הרווח שבין היופי לכאב: נושא הלפיד של הרוק החדש

"האם חלום שלא מתגשם הוא שקר, או האם הוא משהו גרוע יותר?", שואל ברוס ספרינגסטין בשירו "The River". כמעט 37 שנים אחרי, בשירו "Holding On", מרפרר אדם גרנדוסיל לשורה הנפלאה של אחד מגיבוריו הכי גדולים, ושואל: "האם זיכרון ישן הוא רק עוד דרך לומר שלום?". מהמילים של גרנדוסיל נפקדות העוצמה והבהירות שקיימות באלו של ספרינגסטין, בפרט ובכלל, ובאמת שאסור להשוות בין שניהם, בפרט ובכלל, אבל אין להפריז בעוצמת הרצון שמבעבע באיש דה וור און דראגז להירשם בספרים העתיקים כמי שהשפיע על היסטוריית הרוק, ולו רק קצת, כמו אביו הרוחני מניו ג'רזי. הוא לא הגיבור היחיד שנוכח באלבום החדש של דה וור און דראגז, ""A Deeper Understanding, הרביעי של אחת מהלהקות - להקות, למרות שבסופו של דבר זו הצגת יחיד של גרנדוסיל - הכי אהובות עלי בשנים האחרונות, ומי שאלבומה הקודם, "Lost in the Dream", היה אלבום השנה שלי ב-2014: ב-66 הדקות שלו אפשר למצוא בו גם את מורשתם של דון הנלי וניל יאנג וטום פטי ובוב דילן, כולם בגרסאות אמצע שנות השמונים שלהם, ואיזו גרסאות נהדרות הן היו.

גרנדוסיל עושה להם כבוד גדול, מכיר אותם עד רמת המפרט, הרוק האייטיזי זורם בנימי נימיו, אבל הוא לא סתם מצטט או מחקה, הוא יוצר משהו חדש, משלו, מותאם לעכשיו. זה רוק אייטיז קלאסי, מחזור 2017. אולי קצת פחות בומבסטי ויותר מהורהר, אבל אין ספק שהוא חופר עמוק כדי לחשוף את שורשי הדי.אן.איי שהופך שיר רוק אגדי ונצחי לכזה. זה מעניין אותו, שלא לומר רודף אותו. להבדיל מהשירים הבלתי נשכחים של השמות שהזכרתי, השירים של גרנדוסיל יהיו אתגר קריוקי, הם מורכבים מדי מכדי להיות להיטים כמו למשל "Boys of Summer" נטול הרבב של הנלי. גם אורכם לא מסייע למטרה - השיר הכי קצר באלבום נמשך 4 דקות, הכי ארוך הולך על 11, כל השאר נושקים לאזור ה-6 - אבל יש בהם משהו מהפנט וממכר. המוזיקה של דה וור און דראגז מטפטפת באיטיות לתוך הלב ומציפה אותו, ולזמן החולף יש סיבה: השירים של גרנדוסיל נבנים לבנה אחרי לבנה, שכבה אחרי שכבה, אתה חושב שאתה יודע מה יבוא עכשיו ואתה טועה, מוריד את ההגנות ואז הוא זורק עליך את החנית משום מקום. שעות על גבי שעות הוא בילה באולפן, עובד שוב ושוב על הפרט הכי קטן, מרכיב את השירים, מוסיף עוד אלמנט ואז עוד אחד ואז עוד אחד. האלוהים שלו בפרטים הקטנטנים, מספר חבר ללהקה, איש קל הוא לא, אבל הוא יודע מה הוא רוצה ומה הוא עושה. עכברי אולפנים ופריקים של הפקה יחגגו על האלבום הזה. ולצד ההפקה הדקדקנית, גרנדוסיל החזיר למרכז הבמה את סולו הגיטרה, את הדיסטורשן, את הריוורב.

למרות שגרדוסיל הוא לא משורר כמו מאט ברנינגר, כשהוא שר את המילים שלו והן איתך באוטו או באוזניות, הן הדבר הכי נכון בעולם. הוא כותב על בריחה מהעבר ועל חיפוש, על גאולה ועל התחלה מחדש, ועל הצורך לדעת שהיא שלך. "היא" זאת ככל הנראה בת זוגו, השחקנית קריסטן ריטר, שמשחקת ב"ג'סיקה ג'ונס" ויש מי שיזכרו מ"שובר שורות". היא סיפרה בעבר שדה וור און דראגז היא הלהקה האהובה עליה והגיעה לכמה הופעות, וכך הגשימה פנטזיה של רבות (ורבים): לצאת עם הזמר שאת מעריצה. אשריה אם היחסים איתה הולידו שירים כמו "Strangest Thing" ו-Holding On"", וכמובן את השיר האדיר שבלבו של האלבום, Thinking of a Place"", ש-11 הדקות שלו נותנות פייט ל-""Estranged של גאנז אנ' רוזס בתור השיר שנגמר ואז מתחיל שוב הכי הרבה פעמים. ויש את "Nothing to Find", עם האורגן והאווירה הספרינגסטינית וההרגשה שהכול קורה ממש עכשיו מחוץ לדלת שלך. ומעל כל אלה מרחפת איזו מלנכוליה עדינה שכל הזמן נוכחת, לא ניתן להניס אותה.

"נושא הלפיד של הרוק החדש", קראו לגרנדוסיל ב"ניו יורק מגזין". ב"אטלנטיק" הכתירו את המוזיקה שלו בתור "רוק קלאסי על MDMA". אחרים דווקא ביקרו את המונוטוניות של השירים ואת ההרגשה הלא בלתי מוצדקת שהם דומים מדי אחד לשני. מישהו מרושע כתב שמוזיקה כזאת היא הסיבה שהפאנק נולד. ואני, אני רק חולם על לחזור מהים, להתקלח, להישכב על המיטה במזגן ולשים את התקליט הזה בפטיפון, ולחיות, כמו שגרנדוסיל שר, איפשהו ברווח שבין היופי לכאב.

כששמעתי שג'וש הומי מביא את מרק רונסון להפיק את האלבום השביעי של קווינז אוף דה סטון אייג', אמרתי לעצמי שחבל על הזמן, במובן המקורי של הביטוי. אני כבר סימנתי לרעה את רונסון באחת מהפעמים שהגיע לתקלט בתל אביב ונתן סט שאם די ג'יי מקומי היה נותן בחתונה זה היה הסט האחרון בחייו. להיטי פח ורמיקסים לילידים המשתאים. אז חשבתי שלא נורא, נחכה לאלבום מספר שמונה. אבל רונסון הוא לא הבעיה של "Villains", שהיא בעיה פשוטה: השירים באלבום הזה פשוט לא מספיק טובים. זה דווקא מתחיל מצוין עם "Feet Don't Fail Me" משופע הגרוב - מחסור בגרוב אף פעם לא היה הבעיה של הומי - ומסתיים באופן מפתיע ומרגש עם "Villains of Circumstance" המעולה, ולי אישית אין בעיה שהוא עלול להישמע בפזמון כמו שיר של רייזורלייט, שלא לומר שיר ספציפי של רייזורלייט וג'וני בורל, נגיד "אמריקה". בין לבין יש את הנוכחות האדירה של הומי והריפים המשלהבים שלו, אבל לא משהו יוצא דופן שאפשר לכתוב עליו בחזרה למדבר הקליפורני. אין כאן את העוצמה הסקסית של"Like Clockwork" ובוודאי שאין כאן את הניקוטין, וליום, ויקודין, מריחואנה, אקסטזי, אלכוהול וקוקאין של ימי "Rated R". אולי הומי נתן את החומרים הטובים שלו לאיגי פופ בשנה שעברה, אולי אינסוף שיתופי הפעולה האחרים שלו הובילו לאלבום שהוא בוודאי לא רע, אבל סתמי, בלי קטעי זכירים באמת. "רוק צריך להיות כבד מספיק בשביל הבנים, ומתוק מספיק בשביל הבנות", הוא אמר בעבר. ""Villains הוא לא כבד מספיק ולא מתוק מספיק.

האלבום החמישי והחדש של בראנד ניו נחת בהפתעה באמצע החודש, שמונה שנים אחרי קודמו, ולא רק שיצר סערה אצל המעריצים האדוקים שחיכו כל כך הרבה זמן, אלא גם הפך לאלבום הכי מעוטר ומצליח של להקת הקאלט הקטנה מלונג איילנד. זאת ועוד - הם יותר מרומזים שמדובר באלבום האחרון שלהם. "Science Fiction", שגם אורכו יותר משעה, הוא אלבום מורכב, בעיקר רגשית, וראוי להעמקה שעוד אעניק לו. הרבה התעסקות בבעיות נפשיות יש בו, בחסות ג'סי לייסי שגם כותב וגם שר כאילו זו באמת הפעם האחרונה, והגיטרות של ויני אקארדי נותנות למילים גב רחב. זה לא אלבום מרומם רוח, הוא משרה תחושה של הרמת ידיים וסוף, אבל איזה סוף יפה.

ביום שישי הבא זה קורה, "Sleep Well Beast" מגיע, ואני לא אשקר - אני מאד מאד מחכה לו. בינתיים מאט ברנינגר והלהקה מוציאים עוד שיר מתוכו, ושוב הוא ממש מתבאס על מישהי ועל מערכת היחסים שלהם. וכאמור - האיש נשוי באושר, אז נותר רק לחשוב שמדובר בפיצול פנימי עמוק, אלטר אגו, מחשבות כמוסות. השיר עצמו יותר מרים מהקודמים ששמענו, והפחות אהוב עלי מביניהם, אבל הכל יחסי כמובן.

עוד שבועיים להגעתו של "Concrete and Gold", האלבום החדש של פו פייטרז, והנה עוד שיר מתוכו. שמיעה ראשונה: תהייה. שמיעה שלישית: לא יוצא מהראש.

ולמי שפספס, הנה דייב גרוהל והלהקה מארחים את לא אחר מאשר כוכב האייטיז ריק אסטלי לביצוע משותף שלא ברור מאיפה הגיע ל-"Never Gonna Give You Up" -

הסינגל החדש של ליאם מתוך אלבום הסולו הראשון שלו, "As you Were" שייצא בתחילת אוקטובר, יכול היה להיות שיר ממש טוב של אואזיס מתקופת האלבום "Be Here Now", שחגג לאחרונה יומולדת 20. הוא שיר אפקטיבי ויפה, שמצטרף לימים הטובים של מי שתמיד הצטייר כאח שהפסיד הכי הרבה מפירוק הלהקה. מצד שני, זה גם יכול היה בכיף להיות שיר של רובי וויליאמס.

וליאם, בשיאו, העיף באוויר את פסטיבל לידס בשבוע שעבר, הנה לקט:

בגדול העולם לא צריך בק שמח, אלא יותר עצוב בגרסת "Sea Change". בתור שמח יש לו לפעמים נטייה לעצבן. אבל לא הפעם, השיר הזה ממש מעבר לחמוד. מתוך האלבום הבא שלו, "Colors", שייצא באוקטובר.

ב-2015, "The Things we do to Find People Who Feel Like Us" של ביץ' סלאנג היה אחד מאלבומי השנה שלי. שום דבר חדשני לא היה במוזיקה של ג'יימס אלכס וחבריו להרכב מפילדלפיה אבל מדובר היה בבכורה מלאה בהמנוני פופ-פאנק מצוינים. עכשיו אלכס מופיע סולו תחת השם quiet slang ומוציא אי.פי של שירי הלהקה שלו בגרסאות שקטות יותר, כמו זאת למשל, וזה ממש יפה:

ג'ארוויס קוקר מפאלפ עושה KLF ביחד עם הצמד האגדי שהתקמבק בקטנה בשבוע שעבר? מה זה, חלום? כזכור, לפני 23 שנים שני הבריטים שרפו מיליון פאונד ונעלמו, כשהם מבטיחים לחזור אחרי, ובכן, 23 שנים. אז הבטיחו וקיימו. אני מקווה שאתם מבינים.

אני לא חושב שיש להקה שזכתה ליותר טינופים בשנים האחרונות מאשר קריד, ובראשה סולנה סקוט סטאפ. הרגו אותה ואז שוב ירו לה בראש. אבל פעם, בסוף שנות התשעים, היא הייתה אחת מהלהקות הכי מצליחות באמריקה, ומכרה יותר משישה מיליון עותקים מאלבום הבכורה שלה, "My Own Prison", שיצא השבוע ב-1997. ואין לי דרך קלה להגיד את זה, אז פשוט אומר: היה רגע שאהבתי כמה שירים באלבום הזה.