פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שבו בנים לגבולם: "Concrete and Gold" הוא האלבום הכי טוב של הפו פייטרז מזה 15 שנה

      ההגדרה של דייב גרוהל, לפיה מדובר בגרסה של מוטורהד ל"סרג'נט פפר", נשמעת מוגזמת, אבל האזנה לאלבום הנפלא של הפו פייטרז מעידה שיש בה מן האמת. בעזרת הפקה נכונה ושיתופי פעולה נפלאים, הלהקה של גרוהל נשמעת שוב כמו האימפריה שזכרנו, ואיזה כיף לגלות אותם מחדש

      דייב גרוהל מפו פייטרז (GettyImages , Kevin Winter)
      סוף סוף הוא חזר לחוזקות שלו. דייב גרוהל (צילום: Getty Images - אימג'בנק)

      "אני לא רוצה להיות מלך, אני רק רוצה לשיר שיר אהבה, להעמיד פנים שהכל בסדר, אתם יכולים לשיר איתי". ככה, כמעט בלחישה, נפתח "Concrete and Gold", האלבום התשיעי של פו פייטרז, ומספר מבלי להתכוון, כך נדמה לי, את סיפורו של האלבום הכי טוב של הלהקה מאז "One by One" שיצא ב-2002. דייב גרוהל שחרר מהיומרנות ומהדחף הכמעט בלתי נשלט שלו לקונספטים ולכותרות גדולות על מקומה של הלהקה שלו בהיסטוריה של הרוקנרול, וחזר לעשות את מה שהוא יודע לעשות מצוין וקצת הלך לו לאיבוד במהלך הדרך: רוק גיטרות מרים ואפקטיבי.

      מקור השמחה הגדולה הוא בכך שבעוד פו פייטרז היא מפלצת הופעות אדירה שצריכה לככב בכל רשימה מעולמות "הלהקות שחייבים לראות לייב לפני שמתים (הם או אנחנו)", בכל מה שקשור לאלבומים הם כאמור לא פוגעים שנים ארוכות, הקפדנים אף יחמירו ויאמרו שמאז 1999 ו-"There Is Nothing Left to Lose". כל אלבום שלהם כלל מספר קטן מדי של שירים באמת טובים, והיא הפכה ללהקה קצת זניחה מוזיקלית, כזאת שנחמד שהיא בסביבה אבל בהחלט אפשר בלעדיה. כתבתי את הדברים האלה לאחרונה כשחזרתי לאלבום השני והכי מצליח שלהם, "The Colour and the Shape" שחגג 20 שנה, והיו לא מעט מעריצים מקומיים שרצו לגלגל אותי בזפת ובנוצות ולגרש אותי מהעיר, אבל זו האמת.

      ועכשיו: קאמבק. "Concrete and Gold" הוא באמת אלבום טוב, לא רק בהשוואה לאלבומים האחרונים של הלהקה, ויהיה לו מקום ברשימות סוף דצמבר, גם בשנת רוקנרול נדירה. הסוד: שירים טובים, כאלה שבא לך לשמוע שוב ושוב, שירים ששורה עליהם האווירה של ארבעת האלבומים הראשונים של פו פייטרז. איך זה קרה? דבר ראשון, גרוהל, ככל הנראה האדם העסוק ביותר והזמין ביותר במוזיקה האמריקאית, שבר את רגלו והחליט לקחת קצת הפסקה. כשהוא חזר ממנה ומצא לעצמו מקום להתבודד עם יין ולכתוב, משהו הרגיש קצת אחרת. שנית, הוא החתים הפעם את המפיק גרג קורסטין - חבר באחת מהלהקות שגרוהל הכי אוהב, The Bird and the Bee, אבל חשוב מכך, זוכה גראמי שעבד עם סיה, קנדריק לאמאר, לילי אלן, אלי גולדינג ואחרים. גולת הכותרת של קורסטין הייתה כתיבה משותפת, נגינה והפקת הלהיט הענק של אדל, "Hello". זה עוד איכשהו עובר כשמארק רונסון מפיק לקווינז אוף דה סטון אייג', אבל קורסטין ופו פייטרז? ובכן, התשובה היא כן ענק. החיבור הזה הוליד שירים פשוטים יותר, נקיים, שהעירו מחדש את הכשרון הפופי המולד של גרוהל, מבלי לוותר על ההרעשה והצרחות הנקודתיות המוכרות, שהפעם מקבלות ריכוך מלא מעט הרמוניות קוליות מדויקות.

      גרוהל קרא לאלבום הזה "הגרסה של מוטורהד ל'סרג'נט פפר'", ולמרות שהאינסטינקט הוא להגיד לו בוא, תירגע, כמה האזנות ל-"Concrete and Gold" מאפשרות להבין למה הוא מתכוון, או מה הוא ראה בחזונו. את מוטורהד אפשר לחוש ב-"Make it Right" (קולות רקע: ג'סטין טימברלייק) וב-"La Dee Da" (שיכול היה גם להיות שיר של קווינז אוף דה סטון אייג'). את הביטלס ב-"(Happy Ever After (Zero Hour", ופיזית ב-"Sunday Rain", ששר טיילור הוקינז ובכלל נשמע כמו שיר של אואזיס, ושבו מתופף חבר קרוב של גרוהל, אחד פול מקרטני (בשני טייקים, מבלי לשמוע את השיר המלא, רק גרסה אקוסטית של גרוהל). אלה שירים מליגת העל, ועוד לא הזכרתי את שלושת הסינגלים הראשונים שיצאו מהאלבום: "Run" - אולי השיר הפו פייטרזי הקלאסי הכי טוב שיצא מזה עשור, "The Sky Is a Neighborhood" שנדבק למוחי ובא לי בכל פעם שאני עוצם עיניים ו-"The Line". וזה לא נגמר, כי גם "Dirty Water" ו-"Arrows" מעולים, וזה בעצם כל האלבום. זה מדהים בכל קנה מידה, פו פייטרזי ובכלל.

      ומה בטקסטים? (גם) גרוהל לקח קשה את בחירתו של טראמפ והזעזוע זלג למילים שלו, בעיקר מתוך דאגה לשלוש בנותיו - הקטנה בהן בת 3, ולעתידן. גרוהל הוא לא כותב פוליטי בפרט ולא משורר מחונן בכלל, הכתיבה שלו תמיד היתה יחסית שטוחה, בי. איי. כללי כזה, כך שאי אפשר באמת לשים לב. לזכותו ייאמר שדווקא יצאו לו הפעם כמה שורות ממש מוצלחות, ביניהן "אין גיבורי על עכשיו, הם מתחת לאדמה", "גן עדן הוא להקה גדולה עכשיו" ו"את הבוקר של כל הסערות שלי", וגם ששירי האהבה שלו יפים כמעט כמו פעם, הגם שאני תמיד מתגעגע ל"אורורה" המושלם.

      לפני כמה שבועות היה לי ויכוח טוויטר עם כמה חברים, שהרגישו צורך לקרוא לגרוהל דוש אחרי שהוא העלה את ריק אסטלי לבמה לביצוע משותף של "Never Gonna Give you Up" ולטענתם לעג לו. אני ראיתי את האירוע לגמרי הפוך, כבוד שגרוהל תמיד עשה ותמיד עושה לגיבורים מוזיקליים. אבל אולי יש איזה רגע שבו אתה מצטייר כנחמד מדי, זורם מדי, גוד ווייבר מדי, משתף פעולה מדי, רחוק מהאתוס המטונף של נירוונה. שרדת, אתה כבר בן 48, בעוד החברים שלך ממשיכים למות צעירים מדי, אולי הצלחת מדי. קראתי וראיתי ריאיונות איתו, קראתי ריאיונות עם חברי הלהקה שלו. האיש אמיתי, רגשן. נכון, פו פייטרז היא לא דמוקרטיה, אלא דיקטטורה נאורה, היא הבייבי של גרוהל, והוא המוציא והמביא. הוא לא איש קל, אבל תראו לי מוזיקאים ברמתו שכן. וחוץ מזה, למי לעזאזל אכפת? ב"רולינג סטון" הגדירו אותו כך: "גרוהל הוא לרוק מה שטום הנקס להוליווד - המעודדת הראשית, ראש העיר בפועל, והבחור שכולם רוצים לבלות איתו". אני מבין למה זה יכול לעצבן.

      אי אפשר להגיד "חזרו" על אחת מהלהקות הגדולות בעולם, אולי האחרונה מסוגה. והדבר שגרוהל הכי לא רוצה להיות זה איזה הרכב נוסטלגי. אבל פו פייטרז חזרו, בגדול. חיכיתי להם פה, והרבה זמן תהיתי האם שכשאני אשיר איתם שוב, זה יוכל להרגיש אמיתי, וטוב כמו פעם. אז כן, לגמרי.