נושאים חמים

עוגיית מזל: האלבום החדש של מוקי מבהיר שהוא בחר צד

הראפ של מוקי מפעם נעלם כמעט לגמרי ובמקומו קיבלנו מוזיקת אמצע הדרך מופקת היטב, עם כמה להיטים מוצדקים, מילים בנאליות ומסרים נוחים, אבל לא ברור במה הוא עדיף על אמני מיינסטרים אחרים. בנוסף: קורין אלאל שוב עומדת בציפיות

בימוי וצילום: אסף מגל

מוקי של השנים האחרונות רחוק מאוד ממוקי של פעם. התדמית של הילד הרע שליוותה אותו כמעט 20 שנה, התחלפה בדמות אב שקולה ומהוגנת. הוא נפרד משבק ס' והצטרף ל"הכוכב הבא", והפריים טיים עשה את שלו. ההימור הזה השתלם לו בגדול כשהשיר "ילד של אבא" הפך לשיר השנה, אבל גם הציג אותו באור קצת נלעג, שמרני ומשעמם. איזה מוקי יופיע עכשיו?

האלבום הנוכחי, "הולך על מים", מבהיר כי מוקי בחר צד. הוא ממשיך עם המפיק אורי אבני, שעבד גם על "ילד של אבא", באותו הקו בדיוק: הראפ מפעם נעלם כמעט לגמרי ובמקומו מגיעה יותר שירה, וגם הטקסטים מגלים מעין מוקי מואר עם מסרים נוחים מעוגיות מזל. אנו מוכרחים לעמוד על המשמעות של השינוי הסגנוני הזה: הנטישה של מוקי את ההיפ-הופ היא בחירה מושכלת עם יתרונות משמעותיים בצדה, לא רק מבחינה מסחרית. למרות שהוא לא ממש ווקאליסט גדול, ההפקה החכמה של אבני מוציאה ממנו את הביצועים הקוליים הכי טובים שלו עד כה, ובכלל – זאת הפקת מיינסטרים ברמה גבוהה. הפייבוריטים כאן הם "כל הדרך הביתה" ושיר הנושא. השאר, כמה להיטים מוצדקים ברמת ההפקה והלחנים, המילים – שעמום מוחלט. השיר האחרון באלבום, "צומת", כל כך בנאלי שהוא כמעט נשמע כמו פרסומת ל"צומת ספרים", ולא כמו שיר ממש.

אבל יש להחלפה הזאת גם משמעות ערכית, והיא נוגעת לזהות של מוקי כאמן. הזיהוי שלו כאדם ישיר, כמוזיקאי אותנטי, כאדם עם מטען ודעות וגם קצת פרובוקציות, נשען על המחויבות שלו לסגנונות שמחוץ לזרם המרכזי, אם זה ההיפ-הופ או אם זה הPאנק של Useless ID באחד מאלבומיו הקודמים. אבל מי הוא מוקי עכשיו? דוד משעמם? כל האדג' שהיה למוקי בעבר – נמחק בשני אלבומיו האחרונים. יש בטווח של המיינסטרים שפע של זמרים טובים יותר, ולא ברור מה מוקי מציע לנו היום שמבדל אותו מהם.

אחת ההפתעות שמסתתרות באלבום הזה הם שני לחנים של שלמה ארצי, שגומל למוקי עשור אחרי "החיים". בראשון שבהם, "מלאכים ושדים", אפשר ממש לדמיין את שלמה ארצי שר את השיר הזה בעצמו. אם כבר מיינסטרים, עדיף הדבר האמיתי.

קורין אלאל – כאחד האדם

קורין אלאל עובדת בקצב: בעשור האחרון היא הקליטה אלבום ילדים, אלבום בהופעה ואלבום שכלל הלחנה לכל מגילת קהלת, אבל בעצם "כאחד האדם" שמגיע עכשיו הוא הראשון שלה מזה עשור שהוא ממש אלבום מקורי עם שירים חדשים. מדובר במוזיקאית שהיא אגדה, כמובן, אבל אנשים נוטים לזכור בעיקר את הקלאסיקות שלה ולשכוח שהאלבומים שהוציאה במילניום הנוכחי הם לא פחות ממופלאים, במיוחד "הכחול של השמיים" ו"פשוט כל כך". לכן גם "כאחד האדם" מסקרן במיוחד, והוא בהחלט עומד בציפיות.

מי שאוהב את קורין אלאל יודע שמדובר קודם כל בהומניסטית. החיים מלאים רגעים מרירים, אבל אצל אלאל מככבת האמונה הבלתי מתפשרת שלה בבני אדם, בכוח שלהם להחלים, לקום ממשברים, לבנות דברים חדשים. זה נכון לפרויקט "קהלת" וזה בוודאי נכון גם לאלבום הנוכחי, כפי ששמו מרמז עליו. שיר הנושא, בהפקה מרגשת של מיכאל גוטליב (עם אקורדיון נפלא לצלילי "לא לנו האינסוף"), מוביל את הקו הזה. בשיר שכתבה לה קרן פלס ("עפיפון") היא שרה "העולם תמיד מואר, רק אנשים הם חשוכים בו". בשיר אחר, "ענן כחול", שמזכיר קצת רוק משנות ה-70, היא מבקשת "אל תקחו לי את התמימות והאור" – זאת בשבילי קורין אלאל, מי שנלחמת תמיד על הזווית האופטימית.

האלבום משחק על כל קשת הסגנונות של אלאל בעשור האחרון, מעיבודים יותר קאמריים ברוח אלבום ההופעה שהוציאה עם רביעיית כלי מיתר לפני כמה, ועד לשירים אלקטרוניים שיותר קרובים להרפתקאות "תנינענק" (למשל "מישור"). אמנם לא הכל באותה הרמה, ומסתתרים כאן גם כמה שירים יותר עייפים, אבל מה שטוב – מצוין. ויש פנינה אחת נדירה במיוחד כי גם המילים בה הן של אלאל, שבדרך כלל מסתפקת בהלחנה – "סנונית", שיר שכולו יופי, על הציפור שרוקדת בתוכה. מומלץ בחום.