קשה בלעדיך: למה אהוד בנאי הפסיק לכתוב שירים חדשים?

עברו כמעט עשר שנים בין האלבום העברי הקודם של ריטה, "רמזים" המצליח, לזה הנוכחי. באמצע היה אלבום בפרסית ואוסף להיטים, ספר ילדים וקצת "הכוכב הבא". במידה רבה, עבור מי שהייתה ה-זמרת הישראלית הגדולה של שנות ה-90, הקריירה עמדה על פרשת דרכים מסוימת. הקול שלה אינו הקול הגדול שהיה פעם, ועשור בלי חומרים מקוריים חדשים בעברית הוא בדרך כלל סימן לא טוב.

כבר ב"רמזים" ריטה הצליחה להמציא את עצמה מחדש כזמרת מינורית יותר, כששירים שקטים, איטיים ונוגים ("מחכה", "גרה מול המים") החליפו את להיטי הפופ של ראשית דרכה. "ניסים שקופים" ממשיך בקו הזה, ואפילו נדמה שהוא מעט טוב יותר. מודעת למקומה בפנתיאון של המוזיקה הישראלית ולשלב שבו הקריירה שלה נמצאת, נקודת המוצא ריטה ב-"ניסים שקופים" הרבה יותר נינוחה, והיא משקיפה על העבר שלה בשלווה. בכל זאת, היא לא בת 16 ויודעת משהו על העולם הזה.

זה כך כבר בשיר הפתיחה הנוסטלגי, "חבר של פעם" (הפקה מעט מיושנת), ובשיר שאחריו, "מזמן", שהפתיח שלו קורץ ל"עטוף ברחמים". בשירים אחרים היא מייעצת לדורות ההמשך ("עוד מעט"), ויש גם דואט נחמד עם היורשת, משי קליינשטיין ("קחי לך"). כמה מהשירים כאן הם גם למילים שלה.

האלבום נעים ומהנה להאזנה, מלא גיטרות אקוסטיות לרוב, כלי מיתר מדויקים, ובעיקר הגשה של מבצעת עם כישרון בליגה משלה. הבעיה היא שהכל קצת נכון מדי: הכל קצת מדויק מדי, מהונדס מדי, מכני מדי. חוץ מהדואט עם בתה, שבו ממש אפשר לשמוע את שתיהן מתרגשות, יש מעט מדי הפתעות באלבום הזה, מעט מדי רגעים יוצאי דופן, ומעט מדי שירים שנשארים בזיכרון גם אחרי כמה וכמה האזנות.

שנה יוצאת דופן עוברת על אהוד בנאי: זמן קצר אחרי שהוציא סוף סוף את פרויקט הלדינו המשותף עם ברי סחרוף – אלבום שחיכה כמה שנים טובות עד להגשמתו – מגשים בנאי עוד חלום ישן: הקלטת אלבום פולק עם מוזיקאי הפולק הנערץ עליו, האנגלי מייקל צ'פמן (אם אני מבין נכון, זה גם האלבום השני שצ'פמן מוציא ב-2017). שני האמנים כבר די מבוגרים – צ'פמן עבר את ה-70 – ומאחוריהם קריירות ארוכת ומפוארות, וכעת הם לא צריכים להוכיח כלום לאף אחד, רק לשבת ביחד, לנגן ולהקליט אלבום עם שם מתחכם משהו.

השניים נכנסו לאולפן עם עוד כמה חברים (גיל סמטנה שמלווה את בנאי מימי הפליטים, אלעד כהן בונן ומאיה בלזיצמן), כתבו יחד כמה שירים באנגלית עם הבלחות בעברית, והקליטו עשרה שירים. הפורמט מינימליסטי ומבוסס בעיקר על גיטרות אקוסטיות, והתוצאה היא אהוד-בנאית טיפוסית למדי והומוגנית למדי, ונעימה גם אם לא מסעירה. זה אלבום קטן ונחמד, בלי יותר מדי פירוטכניקה. הרגעים הטובים באלבום מגיעים הם לא הג'אם סשנים דווקא והקטעים האינסטרומנטלים הארוכים, אלא הרגעים שבהם לפולק האנגלי מתגנב בכל זאת איזה צליל מקומי – שם סלסול, פה מילה בעברית, איזה המהום שמזכיר כמה מטענים וחוכמה יש בהגשה של בנאי. למשל: "Rosh Pina" – סיפור קטן, ארבע שורות בסך הכל בעברית ואנגלית, על האזנה למוזיקה, אולי מחווה קטנה של בנאי לצ'פמן. או "איש ציפור" שמקבל כאן את השם "Birdman", וזוכה גם כן לגרסה משולבת.

אבל יש גם ממד מתסכל לאלבום הזה. בנאי של השנים האחרונות ממעט במילים, ממעט בכתיבת שירים חדשים, ממעט בהקלטות חומר מקורי – ועסוק בעיקר בהקלטה והפצה של עוד ועוד גרסאות מיוחדות, פרויקטים צדדיים, אלבומי הופעה בעיבודים חדשים, אוספים מסוגים שונים, פיוטים, לדינו ועוד ועוד. מוזר ככל שזה יישמע, ב-20 השנים האחרונות הקליט בנאי רק שני אלבומים של חומר מקורי חדש בעברית ולבד – "ענה לי" (2004) ו-"רסיסי לילה" (2011). 2017 הייתה, אם כן, שנה פוריה מבחינתו – אבל לא מבחינתנו. למה הפסיק אחד הכותבים הגדולים שפועלים פה, אחת הדמויות הכי מרשימות במוזיקה הישראלית לדורותיה, לכתוב שירים חדשים? קשה להסתפק רק בגרסה נוספת ל"איש ציפור".