם לא פחות מרוג'ר ווטרס, הוא ללא ספק הפתעה ממי שנחשבה בשיאה לליידי גאגה סוג ב'. או ג'. אבל קשה כבר לא שם. אחרי שאלבומה הקודם
"Warrior" נכשל וכמעט קבר את הקריירה שלה, היא חזרה לתודעה בענק, אם כי בנסיבות קשות. זה קרה בזכות התביעה המפורסמת שלה כנגד המפיק/בוס שלה דוקטור לוק, אותו האשימה בתקיפה מינית, סימום, התעללות וניצול. היא דרשה להשתחרר מההפקה של דוקטור לוק ומחברת התקליטים שלו. המשפט העניק לציבור הזדמנות להציץ לאחורי הקלעים של תעשיית הפופ בימינו: מקום שבו מפיקים ממולחים וחברות תקליטים עשירות קוטפים נערות מוכשרות ומתייחסים אליהן כאילו הן רכוש.

עוד באותו נושא

קשה וד"ר לוק לאורך השנים: האפלה מתחת לפני השטח הנוצצים

לכתבה המלאה
מתכתבת עם רוג'ר ווטרס. עטיפת "Rainbow" של קשה (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

דעת הקהל באמריקה התייצבה לצדה של קשה, כמו גם אמנים רבים, וטיילור סוויפט אף הגדילה לעשות ומימנה לה את ההגנה המשפטית. מהצד השני דוקטור לוק הכחיש הכל והציג ראיות לקרבה העמוקה בין השניים ולאופן שבו משפחתה של קשה ראתה בו בן משפחה. בסופו של דבר זה לא היה משפט על תקיפה או התעללות. זה היה משפט על דיני חוזים, נושא קדוש בארצות הברית. בגזר הדין (וגם בערעורו) השופטים שהתעסקו בנושא לא קיבלו את טענותיה של קשה, אישררו את החוזה ומנעו את שחרורה ממנו. כל זה הוכחה לכך ש"חוק איה כורם" בחיים לא היה עובר באמריקה, אבל זה לא הסיפור כאן.

כדי להמשיך בקריירה, קשה הייתה חייבת להמשיך להקליט ב-Kemosabe Records, חברת התקליטים של דוקטור לוק שנמצאת בבעלות של סוני מיוזיק. במלים אחרות, היקום אמר לקשה: הותקפת? התעללו בך? אין מה לעשות - יש לך חוזה, תמשיכי לעבוד. קשה לא קיבלה את ההחלטה בשיוויון נפש והחלה לגרור את סוני מיוזיק לקלחת עוד בזמן המשפט. ענקית המוזיקה, שראתה לנגד עיניה אסון יחצני מתגבש, ניסתה למזער נזקים. דוקטור לוק אולץ לוותר על החלק בחוזה של Kemosabe עם קשה שקובע שהוא מפיק את כל חומריה. בסוג של ניצחון קטן, קשה קיבלה חופש אמנותי מוחלט. לפחות זה.

עוד באותו נושא

ד"ר לוק: "לא אנסתי את קשה ומעולם לא שכבתי איתה"

לכתבה המלאה

עם החופש הזה היא הגיעה ליצור את "Rainbow", אלבום שיישמע זר לחלוטין לכל מי שמכיר אותה ככוכבת פופ. קשה החדשה ויתרה על ה-$ שבשמה (היא אייתה אותו כל השנים Ke$ha) וחזרה לכתוב אותו כמקובל. בריאיון ל"רולינג סטון" מנתה את ההשפעות עליה ביצירת האלבום, האמנים שהיא באמת אוהבת: הביטלס, טי-רקס, איגי פופ, דולי פרטון, הביץ' בויז וג'יימס בראון. את ההשפעות האלו קשה לוקחת לכיוון הרוק המיינסטרימי של אמריקה, עם אלבום שחלקו נשמע כאילו נוצר על ידי סטיבי ניקס באייטיז, וחלקו האחר נשמע מושפע מאוד מזמרות כמו איימי וויינהאוס ואדל.

האלבום מספק את הרצון המציצני לבחון את נפשה הפגועה של קשה, שמתעקשת להציג דווקא את בריאותה. היא חוזרת על המנטרה של "חזקה ואופטימית", אבל שיר אחר שיר נשמע שהיא לא ממש שם. זה מתחיל ב-"Bastards" העוצמתי, שם היא שרה "אל תתנו למנוולים, ל-Assholes, לבחורות הקנאיות ול-Scumbags לייאש אותך"; זה ממשיך באותו טון בקטע השני, ששמו - "Let 'em Talk" – מספר עליו כל מה שצריך לדעת; בקטע השלישי, "Woman" היא כבר עוברת לתיאורים ממש מילוליים – "I'm a Motherfucking Woman", ו-"I Don't Need a Man to be Holding Me Too Tight". כל זה מגיע לסוג של שיא בקטע החמישי באלבום, הסינגל "Praying", בלדה קורעת שנכתבה בשיאם של הרגעים הקשים.

מתוך 13 הקטעים שנכנסו לאלבום, שמונת השירים הראשונים עוסקים בסיפור שכולם רוצים לשמוע עליו. רק בקטע התשיעי, "Hunt You Down" נראה שקשה מתנתקת מהסיפור ומנסה לנצל את החופש האמנותי שקיבלה בכיוונים משוגעים. "Hunt You Down" הוא שיר קאנטרי חצוף ומדליק. אחריו בא "Boogie Feet" המקפיץ עם איגלז אוף דת' מטאל, שנשמע כמו קטע דאנס של ה-B52's משלהי האייטיז. זה ממשיך ל-"Boots", קטע הפופ היחידי באלבום שמזכיר את קשה הישנה, ומשם לדואט המעלף עם ענקית הקאנטרי דולי פרטון.

אחרי הדואט מגיעה בלדת פופ ביטלזית לילדים בשם "גודזילה", שנוחתת כאילו מעולם אחר. קטע הסיום של האלבום, "Spaceship" הוא סגירת מעגל לכל האלבום המטורף שהרגע שמענו כאן. בקטע הפסיכדלי מצהירה קשה שהוא עוזבת לחלל החיצון, ובעצם מסבירה את התמונה על עטיפת האלבום.

החלוקה הזאת אומרת שבעצם יש כאן שני אלבומים. החלק הראשון – אותם שמונת הקטעים הפותחים שעוסקים בחייה הפרטיים של קשה – הוא המעניין יותר מבחינת מילים ותוכן. הכתיבה כאן רהוטה ומעניינת. הליווי המוזיקלי וההפקה של הקטעים האלו משתנה ברמתו ולמרות שהכל נשמע מהודק וזורם, די ברור שהדגש הוא על מה שיש לקשה להגיד. זה סוג של מונולוג ארוך, לפעמים מאוד מחושב, לפעמים פרוע. קשה יכולה לצעוק באמצע השיר "Shut Up" למישהו, כנראה באולפן, או אפילו להתפקע מצחוק באמצע שיר (שני האירועים בקטע "Woman"). אלו שמונה קטעים שדורשים ממש לשבת עם מילותיהם, לקרוא כל מה שיש לקשה להגיד, מה שלא קרה עם אלבום פופ כבר המון שנים.

החלק השני הוא די ההפך מהחלק הראשון. הטקסטים מקטע תשע ועד הסיום הם יחסית רדודים והחן העיקרי שלהם הוא בשטוטניקיות ההומוריסטית שלהם. מה שכן, מוזיקלית, ללא ספק קטעי הסיום הם שיחוק. ביטוי פרוע וסוחף של מה שיש לקשה להציע כאמנית, כמוזיקאית וגם ככותבת.

קשה לנבא מה יהיה איתה בעתיד. האם מכל הסיפור הזה נולדה זמרת אמיצה שלא מפחדת ליצור בצורה הכי טהורה שקיימת, או שבסופו של דבר כל הסיפור יישכח והקריירה שלה תדעך. כך או אחרת, "Rainbow" הוא אחד האלבומים המעניינים והאמיצים של השנים האחרונות, אלבום שבהחלט שווה האזנה מרוכזת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully