פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הרבה יותר מנוסטלגיה: לראות את אפרים קישון ולבכות על מר גורלנו

      הסרט "א.קישון: שמו הולך לפניו" (ערוץ 8) הוא מסע בזמן לעידן תרבותי אחר, שמסמן במהופך את עידננו שלנו. צפייה בסרט רק מדגישה כמה מעולם לא הייתה לתרבות הישראלית דמות כמו קישון שהייתה נכס צאן ברזל ומצד שני מכונת רייטינג שדיברה בקולו של העם

      קישון: שמו הולך לפניו (יח"צ , יח"צ ערוץ 8)
      מתוך "א. קישון: שמו הולך לפניו" (צילום: יח"צ ערוץ 8)

      בשנות ה-90 הזמין אפרים קישון את ירון לונדון כדי לתת לו את מה שבמידה רבה יהיה ראיון חייו. בגלות, רחוק מהתקומה הציונית שאותה העריץ ועליה כתב, הוא רצה לומר את המילה האחרונה. אי אפשר להאשים אותו. הכישלון הצורב של יצירתו האחרונה בעברית, שהגיע אחרי שנים של מעמד כנכס לאומי, הפך אותו לנושא לכותרת נשכנית בעיתון, סקנדל של תבוסה מתוקשרת. בפעם הראשונה איבד קישון את היכולת לכתוב את הסיפור שלו עצמו. לא בכדי הוזמן לונדון כדי לתעד את הדברים במילותיו של האגדה החיה. בשלושה פרקים יפהפיים, משחזרים יוצרי "א. קישון, שמו הולך לפניו" (ערוץ 8, HOT) את הריאיון יוצא הדופן הזה. באמצעות אנימציה מקסימה, ובסבלנות אין קץ, הם מקשיבים מחדש לדבריו האחרונים של קישון, שהגיע לפסגת האולימפוס התרבותי, התבדה, התפכח, אבל לא מוכן עדיין למסור את תיעוד ימי התהילה שלו לידיים שלא הוא בחר. לונדון, והסדרה, עושים עם האיש חסד גדול.

      הראיונות עם ילדיו מעניינים במיוחד, אמיצים, ולא פעם סותרים ומתנגשים בנראטיב שקישון מוסר בריאיון. כך מצליחים היוצרים אריק ברנשטיין ואליאב לילטי (שגם ביים) לצייר דמות פרובלמטית, שאי אפשר שלא למצוא בה חן. נדמה ש"שמו הולך לפניו" מגיעה גם בתקופה שבה הנוף התרבותי בישראל, עורג אל הגיבורים הגדולים שלו. יונה וולך, חנוך לוין, אפילו דוד בן גוריון – כולם זוכים לאחרונה ליצירה טלוויזיונית שמנסות לתהות מחדש על האנשים והחידות שהם השאירו מאחוריהם. זו לא נוסטלגיה בלבד. זה מענה על חסך.

      קישון : שמו הולך לפניו (יח"צ , יח"צ ערוץ 8)
      מתוך "א. קישון: שמו הולך לפניו" (צילום: יח"צ ערוץ 8)

      אחת השאלות הנוקבות שעולות מהצפייה בסדרה, שמדגישה את מעמדו האפי של קישון עוד בחייו, נוגעת להרעת מעמדם של אנשי תרבות בישראל. קישון היה שייך לדור שבו פוליטיקאים התקשטו באנשי רוח, רצו בקרבתם ונועצו בהם. קישון היה נכס לאומי לא רק עבור קוראיו בישראל, אלא גם מבחינת מדינת ישראל עצמה, שראשיה התפארו בו כפי שהיום מתפארים בעסקאות צוללות ובהיי-טק. צילום של פוליטיקאי עם קישון היה צעד יחצ"ני שנועד והצליח להעלות את קרנו של המצולם ולהעצים את יוקרתו. במובן הזה, "שמו הולך לפניו" היא גם מסע בזמן לעידן תרבותי אחר, שמסמן במהופך את עידננו שלנו. קישון עצמו היה בוודאי עושה מטעמים מהתופעות שאנו עדים להם היום, כשתרבות נחשבת לתחביב של אנינים, ואנשי תרבות מוזכרים על-ידי פוליטיקאים רק לשם תיוגם כשמאלנים, ולתיוג התרבות עצמה כאקט אנטי-ישראלי.

      הרבה אהבה למושא נשקפת משלושת הפרקים של "שמו הולך לפניו", שעשויה בהערצה גדולה לקישון. בין היתר, נדמה שמעולם לא הייתה וככל הנראה אין עדיין לתרבות הישראלית דמות כמו של האיש קישון עצמו. קישון היה מעין דון ז'ואן בשר ודם, ג'סטין טימברלייק של התרבות העברית: מחד, נכס צאן ברזל תרבותי, ומאידך, מכונת רייטינג ומכירות שגם דיברה בקולו של העם. האם יש כיום מי שמצליח ללהטט כך בין הצלחה מסחרית ליוקרה תרבותית?

      קישון : שמו הולך לפניו (יח"צ , יח"צ ערוץ 8)
      מתוך "א. קישון: שמו הולך לפניו" (צילום: יח"צ ערוץ 8)

      עצוב במיוחד לחזור עם לונדון, בסוף הסדרה, אל העיירה אפנצל, שם קישון התבודד בסוף ימיו, כשהכישלון האחרון בישראל עוד צורב בבטנו. הנה, כך הופכת ההצלחה המסחררת את המושא שלה למטרה לביקורת ובציפיות כמעט בלתי אפשריות. קישון לא יכול היה להתמודד עם הצניחה מאיגרא רמא. "שמו הולך לפניו" מנסה, ומצליחה, להחזיר אותו לשם, ולסמן לנו, כמה רחוקים ממנו אנחנו היום.