וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"הלוואי והיו חושבים על מה נאבד לפני שעושים טעויות במדינה": ריאיון מיוחד עם אילנית

31.8.2017 / 17:00

לא מתחברת לסטטיק ובן אל ("מה הם שרים שם? טודו באן?"), לא מתכננת לשיר במסיבת יום ההולדת שלה ("שישירו לי"), דואגת לזמרים בני דורה ("אי אפשר לחיות מתמלוגים") וחושפת שהגישה תלונה במשטרה בגלל מעריצים. הזמרת אילנית חוגגת שבעים. ריאיון מיוחד

ריאיון עם הזמרת אילנית. (צילום: ראובן קסטרו), ראובן קסטרו
חנה דרזנר "אילנית". 70 שנה/ראובן קסטרו, (צילום: ראובן קסטרו)

החודש ימלאו שבעים לזמרת אילנית. היא תחגוג את יום ההולדת שלה בחברת מאה איש, בהם משפחה וחברים, בחצר ביתה בכפר שמריהו. לחגיגה היא תזמין את האחים אסנר לשירה בציבור, אבל היא בעצמה מסרבת לשיר. "מה פתאום? שישירו לי, זו החגיגה שלי", היא אומרת בפתח הריאיון עימה. בחצר הרחבה בה תתקיים המסיבה, שורה ארוכה של חיות משק: אורוות סוסים, דיר עיזים, כלוב עם תוכונים, שלווים, וכנריות; בריכת דגים גדולה, שלושה כלבים, חתולים ולול תרנגולות. אלה ספק מארחים לה ולבן זוגה חברה, ספק שומרים עליה בין חומות ביתה. מאחורי כל ההגנות, בסלון החמים, היא מרשה לעצמה להיות משוחררת.

שנים ארוכות היא תחזקה את האייקון "אילנית" ועכשיו, לקראת העשור השמיני לחייה, היא שוב חנה דרזנר - זו שנולדה בתל אביב להורים מהגרים מפולין. "אני פשוטה", היא חוזרת ואומרת לאורך הריאיון עימה. נקייה מתכשיטים, מתאפרת לכבוד הצילומים, ומתנצלת שבדרך כלל היא הולכת בטריקו ואין לה רפרטואר בגדים מרשים. אולם בניגוד לפשטות הזו, ובניגוד לרבים מבני דורה (ולהוריה בהם תמכה עד יום מותם) יש לה את הפריווילגיה לחיות ברווחה כלכלית, הודות לבן זוגה שעוסק בנדל"ן ומאפשר לה לנשום מעט לרווחה. היא שומרת בקנאות על הבריאות שלה, מתעמלת כמעט מדי יום, נמנעת ממתקים וכבר לא מעשנת. "קורה לי משהו טוב דווקא בגיל הזה", היא אומרת, "אדם, תמיד יש לו את התאווה לחיות בריא. אני מרגישה בשיא היכולות שלי, הופעות מלאות אנרגיה. זה לא צנוע אולי, אבל בזאפה הרצליה עמדו אנשים על הרגליים והריעו לי. זו התמורה שלי על עבודה של מעל חמישים שנים".

את מתגעגעת לאילנית?

"היא קיימת. תראי, כל דבר בזמנו. אילנית זה סתם שם במה, היו לי את שנות השישים והשבעים, כל עשור והדברים הטובים. כשאני מסתכלת לאחור, אני מסתכלת בסיפוק. סך הכל הקלטתי מעל 600 שירים. אני מגלה בעידן היוטיוב כל פעם עוד שיר ששכחתי שהקלטתי אותו. אני מגלה פתאום תמונות שאנשים מעלים, אספני תמונות, קטעי עיתונות, אני מגלה את הפנים שלי מאז,שפשוט לא הסתכלתי עליהם. על החיוך, גומת החן, על העיניים שלי המדברות. זה הדבר החיובי שיש במודרניזציה, הצצה לתוך העבר. לצערי בתור ילדה קטנה יש לי כמה תמונות שחור לבן, אבל אין לי את העבר של ההורים שלי".

ריאיון עם הזמרת אילנית. (צילום: ראובן קסטרו), ראובן קסטרו
"אילנית זה סתם שם במה"/ראובן קסטרו, (צילום: ראובן קסטרו)
חשובה לי המורשת, חשובים לי שירי ארץ ישראל, לא חשובה לי לצערי הדת. הרבה דברים מרגיזים פה במדינה, הלוואי ובאמת היו חושבים על מה אנחנו הולכים לאבד לפני שעושים טעויות

הוריה ברחו מפולין ב-1939 ועלו ארצה עם אניית המעפילים "פאריטה". בארון גדול במרכז סלון ביתה היא מחזיקה זיכרונות ומזכרות מפולין, כאלה שעברו חצי עולם ולמעלה מחצי מאה.

ובכל זאת הופעת בגרמניה, איך הורייך קיבלו את זה?

"שאלתי את אמא שלי: 'תגידי, זה יפריע לך אם אסע לגרמניה?' את יודעת מה היא ענתה? 'תיסעי ותראי להם'. אז נסעתי והופעתי והיה לי אז מפיק גרמני בוגר יותר, ותמיד הייתה לי את השאלה מה הוא עשה במלחמה. היו אנשים כל כך נחמדים אלי, זה צורם. פה בארץ לא רצו להשמיע שירים בגרמנית. תמיד הפריע לי כשהייתי רואה ברחוב במינכן מישהו בלי רגל. הייתי אומרת לעצמי מה הוא עשה במלחמה, הוא בטח חייל שנפצע. אבל כל הזמן היה לי בראש מה שאמא שלי אמרה לי - לכי תראי להם מה אנחנו שווים. את מבינה?"

את מרגישה חלק מ"הדור השני"?

"ברור. אמא שלי נשאה את כל הכאב, היא הייתה מספרת לי איך גררו את אחותה לבית הקברות. היא חפרה בור, זרקו אותה לבור וסגרו אותו. בלילה שומר בית הקברות, שהכיר את המשפחה, הוציא אותה, רחץ אותה ועטף בתכריכים. לפולין למשל אני לא מסוגלת לנסוע, היא נראית לי ארץ חשוכה. לא מעניין אותי אם נשאר רכוש, לצערי ההיסטוריה קטעה את סיפור משפחתי מצד אחד. מה שאני ספגתי זה להעריך את מה שניתן לנו, את החיים במקום הזה. אני לא מחוברת פוליטית לצד זה או אחר, אבל אני יודעת שחשוב לנו שיהיה לנו בית, עם תקווה גדולה שלנכדי יש פה עתיד".

איך את מרגישה לאור מה שקורה עכשיו בארצות הברית?

"בסופו של דבר אנחנו צריכים להגן על עצמנו, לכי תסמכי על נשיא זה או אחר. יש לי משפחה בארצות הברית, ניצולי שואה, ילדים של ניצולי שואה. בסופו של דבר ההיסטוריה מעידה שאת היהודים מעולם לא אהבו. אולי יש סיבות, אולי אין, אבל אני מרגישה את עצמי קודם כל ישראלית. חשובה לי המורשת, חשובים לי שירי ארץ ישראל, לא חשובה לי לצערי הדת. הרבה דברים מרגיזים פה במדינה, הלוואי ובאמת היו חושבים על מה אנחנו הולכים לאבד לפני שעושים טעויות".

כמו מה למשל?

"אני לא אוהבת לדבר על פוליטיקה, כי התפקיד שלי זה לשיר. להביא שמחה, עצב, להנעים לאנשים את השעה-שעתיים שהם באים להופעה".

לאורך השנים היא הקליטה למעלה מ-600 שירים, לבד וכחלק מהצמד אילן ואילנית. בין השירים להיטי ענק, בהם "שיר של יום חולין", "כבר אחרי חצות", ארץ ארץ" ועוד.

את אומרת שאת לא עוסקת בפוליטיקה, אבל בשירים שלך יש קו פטריוטי מובהק, אהבה לאדמה ועוד, זו פוליטיקה.

"למה לא? בכל מדינה ועם את תראי שיש זמרים ששרים על האדמה. הייתה איזו תקופה שהשיר "ארץ" שהפריע לי, השורה "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחייה, יהיה מה שיהיה". למה שיהיה מה שיהיה? צריך לעשות משהו למען. תקופה מסוימת זה הפריע לי, היום אני שרה את זה כי אני מתייחסת לזה כשיר".

היום את מקבלת את "יהיה מה שיהיה"?

"אף פעם אנחנו לא נסכים לקבל את זה, גם אני לא. אני רוצה שיהיה טוב. אבל זה שיר שלא מבטא אותי, זה שייקה פייקוב שכתב את המילים והלחן, ככה הוא הרגיש לכתוב. אני הייתי הקול של המשורר שכתב את זה".

עוד באותו נושא

הסופרת אלונה פרנקל: "מי שהצביעו לממשלה הכובשת הזו אלו מעלימי מס"

לכתבה המלאה
ריאיון עם הזמרת אילנית. (צילום: ראובן קסטרו), ראובן קסטרו
"תסעי ותראי להם"/ראובן קסטרו, (צילום: ראובן קסטרו)
אולי בגלל זה עשיתי את הצעד ונפרדנו, פתאום הבנתי שלא למדתי מה זה החיים. הבנתי שהכנסתי את עצמי למסגרת שלא התאימה לי עדיין, לא הייתי מספיק בשלה לזה

מגיל מאוד צעיר היא מככבת על במות ושרה. בילדותה הוריה היגרו לכמה שנים לברזיל, שם הקימה להקה עם חברות לשכונה, ואף השתתפה בתכנית טלוויזיה לילדים. מאוחר יותר כששבו ארצה למדה בתיכון תלמה ילין. בתקופה זו הכירה את שלמה צח, בעלה הראשון, עמו הקימה אחרי כמה גלגולים את הצמד אילן ואילנית. האלבום שהוציאו סיפק שני להיטים גדולים, שכיכבו במעדי הפזמונים של אותה התקופה והצמד זכה להצלחה ברחבי הארץ והעולם וייצג את ישראל בפסטיבלים שונים. לאורך שנות השישים והשבעים אילנית מעידה שהקפידה לשמור על עצמה. הא לא התערבבה, השתדלה להימנע מאירועים ושמרה על מילייה חברתי מצומצם, המונה קומץ חברות ילדות.

עידן התמימות?

"בשנות השישים והשבעים לא הייתה תמימות, אבל לא הייתי בתוך זה. אני כל הזמן עבדתי. היינו אילן ואילנית, הוא היה בן זוגי ראשון, היינו נשואים ועבדנו יחד והוא עד היום המנהל שלי. הוא מאוד עטף אותי, עם שמיכה מגוננת. אני לא הייתי מהמסתובבות".

שמיכה יכולה להיות גם חונקת.

"הוא באמת שמר עלי, הוא ראה בי מין דבר תמים ויפה ששר, הוא כנראה שמר עלי מאוד שאני לא אפגע. הוא היה מחליט על כל מיני דברים, ההופעות וזה, ואני שרתי. זה באמת תקופה מסויימת, לאט לאט התבגרתי, נפתחתי, ידעתי מה אני רוצה, מה אני רוצה לשיר, מה אני רוצה להגיד בהופעות שלי. כשהופענו כצמד הוא היה המגן שלי, כששרתי הייתי עומדת לידו. הוא היה הנחה את ההופעה, הוא היה מדבר. כשהתחתנתי איתו הייתי בת כמעט 19".

היה בזה משהו מאוד לא פמיניסטי.

"ככה היה מקובל, אני למשל בשביל לצאת מבית הוריי, התחתנתי איתו. למרות שהיו מסביבי אנשים שעזבו את הבית וגרו לבד, אני לא. גרתי בבית הוריי עד שהתחתנתי עם שלמה צח. המשכתי את התמימות הזו גם כשנסענו בעולם להופיע. לא הייתי מספיק בשלה, גם לא הבאנו ילדים מתוך כוונה כי היינו צעירים. אולי בגלל זה עשיתי את הצעד ונפרדנו, פתאום הבנתי שלא למדתי מה זה החיים. הבנתי שהכנסתי את עצמי למסגרת שלא התאימה לי עדיין, לא הייתי מספיק בשלה לזה. אחר כך נפתחתי לחיים, העיניים נפתחות. לפני כן הוא היה המסגרת שלי, היו לי חברות, אני לא אומרת שלא, אבל הוא באמת עטף אותי בעולם הבידור. אולי הוא באמת חשש על כל מה שהיה - סקס, סמים ורוקנרול מה שנקרא".

הזמרת אילנית. ראובן קסטרו
הגישה תלונה במשטרה/ראובן קסטרו
"חיזרו אחרי, למה לא? אבל אף פעם לא שלחו יד. מישהו פעם אמר לי בזמנו שבגלל שאני מפורסמת מפחדים להתחיל איתי. תמיד כיבדו אותי מאוד

אז בעצם לא היית חלק מדור הסקס סמים ורוקנ'רול?

"ברור שהיו סמים. יש פה בארץ חיקוי. ילדי הפרחים שהיו בארצות הברית, אז גם פה היה את הדבר הזה. הרבה זמרים, ואני לא אנקוב בשמות, עישנו ושתו וחגגו. כל דור יש את הדבר הזה, אנחנו לא שונים מהדור העכשווי. אולי בשירה הייתה תמימות, שירי ארץ ישראל הם תמימים".

אבל אתם לא הייתם תמימים...

"הם לא היו תמימים".

נחשפת לתעשייה בגיל מאוד צעיר, היית ועדיין אישה מאוד יפה. בהנחה שזה היה עולם לא תמים, אני מניחה שהיית חשופה להטרדות מיניות, או לפחות מה שהיום יודעים לקרוא לו הטרדות מיניות.

"באמת, זה הגיע למצב... אתן לך דוגמה. הייתה לנו פקידה שעבדה עם בן זוגי, כשהיא רצתה לעזוב את העבודה בעלי לחץ לה יד, למרות שהכרנו אותה והיינו בחתונה. אמרתי לו: 'למה לא חיבקת אותה? היא כמו הבת שלנו'. הוא ענה שאי אפשר לדעת היום. עשו מזה מין אישיו, אולי בצדק, אולי לא, יש מקרים, אני לא אומרת שלא. אבל ברור ששם בתקופה ההיא הייתה צביטה פה, צביטה שם. מפקד חיל האוויר נותן צביטה, קורא לחיילות מיידלע, אבל האנשים האלה הלכו".

ומה לגבייך? חווית על בשרך?

"חיזרו אחרי, למה לא? אבל אף פעם לא שלחו יד. מישהו פעם אמר לי בזמנו שבגלל שאני מפורסמת מפחדים להתחיל איתי. תמיד כיבדו אותי מאוד. באתי עם אילן להופיע, הופעתי הרבה בצבא וקיבלו אותי מאוד יפה. אני לא הרגשתי, ואם מישהו ברווקותי התחיל איתי והייתי אומרת לא, אז לא. אבל אף פעם לא בכוח ולא ניסו בכוח. לא זוכרת דבר כזה".

והיו היתקלויות עם מעריצים?

"יש לי פה חבילות של מכתבי מעריצים, היינו עושים גלויות כאלה, לוקחים להופעות וחותמים למעריצים".

היו דברים משוגעים?

"מכתבים, אלבומים שהיו שולחים לי, מדביקים תמונות, פרחים".

הטרידו אותך?

"היו תקופות שהחלפתי את מספר הטלפון בבית בתל אביב. היו כאלה לחשושים בטלפון, נשימות בטלפון, הרבה פעמים החלפתי מספרים".

פנית למשטרה?

"כן, בזמנו גם. היה מקרה שפניתי למשטרה, לא עשו כלום, הגשתי תלונה".

מה היה המקרה?

"קולות, שמעתי בטלפון, זה הטריד אותי. היו לוחשים כל מיני, וצוחקים".

ריאיון עם הזמרת אילנית. (צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו), ראובן קסטרו
הפסידה את "תני לי יד" לבעז שרעבי/ראובן קסטרו, (צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)

יש בה, באילנית, משהו מפויס עם העולם, שליו. היא ממקדת את תשומת ליבה בנכדים, שרה להם משיריה ואף מופיעה מול קהל הילדים בגן בחגים ואירועים. היא מסתכלת גם על ההחמצות בחייה, בשיוויון נפש.

אילו החמצות היו לך? שירים שאת מצטערת שהפסדת?

"השיר "תני לי יד", בביצוע בעז שרעבי, היה במקור מיועד לי, "תן לי יד". אבל הוא לא היה גמור. נורית הירש כתבה את המנגינה ושמרית אור לא סיימה את המילים. שלמה צח (בעלה הראשון והמנהל האישי שלה) אמר לי 'את יודעת מה? בואי נוותר עליו, נסגור את התקליט כי הוא חייב לצאת'. היו דד ליינים. חברת תקליטים לוחצת. זה בעצם מה שהיינו עושים: מקליטים תקליט ושולחים לרדיו. להרוויח גרוש, לא הרווחנו, היום יש תקליטי זהב, 20,000 זה תקליט זהב. באמריקה את צריכה מיליון. בכל אופן ויתרתי על השיר, בעז שרעבי עבד במשרד עם שלמה צח. ברגע שהשיר היה מוכן, היא הפכה את זה ל"תני לי יד", ובעז שרעבי זכה בשיר".

עושה צביטה בלב?

"אני מפרגנת. אני זכיתי בנכנסי צאן ברזל שיושמעו פה, ולא יעזור לאף אחד. "שיר של יום חולין" נכתב בתחילת שנות השמונים, הוא עובר מעשור לעשור, ועשו לו ביצועים, ואני ממשיכה לשיר והקהל שר ולא יעזור כלום. שיר, כשהוא טוב, הוא ימשיך וישאר לנצח. הרבה אחרינו. וזה כמו המוזיקה של בטהובן. אני מאמינה שהשיר הזה הוא קלאסיקה של יאיר רוזנבלום ורחל שפירא. "ללכת שבי אחריך" למשל זאת קלאסיקה שתישאר".

נדמה שכבר לא מייצרים היום שירים באופן הזה.

"אני בימים האלה מחפשת שיר, וקצת הפריע לי שהבחורה במשרד שולחת לי מילים של כותב מילים. אמרתי רגע, אני רוצה להכיר אותו, שידבר איתי. עם רחל שפירא למשל, הייתי נוסעת אליה לקיבוץ, הינו יושבת מדברות, זו היכרות אישית. אני מאוד אוהבת אותה, היא בעיני כותבת פשוט נפלאה עם עברית עשירה, כל שיר שלה זה פנינה. בדיסק האחרון שלי היא כתבה לי מילים, אני מאוד עריכה את המילה הכתובה".

"שיר של יום חולין". אילנית

וכשאת נתקלת בסטטיק ובן אל?

"הנכדה שלי אוהבת את זה. אז שתיהנה למה לא".

ואת?

"אני לא מתחברת לזה. הם שרים את השפה שלי, טודו בום, טודו באן, מה הם אומרים שם?"

טודו בום.

"כי יש טודו באן"

זה מרגיז אותך?

"לא. מוזיקה היא עולם ומלואו של גוונים, אז יש גם את הגוון הזה. כמה זמן הוא יחזיק? שיחזיק כמו "שיר של יום חולין". הלוואי. תראי, הם עושים הצלחה, הם עושים כסף, אנחנו, האומנים של אז, נאבקנו על הפרנסה שלנו. כל הופעה והופעה זו הייתה פרנסה, ויש מהדור ההוא הרבה אנשים שרעבים ללחם. אריק איינשטיין זכרו לברכה, הוא ישב בבית ולא עבד, אני לא יודעת ממה הוא חי. אולי מתמלוגים?"

אפשר לחיות מתמלוגים?

"לא. לפי דעתי לא. אולי שלמה ארצי כן. אולי נורית הירש כן, כי היא כתבה מעל אלף שירים. זה לא שאני לא אוהבת את הדברים החדשים, הנה עובדה, אני אוהבת מה שקרן פלס עושה, מה שעידן רייכל עשה. אבל שימי לב, קרן פלס באה מרקע מוזיקלי, את שומעת את המלודיות שלה. גוון, יש לה בעיני סגנון צרפתי קצת אפילו. הרבה שירים פה הולכים לאיבוד בגלל המאסה האדירה ששולחים לרדיו. אני זוכרת שהגעתי לריאיון בגלי צה"ל לפני הרבה שנים, ונכנסתי מהשער האחורי בגלל שיפוצים וראיתי בחצר שני חיילים שהתחרו ביניהם מי קולע לפח תקליטי שדרים. את יודעת, זמר היה מקליט במלוא כספו, שולח לרדיו, בתקווה שאולי ישמיעו אותו, הם עם ערימה של תקליטים זורקים אותם לפח הזבל ומתחרים מי קולע. זה צבט לי בלב".

ריאיון עם הזמרת אילנית. (צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו), ראובן קסטרו
גדלה בברזיל. אילנית בילדותה/ראובן קסטרו, (צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)

את חוזרת לנושא הכלכלי, למרות המעמד שהיה לך, נדמה שלא היתה הכנסה בצידו.

"לא הגענו אף פעם לסכומים של אייל גולן או שרית חדד, לא היו אז סכומים כאלה. אני הייתי עושה ביום העצמאות תשע הופעות. הייתה לנו חיפושית קטנה, נכנסים עם הגיטרה ועוברים מבמה לבמה".

וכמה כסף זה?

"לא הרבה. העיריות לא התחרו ביניהן מי ישיג יותר ומי ישלם יותר. חיים בדפיציט. היום הפסקתי להופיע ביום העצמאות".

יש לך עצה לזמרת בתחילת הדרך?

"שתשיר מהלב, מנשמה, שתלמד להביע את עצמה, שתדבק במטרה, זה עולם מאוד אכזר".

היית ממליצה לה ללכת לריאליטי?

"אני ראיתי המון פגועים מהריאליטי האלה, מהתכניות האלה, ראיתי מול עיני תופעות לא משמחות ואני לא יודעת איפה הם היום. אני לא רוצה להזכיר שמות, הרבה זמרים שגם שזכו, התמוטטו נפשית. מציפייה, מהתקליט שמבטיחים להם, מהפרסום שמבטיחים להם. אני לא אצא נגד, זו פרנסה של אנשים - שיעשו ריאליטי כמה שהם רוצים, אבל אני לא אשפוט בריאליטי בחיים. מי שרוצה לעשות כסף ודברים, שיעשה, אני לא אצא נגדם".

השיר "ארץ", "נשב בה יהיה מה שיהיה"

seperator

אילנית תארח את אייל גולן במופע מיוחד לרגל יום הולדתה, החל באותו יום.

איפה? היכל התרבות בראשון לציון.

מתי? 17 בספטמבר, 20:30.

לרכישת כרטיסים

ריאיון עם הזמרת אילנית. (צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו), ראובן קסטרו
כמעט ולא נשארו תמונות מהעבר. אילנית בילדותה/ראובן קסטרו, (צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו)
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אילנית. ימי הזוהר/מערכת וואלה!, צילום מסך
חנה דרזנר. מאיה באומל בירגר,
משק חי בחצר ביתה. אילנית/מאיה באומל בירגר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully