נושאים חמים

מצמרר לראות את פרישר-גוטמן ב"מחוברים". חבל שהפורמט משעמם

חומרי השגרה של פרישר גוטמן היו עלולים לתת מכת מוות לעונה, אלמלא היה הרבה חן בשגרה של משפחה שהטרגדיה לא בהכרח מגדירה אותה. עם זאת, הבעיה המרכזית של הסדרה היא השחיקה. כולם עצובים למצלמה, שמחים למצלמה, חרמנים למצלמה, וגם דמויות מרתקות הולכות לאיבוד

בשונה מריאליטי, שאין ממנו ציפיה אינטלקטואלית, או מדוקומנטרי, שאין ממנו ציפיה לניוון משמח – בן הכלאיים, הדוקו-ריאליטי, אמור לכאורה לשלב ביניהם. להעמיק ולבדר באופן שווה, לתהות בקיום ולהיכנס לתחתונים של מישהו. בתמהיל הזה "מחוברים" תמיד הצטיינה. גם כשהליהוק היה סביר מינוס, האיזון בין הדרמה המייסרת לפולשנות הקיצונית נשמר כסטנדרט. אם להעמיס על כל זה דמויות שהודרכו כיצד להפוך ייסורי נפש ורגעי שעמום-מחץ למשהו שכיף להסתכל עליו, הרווח הוא עצום ומתבטא בקהל שבוי של פורמט שתוחלת החיים שלו התארכה הרבה מעבר לממוצע.

במובן הזה, העונה השמינית של "מחוברים" לא שונה מקודמותיה. לפחות למראית עין היא מתפלשת בתהומות של ייאוש, מנחמת ולפי ארבעת הפרקים הראשונים, גם נבנית בצורה נכונה, כשהקיטוע הנרטיבי לא מפריע לסיפור להיות מסופר. אלא שהפעם יוצרי הסדרה, רם לנדס ועמי טיר (שמשמש גם כבמאי), נאלצו להלחים לתוך תצוגות הראווה טרגדיה לא מבוימת, שהגיעה מהחיים שמחוץ למצלמה, שהסופנות שלה היא מוחלטת. אמיר פרישר גוטמן, שנענה לאתגר התיעוד, סיפק חומרים עד רגע המוות הבלתי צפוי שלו. כלומר לסיפור המרכזי של "מחוברים" יש התחלה וסוף – אבל אין אמצע.

מחוברים עונה 8 (יח"צ , אוהד רומנו, איתן טל)
משתתפי 'מחוברים' עונה 8 (צילום: אוהד רומנו, איתן טל)

דלות הצילומים של גוטמן מורגשת כבר בפרקים הראשונים. יש הרבה עיסוק במה ש"מחוברים" רואה כטפל (ביומולדת של הבן, בשיחות ארוכות עם הבעל ינאי, בעבודה) ופחות עיסוק במה שהוגדר באופן טבעי כ"עיקר" (האבחון השגוי של הסרטן). המחלה נמצאת ברקע כל העת, כמו גם הסוף הידוע מראש (והעצב שנלווה כמעט לכל סיטואציה מתועדת), אבל משפחת פרישר-גוטמן זולגת לרגעים שבנסיבות פחות נוראיות היו נגנזים כחומרי לוואי. זאת הייתה יכולה היה להיות מכת מוות לעונה, אלמלא היה הרבה חן בשגרה של משפחה שהטרגדיה לא בהכרח מגדירה אותה, שגם ערב מנומנם בחיקה עובר יחסית בעניין.

לצד גוטמן, המחוברים האחרים: רינת גבאי, איתי לוי, קרול צבי וינר וארקדי דוכין. לכולם, כמו תמיד, בני זוג ומצבי רוח. מה שמוביל לבעיה העיקרית של הסדרה - השחיקה. מצבי הקיצון הרגשיים, החרדות והדיכאונות, נראים גרוטסקיים. זאת לא שאלה של אותנטיות (אין דבר כזה "אותנטיות" בטלוויזיה שמוכרת פיסות מציאות), אלא של מיצוי. כולם עצובים למצלמה, שמחים למצלמה, חרמנים למצלמה. המלאכותיות בה זה נעשה, בפעם השמינית, ידועה לכל – עד כדי כך שהיא עוברת בחוסר עידון קיצוני. גם לדמות שאמורה להיות מרתקת, דוכין למשל – שנעמד במשבצת "האמן המתייסר", המכור לאוכל - אין יכולת לכסות על כל מה שבלוי ועייף בחומר שהוא "מחוברים".

אמיר פרישר גוטמן בתכנית מחוברים (צילום מסך)
הרבה חן בשגרה. פרישר גוטמן (צילום מסך)

הצרה הנוכחית של לנדס וטיר היא לא בליהוק, אלא ביכולת המתמעטת להעביר מסרים רגשיים בלי שזאת תהפוך לבדיחה רעה. בשני הפרקים הראשונים, יש מנת יתר של "מצבים אנושיים" (לוי שחרד לאמא שלו, דוכין שתוהה בנישואין שלו, צבי וינר שמתמודדת עם בן זוג שיכור), ואלה, במקום שיטלטלו את חווית הצפייה - וסביר להניח שיש בהם מן האמת הסובייקטיבית – נראים כמו פעלולים תקשורתיים שנועדו לאכול לנו את המוח.

"מחוברים" עשויה עוד להתעלות על כל מה שמעיק בה, כפי שעשתה בעבר, אבל לא בטוח שזה יחזיק לעוד הרבה זמן. המזל והביש מזל הוא הניסיון הרב ומיומנות העריכה שיש ליוצריה, שיודעים יותר מדי טוב איך ליצור מטעמים מחול. אבל בסוף, מה לעשות, זה רק חול.

אמיר פרישר גוטמן מחוברים (צילום מסך)
פרישר גוטמן. מתוך מחוברים באדיבות HOT
קרול וינר מחוברים (צילום מסך)
קרול צבי וינר. מתוך מחוברים באדיבות HOT