פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נטול רגש: כל שיר באלבום של עידן רייכל נשמע זהה לקודמו

      רבים מהשירים באלבום הלייב הכפול של עידן רייכל נשמעים כמו תרגילים לא גמורים, כמו סקיצות יבשות ופשטניות, והאסון הוא שהן נשמעות כמעט זהות אחת לשנייה. פאר טסי עדיין לא מצא לעצמו סגנון אישי מובהק, ומסתמך על נוסחאות מתישות; ולשירים של אניה בוקשטיין אין אדג'

      נטול רגש: כל שיר באלבום של עידן רייכל נשמע זהה לקודמו

      כמדי שנה, לרגל חגי תשרי התמלאה הארץ כל טוב ואלבומים רבים מספור גדשו את השווקים, מהם מוצלחים יותר ומהם מוצלחים פחות. הרשימה הזאת מוקדשת לאלו שפחות: שלושה אלבומי מיינסטרים מסקרנים על הנייר ומשעממים באוזן, או חופרים באוזן, או שהאוזן בכלל לא שמה לב אליהם. ואלו הם:

      פאר טסי, "שחור או לבן"

      האלבום הרביעי של פאר טסי - כבר מזמן לא רק כוכב עולה אלא שם מוכר ומבוסס - מתחיל דווקא טוב עם "כמה טוב" – בלדה נהדרת שמדגימה עד כמה הקול שלו חזק, מיומן ומגוון. אלא שהלאה משם, משהו מרגיש קצת קהה, ובעיקר לא מתאים לזמן: בשנה סוערת שעברה על הפופ המזרחי, שראתה את עומר אדם ועדן בן זקן פורצים קדימה ואת הוותיקים מתקשים לעמוד בקצב (אייל גולן ושרית חדד) או מחזקים את היתרונות שלהם (משה פרץ), טסי ממשיך להגיש עוד פעם ועוד פעם את "דרך השלום", אבל הסצנה כבר לא שם. כמה מהשירים כמו "תנגן לי", או "הכל זה בגללה" למשל, הם כמעט מזכרות מלפני שנתיים, שמישהו הביא מטרמינל 3.

      באחד השירים טסי מזמין לים את חבריו "עדן, דודו ומשה". מן הסתם אלו שמות שנבחרו באקראי, אבל בוא נשחק במשחק הניחושים: עדן הוא אולי עדן גבאי, שכמו טסי נשמע דומה מדי לאייל גולן מבחינה ווקאלית, אם כי לא לגמרי אותו דמיון. דודו ומשה הם דודו אהרון ומשה פרץ, שטסי קרוב אליהם מאוד בסגנון הלהיטים שהוא מנפק. והנה, שמנו על זה את האצבע – באלבום רביעי, טסי עדיין לא מצא לעצמו סגנון אישי מובהק, ומסתמך על נוסחאות מתישות. זה עושה את העבודה במועדונים, אין לי ספק, אבל משעמם מאוד מחוץ להקשר הזה. העובדה שיש כאן 16 שירים, הרבה יותר מדי, רק מחזקת את הרושם.

      אניה בוקשטיין – רוקדת

      אלבום שני כבר לשחקנית המוערכת, ולמרות שאני שומע סביבי הרבה התלהבות, גם עם האלבום הזה אני מוצא את עצמי בצד של הרעים. בוקשטיין עושה מעין פופ למבוגרים: קלידים וקולות שקורצים לאייטיז מול טקסטים שמדברים יותר לאנשים במשבר גיל 30 מאשר לנוער מתבגר. היא שרה בעברית אבל נשמעת בינלאומית, והקול שלה לחלוטין טוב. הכל מופק נכון, נכון מדי. אלא שמשהו בזה פשוט לא עובד לי.

      בעיה אחת נובעת מכך שבוקשטיין היא לא כותבת מספיק טובה, ולפעמים הטקסט שלה מתאמץ ומתיילד באופן כמעט מוגזם. הדוגמה הבעייתית מכל היא "איך שלא תסובב את זה", שיר שמדבר למבוגרים כאילו הם ילדים או להיפך, ואולי ייכנס להיסטוריה כשיר הפופ הראשון שמזכיר את לארס פון טרייר. בהתחשב ביומרה המתוחכמת והמעודכנת של האלבום, הוא מלא בביטויים מביכים כמו "אתה לא תחליט עלי" או "כולם מקרקרים סביב המגניבים ויחד הם עושים גיחות קטנות לשירותים" (הטעות במקור: צריך להיות "מכרכרים", בהנחה שהבית לא מדבר על תרנגולות. לא שזה מה שמפריע בשורה הזאת). זה לא שיר, זאת כמעט פרודיה.

      אבל אלו בסך הכל סימפטומים לבעיה העיקרית. בוקשטיין זמרת טובה, הכוונות שלה חיוביות, היא בחרה מפיקים משובחים – אבל לשירים שלה אין באמת אדג' והם לעולם לא הולכים רחוק מספיק כדי לגעת במאזין. האלבום שכל כך נסמך על חוויות ותיאורים אישיים, אלבום שכל כך רוצה להעצים ולהרים – פשוט לא מצליח לשבור את הקיר בינו וביני, לא מגיע אלי, לא מרגש, לא מצחיק, לא מסקרן ולא חצוף. חבל.

      עידן רייכל – רייכל * פסנתר * שירים: הקלטות נבחרות מאמפי שוני

      אלבום לייב כפול שמרכז בתוכו 28 שירים של רייכל מן הפרויקט ומאלבום הסולו שלו, עוד שבעה שירים שהוקלטו בחזרות (חלקם הופיעו קודם בגרסת ההופעה), וגם שיר אחד חדש, בשם "לסלוח ולשכוח". סך הכל 36 שירים. המשותף לכל הגרסאות הללו הוא שבכולן רייכל הוא הסולן, מלווה את עצמו בפסנתר. אין מאחורה פרויקט או אפילו הרכב. רייכל נטו, כמו ששר האוצר בטח היה קורא לזה. הפוטנציאל מרתק: רייכל אחראי לכמה מהשירים הייחודיים שיצאו כאן ב-15 השנה האחרונות, ופרשנות חדשה יכולים לרענן אותם להפליא. חלקם כזכור שירים שכתובים בלשון נקבה, האם רייכל יהפוך אותם ללשון זכר? אז האמת שלא, הוא לא ממש משנה דבר מלבד העיבוד. אלא שהשירים מופשטים מקסמם ומוצגים במערומיהם.

      את הלקח הזה למדנו כבר באלבום הסולו של רייכל: גדולתו של האיש היא הרי לא בכתיבה, בהלחנה או בשירה, אלא בכך שהוא מעבד ומפיק כשרוני, ומלהק קולות גאון. חשבו על אורטל אופק, על מאיה אברהם, על כברה קסאי – רייכל לקח זמרות ללא קריירות סולו והפך את הקול שלהן למוכר בכל בית בישראל. הן, מגוון הכלים, ההקלטות והצלילים מרחבי העולם – אלו הדברים שהפכו את הפרויקט לאחד האקטים האהובים בישראל. ללא כל זה, עם קולו הרגיל למדי של רייכל, ועל פסנתר לבד, רבים מהשירים האלו נשמעים כמו תרגילים לא גמורים, כמו סקיצות יבשות ופשטניות, והאסון הוא שהן נשמעות כמעט זהות אחת לשנייה, נטולות הייחוד והרגש האופייני להן. אין כאן אף גרסה העולה על המקור, ומעטות שהייתי שמח לשמוע שוב. כמה שכן בכל זאת: "געגוע" השיר הבולט מאלבומו האחרון, "יש בי עוד כוח" ו"שושנים עצובות". לצדן יש גרסה חיוורת ל"סימני דרך" של נעמי שמר, ואת השיר החדש שלא הותיר ולו זיכרון אחד גם אחרי כמה האזנות.