לאורך שלוש העונות הראשונות של "טרנספרנט", בני משפחת פפרמן תמיד היו נפשות שסועות, תמיד בקונפליקט פנימי, לנצח תרים אחר זהותם, מהווים בקביעות הד חזק לעברם ולעברה של משפחתם. כך שהביקור שלהם בישראל, שקורה במסגרת עלילת העונה הרביעית, נראה כמו דבר מובן מאליו, כמו המהלך הטבעי של הדברים. אבל יותר מדי נראה לא טבעי בעונה הרביעית של "טרנספרנט" (הזמינה במלואה ב-HOT VOD ובסלקום TV), בפרט מבעד לעיניים ישראליות.
במהלך הביקור של משפחת פפרמן בארץ הקודש מאזכרות הדמויות השונות מספר פעמים את הדמיון בינה לבין נוף מולדתם. תל אביב היא ממש כמו לוס אנג'לס, רמאללה מזכירה את ברוקלין, שווקי ירושלים העתיקה הם וניס ביץ', ההתנחלות הפיקטיבית תפוז נראית כמו קומפלקס הדירות "פארק לה בראה". כל פעם כזו נראית כמו קריצה מיותרת שמוציאה את האוויר מהאשליה, מזכירה מפורשות שהעונה לא צולמה בישראל בפועל, מלבד נופי רקע שנשתלו בסצנות. אף אחד מהשחקנים לא הגיע לכאן, הכותל המערבי שוחזר רע עם קיר זר, ים המלח זויף באופן לא משכנע באמצעות חלקה בחוף האוקיינוס השקט וכן הלאה.
זה עשוי היה להיות בסדר. כשם שסרטים רבים מצולמים על רקע מסך ירוק אבל מצליחים לברוא עולם אמין, כך על פניו יכולנו להתמסר לביקור של הפפרמנים בישראל; השחקנים בהחלט מעבירים מעולה את המקסם, התחושות וההשתאות. אלא שהמלאכותיות הזו היא רק סממן לבעיה גדולה יותר, כזו שהופכת את העונה הרביעית ללקויה ביותר בתולדות "טרנספרנט". נדמה שהכותבים בעונה הזו סימנו לעצמם מטרה לספר סיפור על גבולות על בית ועל גבולות ועל דיכוטומיה, הן פנימיים והן חיצוניים, והם עושים זאת בגמלוניות ובגסות שכל כך לא אופייניות לסדרה המעודנת ורבת הניואנסים הזו.
"הערבים והיהודים. שחורים ולבנים, גברים ונשים", אומרת אלי (גבי הופמן). "בינאריות מזוינת איפה שלא תסתכל, פשוט הורסת הכל". מי שמגלמת בה יותר מכל את הבינאריות, במסגרת ההתחבטות שלה באשר לזהותה המגדרית, היא אלי. במסגרת חוסר העידון של העונה אנו מלווים אותה אל הגדה המערבית עם חברה שזה עתה פגשה, פעילת BDS, ומקבלים עם פטיש חמישה קילו את הקונפליקט האזורי בתצורתו הכי שטחית ומרודדת. עם החברה הפעילה החדשה שלה הזו לומדת אלי לא רק על היחס של ישראל לפלסטינים אלא גם על מיניותה שלה. שמה של העלמ/ה? לייף. וואו. כדי להוסיף חטא על פשע, משקל הנגד מהצד הישראלי הוא בעיקר דמותו של המאבטח ניצן כהן (מארק איווניר), קלישאת הישראלי המיליטריסט שנמצא שם כדי להיות "הסיכוי היחיד שלהם לשרוד במקרה שערבי עם סכין גדולה ינסה להרוג אותם".
יש משהו כל כך דידקטי בכל ההרפתקה הזו של אלי, עד שנדמה כי ג'יל סולוויי היוצרת קצת הסתחררה מכל מה שרצתה לומר. יותר מאי פעם מהווה אלי פפרמן את בת דמותה של סולוויי - שבעצמה יצאה מהארון כבעלת מגדר א-בינארי, כלומר לא זכר ולא נקבה - ואולי זה לא ממש תרם לזיקוק של האמירות בעונה הרביעית. שוב ושוב עולה התחושה שסולוויי והכותבים השליכו פנימה כל רעיון שעלה בדעתם ונועד לתאר את הקושי במציאת בית והקושי של להרגיש בו בבית, ההתמודדות של האנשים שרגל אחת שלהם כאן ורגל שנייה שם. אלי ושאלת הזהות שלה, שרה ולן (איימי לנדקר ורוב היוגל) שחוקרים את היחסים ביניהם עם גורם שלישי, ג'וש (ג'יי דופלס) שלא בטוח איך להרגיש לגבי מותה של ריטה, שלי (ג'ודית לייט) שיוצרת בפועל אלטר אגו, מורה (ג'פרי טמבור) שמסכינה עם שינויי-משנה לטרנספורמציה הגדולה שלה, וכן דמות ישראלית-אמריקאית חדשה שיש לה גרורות הרות גורל בשתי הארצות האלה.
אולי המייצג הגדול ביותר לחוסר המיקוד של העונה הוא שוכר Airbnb הקפדן שמתגורר בבית הפפרמנים. הוא עצמו אמריקאי, רעייתו וילדיו גרמנים, הוא לא אוהב לחלוק את הבית. יש דיסוננס בעצם העובדה שהוא נטע זר בבית שהוא דר בו, ובכל זאת נוזף בבני הבית ובאורחיו כל אימת שהוא יכול כי יש לו קייס, אבל "טרנספרנט" לא מצליחה לנסח את הסיפור שלו לכדי משהו קוהרנטי, וכולו מגיע לכדי שיא מוזר וקצת מטופש בסוף העונה.
המרכיבים האלה מוגשים בערבוביה קדחתנית, לפרקים מייגעת, שבניגוד לאופיה של הסדרה היא מונעת יותר מעלילה מאשר מהדמויות. האנדרלמוסיה מתחילה כבר במפגש המשפחתי ההומה והקופצני בפרק הראשון, ממשיכה עם מריבות פוליטיות מתישות במהלך הטיול וגיחות לעבר שלא תמיד ברור מה הצורך בהן. כל אלה מנוקדים ברגעים מתוסרטים במפגיע, כמו דמות מסוימת שמפנה בטעות אקדח אל אחרת, או כשפתאום יש חשש כלשהו להיריון. בין לבין גם הסצנות הסוריאליסטיות נראות טלואות מהרגיל - ריטה שרודפת את ג'וש באדיקות, ובעיקר רופאת השיניים של אלי שמגיחה פתאום בחווה ברמאללה. כל זה, בל נשכח, על רקע נופיה המזויפים של ארץ ישראל.
אף על פי כן, יש לא מעט רגעים יפים בעונה הזו. למשל התגובה המרגשת של בריינה, אחותה של מורה (ג'ני אוהרה), כשהיא פוגשת במישהו שחשבה שלא תפגוש לעולם. או החוויה של אלי בכותל המערבי, שמזקקת יפה מאוד את כל הסיפור שלה. או סיפורה של דווינה, החברה הטרנסית של מורה (אלכסנדרה בילינגס), בצעירותה; עלילה שבתחילתה קשה לא לתהות את מי לעזאזל זה מעניין, ודי מהר מתבררת כמקסימה במיוחד ותורמת במשהו לענייני התלישות והבית. וגם אם המסע שעושה שלי מופרז לא פעם, הוא מניב כמה רגעי קסם, לא מעט בזכות ג'ודית לייט (ממש כשם שעשתה בעונה הקודמת, "אל של ובחזרה"). וכמו תמיד, הפתיח יפהפה. כלי הקשת שנוספו רק משדרגים אותו.
אחרי כל זה, הטוב והרע, אם יש משהו שברור מהעונה הרביעית זה ש"טרנספרנט" צריכה להתחיל לחתור אל הסיום. נראה שכבר אמרה את רוב מה שיש לה להגיד, ועתה היא עסוקה במציאת דרכים נוספות לעשות זאת. זה יכול לעבוד, אפילו לא רע, אבל בהתחשב בכך ששתי העונות אחרונות הפגינו התדרדרות עקבית, כדאי לשרטט את הדרך אל הסוף לפני שיהיה מאוחר מדי.