נושאים חמים

כל מה שרציתם לדעת על "החיים עצמם" (אם כל מה שרציתם לדעת זה למה היא מעפנה)

לכבוד העונה השנייה של הדרמה סוחטת-הדמעות (כלומר המנצלת-רגשית) שעולה השבוע בארה"ב ובישראל, אופיר ארצי מסביר מדוע היא מורכבת מקלישאות שכבר אין להן מקום בטלוויזיה המתוחכמת של ימינו

לכאורה מאוד קל לכתוב על "החיים עצמם". כמעט מתבקש למצוא אלגוריות מתוחכמות נוטפות רוע ולנסח אותן בצורה מפולפלת שתעביר תחושות של סבל ותארוז את הכל לכדי טקסט ציני שיורק על המוצר הזה, כפי שכל ביקורת קוטלת נראית. אבל למען האמת זה לא מה שהסדרה הזו - דרמה העוסקת במספר דורות במשפחה ונעה בין תקופות שונות בזמן - מעוררת בי. הדימוי היחיד שעולה לי לראש הוא של ילד שמביא הביתה בגאווה ציור לא מדהים שצייר בכיתה. אפשר לצחוק עליו ששמש לא אמורה להיראות ככה, להעיר לו על שצבע מחוץ לכל הקווים ולדאוג מכך שילד בגיל 10 עדיין מצייר את אבא בצורה בסיסית כמו שמציירים איש תלוי, אבל בלי קשר לרחמים או התנשאות - זה פשוט לא מרגיש כמו הדבר הנכון לעשות.

במקום זה אציין כאן את הדברים החיוביים שכן ראיתי בה לאחר צפייה מרתונית בכל העונה הראשונה.

1. כריסי מץ (קייט בגיל 36) היא שחקנית בגודל שהמסך לא רגיל להראות לנו, וזה מעורר הערכה שהיא כאן. בכלל, עלילת ההתמודדות של קייט עם עניין המשקל הייתה אחראית לכמה סצנות מעניינות, מקוריות ואמינות שרק אנשים שחוו את זה בעצמם יכולים לכתוב ולבצע.

2. כשקווין בן ה-36 מעלה מחזמר בעצמו ובכיכובו, כל המשפחה מגיעה לראות ולאחר מכן פוגשת אותו בחדר ההלבשה ומרעיפה שבחים לא הגיוניים. בהתחשב בכך שהמחזה נראה מעפן, היה נחמד לראות כמה לא אכפת להם מזה, אלא בעיקר ממנו, וכמה זה באמת מרגש אותו.

3. ביום ההולדת של קייט בת ה-10, אביה ג'ק מנסה לנחם אותה על כך שכל החברות נטשו את המסיבה שלה בכך שהוא מזייף עניין במדונה ומבקש ממנה ללמד אותו את התנועות של "ווג". לא ברור למה מרשים לילדה בת 10 להעריץ את מדונה, אבל זו הייתה סצנה חמודה.

החיים עצמם, כריסי מץ (יח"צ)
מעורר הערכה שהיא כאן. כריסי מץ בתפקיד קייט (צילום: יח"צ)

4. הפרק השביעי נפתח בקלוז אפ על מכונת כביסה כשברקע קולות של כל בני המשפחה לאורך כמה וכמה תקופות בחייהם. שיערתי שההפקה חסכה בעלויות של המון ביגוד ושיער תקופתי בשביל סצנות של משפט וחצי, ופשוט ביקשה מהשחקנים להקליט וויסאוברים, אבל בסוף הפרק כל אותן סצנות להפתעתי אכן הופיעו על המסך.

5. מנדי מור (רבקה) יודעת לשיר (לא מפתיע בהתחשב בכך שהתחילה את דרכה כזמרת נעורים בנוסח רובין ספרקלס), והסדרה משכילה לנצל את זה פה ושם.

זה באמת הכל. כל השאר - שוב, בלי התנשאות זדונית - הוא חומר גלם של קלישאות שמנסות לייצר רגש מלאכותי, ועושה רושם שאין פה אפילו שום שאיפה אחרת. זה אמור להכעיס אותי בתור צופה, זה אמור לזלזל באינטליגנציה שלי כאדם חושב ומרגיש שמגיע לו יותר מהטלוויזיה שלו, אבל אני לא כועס על דן פוגלמן, היוצר. לא מתחשק לי "לבתר לגזרים" את הסדרה שלו (במילים שהוא לעולם לא יקרא אמנם, אבל עדיין), כי אני מאמין שיש מאחוריה כוונות טובות. אני גם די בטוח שאחרי הקרנת הבכורה של הפרק הראשון, כל המשפחה שלו פגשה אותו מאחורי הקלעים ואמרה לו שהיה טוב ומוצלח וכמה שהיא גאה בו, וזה בכל זאת קצת מכמיר לב.

החיים עצמם, ג'סטין הארטלי (יח"צ)
כל המשפחה שיבחה אותו, איזה יופי. ג'סטין הארטלי בתפקיד קווין (צילום: יח"צ)

אם כבר, "מגיעה" לו (ולכם) דעה מזוקקת ובוגרת, ללא קונבנציות של ביקורת טלוויזיה, כי אפשר גם לכתוב מבלי ליפול למקומות צפויים. הנה היא, בצורת תשובות לתגובות נפוצות שוודאי תכתבו למטה.

הסדרה הזו לא גורמת לך בכלל לבכות? אין לך לב?

יש לי לב והוא בסדר ופועם כרגיל, אבל הוא מסרב לבכות בפקודה מדיאלוגים סכריניים שמלווים בקולות אקוסטיים ברקע או מנגינה נוגה, זו אבקה ליצירת רגש שכבר לא טעימה לי. "החיים עצמם" מציגה אמנם תמות רציניות כמו אובדן, אבל ואי מימוש עצמי, אבל בצורה שלא מעוררת בי אמוציות. אנשים אמיתיים לא אומרים אחד לשני "גיליתי מה הייעוד שלי בחיים, והוא לגרום לך להיות מאושרת", או מקבלים החלטות הרות גורל כי המטוס שלהם חווה מערבולת אוויר. אלה קלישאות של טלוויזיה שבעיניי אין להם כבר מקום בעידן שאחרי תור הזהב.

איך אתה לא רואה כמה הסדרה הזו עצובה?

"החיים עצמם" היא סדרה מאוד עצובה, אבל לא מהסיבות שכולם מדברים עליהן. מה שמעציב בה הוא פחות או יותר מה שהעציב אותי בסרט "התבגרות" או אפילו ב"הקול בראש", וזו התחושה הכואבת שאי אפשר להילחם בזמן. אנחנו נוטים לזכור רק את הרגעים הטובים ולהתגעגע אליהם, ו"החיים עצמם" רוב הזמן מקבילה בין עבר להווה בצורה שמאדירה את העבר ובכך משחקת על רגשי הנוסטלגיה שלנו. ספציפית בסדרה הזו אנחנו גם רואים ויזואלית את העבר באופן תדיר, והוא לרוב הרבה יותר נעים מההווה שבו כולם זקנים יותר, בעייתיים יותר ובלי אבא, וזה אכן מאוד מבאס ומעציב כי אי אפשר לחזור אחורה. גם מה שעומד מאחורי זה הוא קלישאה, אגב - נצלו כל רגע וכו' - אבל לזו לפחות יש משמעות שאפשר לקחת הלאה, נגיד, והיא לא רק משמשת ככלי קיבול לדמעות על דרמה פיקטיבית.

החיים עצמם, סטרלינג ק. בראון (יח"צ)
כמה עצוב. סטרלינג ק. בראון זוכה האמי בתפקיד רנדל (צילום: יח"צ)

נמאס מזומבים ורובוטים ורצח, מגיעה לנו גם דרמה רגישה.

נכון מאוד, מגיע לנו, אבל כדאי לחפש אותה במקומות אחרים. כל פרק של "מומחה לכלום" ("Master of None"), למשל, נוטף יותר אנושיות ורגש מאשר אחרון הפריימים של "החיים עצמם", וכדאי להציץ בשתי העונות הראשונות של "הרומן" אם מחפשים דרמה בשלה ומורכבת, או אפילו ב"משלחת חיפוש" אם הכיוון הוא מערכות יחסים מעניינות. יש גם כמה פרקים של "טרנספרנט" שמצדיקים את ההשקעה בסדרה הזו, למי שצריך משפחתיות בטלוויזיה שלו.

למה צפית בכל הסדרה אם לא נהנית?

התשובה הקצרה – לא היה מה לראות בקיץ. התשובה הארוכה היא שרציתי לראות מה אני מפספס. מה מצדיק פה את הרייטינג הגבוה, המועמדויות לאמי, הראיונות, האייטמים המספיילרים, סיכומי הפרקים וההילולה הכללית (שכרגע נפוצה בעיקר בארה"ב אמנם אבל אין לדעת). עכשיו אני יודע שלא פספסתי כלום. "החיים עצמם" בסופו של דבר היא סתם סדרה שאין בה בשורה או טעם, ולא חשוב לצפות בה בשום מקרה. בשנה שעברה, לפני שהיא עלתה לאוויר, הטריילר שלה צבר 15 מיליון צפיות בפייסבוק תוך 48 שעות בלבד ו-50 מיליון תוך 11 יום, ובדיעבד כנראה ניבא את ההצלחה הגדולה. וזה, אחרי 18 פרקים, עדיין הדבר הכי מעניין שיש לי לספר עליה.

החיים עצמם, מיילו ונטימיליה, מנדי מור (יח"צ)
נחמד שהיא שרה מדי פעם. מנדי מור ומיילו ונטימיליה כרבקה וג'ייק (צילום: יח"צ)

העונה השנייה של "החיים עצמם" מתחילה היום (רביעי) ב-yes VOD וב-2 באוקטובר ב-yes Drama.