פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מוצא את הכיוון: האלבום החדש של רמי פורטיס מפזר אבקת פיות

      יש מי שאוהב את הפורטיס שלו מאה אחוז משוגע, אבל "מדור פיות" החדש והשונה הוא אחד הגלגולים היפים יותר בקריירה שלו. הצ'לו, הקולות הנשיים מסביב, השירה הרגועה יותר, ההפקה החכמה מסביבו – הכל רענן ושמח בדרכו. בנוסף: האלבומים החדשים והמוצלחים של ג'ירפות ואברהם טל

      מוצא את הכיוון: האלבום החדש של רמי פורטיס מפזר אבקת פיות

      "מדור פיות" הוא רגע יפה בקריירה של פורטיס, רגע שבו האיש המשוגע של הרוק הישראלי מוכיח שוב (ושוב ושוב ושוב, כפי שהוא עושה כמעט מדי אלבום), שיש לו עוד שפנים בכובע, ועוד מה להגיד. הפעם הוא לוקח את המאזין לתוככי עולם פנטסטי: יש בו, במדור הפיות, גם צדפות מהבהבות, מכונות זמן, ישויות וים מכושף. אל דאגה, גם במדור ההזוי הזה יש בירוקרטיה ("קומה 3, חדר 6, לאן אתה בורח? את מי אתה פוגש?").

      הפיות באלבום הן ממשיות: מדובר בדני עבר הדני (קלידים ושירה) ונועה אילי (צ'לו נפלא שהוא למעשה גיבור האלבום, ושירה), שעוטפות את פורטיס בקולות נשיים שמתעלים לא פעם על קולו שלו. לחגיגה מצטרף גם עומר ג'ו נווה (גיטרות, קלידים, אלקטרוניקה וגם קצת שירה, ובעיקר הפקה של רוב האלבום). יש מי שאוהב את הפורטיס שלו מאה אחוז משוגע, צועק ומטיף, אבל בעיניי זה אחד הגלגולים היפים יותר בקריירה שלו. הצ'לו, הקולות הנשיים מסביב, השירה הרגועה יותר, ההפקה החכמה מסביבו – הכל רענן ושמח בדרכו. מצד אחד זאת סביבה חדשה לגמרי, ומצד שני זה אלבום שמרפרר עמוקות לכמה מהקלאסיקות של פורטיס. "אגם ענקית" ו"בוקר של קטיפה" למשל, עולים בראש שוב ושוב תוך כדי ההאזנה. ואם כבר דיברנו, אז גם ברי סחרוף בא לעזור בכמה שירים.

      המילים של רוב השירים סובבים כולם סביב אותו עולם הזוי, והכל מתחבר כמין פסקול לטריפ נפלא. לפעמים זה זרם תודעה סתום, ולפעמים מסתתרים שם משפטים מלאי אהבה. משפט אחד מתוך הסינגל, "הצדפה המהבהבת" מסכם יפה את המסע: "כשהחללית שלי חולמת – אני מוצא את הכיוון". המציאות אבודה ומלאת רעש, כל עוד הדמיון חי – עדיין יש תקווה.

      יש לי כמה הסתייגוית מ"מדור פיות", אבל העיקרית היא כזו: הוא נשמע כמו שיר אחד ארוך. גם אחרי כמה וכמה האזנות חלק מהשירים לא עומדים בפני עצמם, והכל נשמע קצת דומה מדי לעצמו ולעתים אפילו מעט משעמם. כנראה שגם למדור הזה חוקים ונהלים משלו. המזל הוא שהמכלול כל כך מהנה, שאפשר להתרכז בדברים אחרים.


      רמי פורטיס ישיק את האלבום בשני מופעי בכורה במלון אלמא בזכרון יעקב, ב-8 וב-9 בספטמבר.

      ג'ירפות – מי שלא חולם, כועס

      גלעד כהנא הוא אחד המוזיקאים האניגמטים בישראל, ולא רק בגלל הטקסטים יוצאי הדופן שהוא חתום עליהם. הוא משתנה, לא צפוי, תזזיתי, שטותי ומדויק בעת ובעונה אחת. לא נכנס לשום סיפור, לשום מסגרת. יש לו שירים שאני מעריץ, ויש לו אלבומים שלמים שאני לא מבין בכלל, ולפעמים אפילו ממש שונא (פרויקט "לא כוחות" התמוה, למשל). בקיצור, מדובר בחידה.

      אבל נדמה לי שאני מזהה מתי אני מתחבר לכהנא מצוין, וזה כשהוא כועס. הרי מי שלא חולם, כועס, וכהנא לא מצליח להירדם. שני השירים הראשונים באלבום הזה מתארים התעוררות מבוהלת עם כל החרדות שמקיפות אותה, ובשניהם עובר כהנא מהחוויה האישית, הקונקרטית, למסר אוניברסלי ומפייס יותר: ב"שבור זה גם חותך" הוא מציע "לחבק את מי שיש", ובשיר הנושא, אחד השירים הטובים שמתנגנים ברדיו לאחרונה, הוא יוצר שרשרת בין מי שלא חולם ועד למי שמתנהג כמו זאב. זה המנון זעם מתעתע, שבסופו נותרת מסקנה אחת: אנא, תנו לנו לישון, לפני שנהרוג אחד את השני.

      עוד ביטוי מבריק למתח הזה שבין האישי והמקומי מתגלה בשיר כמו "הכלבים", כאשר כהנא מתאר את עצמו מתחת לשולחן, מפחד עם הכלבים מן הזיקוקים בחגיגות יום העצמאות: "אין לנו סיבה לחגוג... האם אני מכאן?". או בשיר הסוגר, המיואש: "אני רוצה להיות בעברית, רוצה להיות כאן, אני מתחיל בא' ונגמר", קריאות שכל מה שמשתמע מהן זה שיש לרצון הזה במה להיאבק. מהרבה בחינות, האלבום הזה ממשיך היטב את המגמה שהתחילה באלבום הקודם, "צריך לסגור הכל", שנולד מתוך מחאת האוהלים של 2011, ושסימן את המעבר של כהנא מאמן של זרם תודעה מבריק לאמן שמגיב ומתכתב עם המצב.

      לא הכל פוליטי ולא הכל כבד ולא הכל כועס, ויש כאן עוד הרבה מוזיקה טובה גם בלי קשר. "שימי עין" ממשיך את המסורת של חגיגות הקצב של ג'ירפות מימי "יש לו בחורות כמו מים" ויש עוד ועוד. יש ב"מי שלא חולם, כועס" משהו פחות יומרני ויותר צנוע מפרויקטים קודמים של כהנא, וזה רק מוסיף לחן שלו. בכלל, יש כאן בסך הכל תשעה שירים, אבל זה אלבום שלם, מהנה, חכם ובועט, נכון ל-2017 ולקיץ הזה בפרט.


      ג'ירפות ישיקו את האלבום החדש במועדון הבארבי בתל אביב ב-14 בספטמבר.

      בקצרה: אברהם טל – Live

      יש מעט מאוד שירים בעולם שהם בלתי נסבלים כמו "הילדים קופצים". אחד משיאי אכילת הראשים במוזיקה הישראלית לדורותיה. והוא לא לבד: אברהם טל אחראי לכמה מהשירים המנג'סים בסביבה, ואנחנו מדברים על סצנה שכבר פועלים בה הרכבים כמו התקווה 6. וראו זה פלא: לא ציפיתי ליהנות מאלבום ההופעה החיה שלו ומלשמוע שוב את השירים האלה – אבל האמת היא שנאלצתי לאכול את הכובע מהר מאוד: זה אחלה אלבום.

      טל הוא ככלות הכל ווקאליסט נדיר, והוא מאפשר מגיש במקצוענות שירים שגרסאות הרדיו שלהן אולי כבר לא ניתנות להאזנה, אבל פתאום הם מקבלים ממש חיים חדשים. אני חושב אפילו על שיר כמו "אלוהיי", במקור דואט עם שלמה ארצי, שהוא בלשון המעטה לא מרגעי השיא של שניהם. כאן הוא מוגש באופן מינימליסטי, שמבוסס בעיקר על הגשה וירטואוזית של טל ועוד אחד מחברי הלהקה בתפקיד שלמה ארצי על רקע גיטרה אקוסטית, ופתאום זה שיר אחר לגמרי. טל מתגלה כאן כפרפורמר חכם, ידידותי וקומוניקטיבי, שמצדיק לחלוטין את ההצלחה הגדולה שלו. אנא השאירו את הציניות בצד, אולי תרוויחו משהו.