מדי שנה בחול המועד סוכות מארח כל מדור באתר וואלה! NEWS דמות מרכזית שקשורה לתחום העיסוק שלו, שמשמשת באופן חד פעמי כעורכת המדור. ה"עורך האורח" שנבחר אחראי לבחירת הכתבות, לוקח בהן חלק פעיל, כותב בעצמו ומתווה את הקו המערכתי. לנו בוואלה! תרבות לא היה ספק שהשנה אנחנו פונים לריטה. למה? כי ריטה היא אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית, ואחת הדמויות שהסתקרנו במיוחד לגלות את הגישה שלה לתרבות. הכתבה שלפניכם היא השנייה בסדרת הכתבות שנולדו ממוחה הקודח.
"דבר טוב אחד לגבי מוזיקה: כשהיא מכה בך, אתה לא יודע כאב", אמר בוב מארלי, וקשה שלא להסכים. החוויה של האזנה למוזיקה ולצלילים היא אחת החוויות הראשונות של כל בן אנוש. למעשה, עוד לפני שהגחנו לאוויר העולם אנחנו כבר מפתחים את יכולת השמיעה כעוברים, עד לשבוע ה-20 להריון יש לצלילים השפעה על המוטוריקה ועל קצב הלב שלנו. התקופה הזו היא רק רמז לעתיד לבוא ומשם הקשר הזה רק מתחזק. ההשפעה הבלתי מוסברת הזו עתידה להימשך ולהתעצם תוך שהיא חוצה יבשות, גילאים, זמנים או תרבויות.
קשה לאמוד זאת, אבל ההסכמה רחבה: מוזיקה מסוגלת לשנות אותנו; את מצבנו הנפשי, את האופן שבו אנחנו חווים את העולם, את האישיות שלנו ואת ההחלטות שאנחנו מקבלים. לאסופת צלילים וקולות יכול להיות כוח כמעט מאגי שמסוגל להניע אותנו לאורך כל מנעד הרגשות האנושיים ולהשפיע עלינו בצורה כל כך דרמטית, עד לכדי חוויה משנת-חיים של ממש. ביקשנו מחמישה מקוראי וואלה! תרבות לספר לנו על השירים, הקליפים והאלבומים ששינו להם את החיים וכיצד, ולהוכיח עד כמה יכולה המוזיקה - להכות בנו.
השיר שעודד אותי לחזור בשאלה
דוד אב"ן, 26
"שלום לתמימות
למדתי גם אני לשקר, לא יקרה לי דבר אחרי שאמות. אין בסוף עולם אחר".
(רונית שחר - "שלום לתמימות").
"גדלתי בבית לאומי דתי, במשפחה ציונית דתית. אמנם ליברלית יחסית, אבל עדיין יש שאלות שאתה יודע שאתה לא צריך לשאול. עד הצבא לא הייתה לי כמעט אינטראקציה עם אנשים חילונים, ולכן אני חושב שלמוזיקה, לספרים ולסרטים הייתה השפעה רבה עלי, כי זה היה פתח לאנשים אחרים ולרעיונות אחרים. הייתה לנו טלוויזיה בבית עם ערוצים 2 ו-1 בלבד. כשהייתי בן עשר ראיתי בטלוויזיה לראשונה את הקליפ של 'שלום לתמימות' של רונית שחר. בתקופה ההיא אם היית רוצה לשמוע שיר או לראות קליפ, לא הייתה לך אפשרות לחפש אותו, כאשר זה משודר - זה הזמן היחיד שבו שהיית שומע אותו. אני זוכר את הרגע הזה של לשבת מול הטלוויזיה ולראות אישה, שנראית נורמלית לגמרי, אומרת את המילים 'לא מאמינה יותר' שוב ושוב או 'לא יקרה לי דבר אחרי שאמות'".
"ידעתי אמנם שיש אנשים שלא מאמינים אבל יש הבדל בין לדעת שיש, ובין לראות מישהי ממש אומרת את זה. זה היה מבחינתי בוטה ופרובוקטיבי בטירוף. במובן מסוים אם השיר הזה היה יוצא היום, ברגרסיה שיש לגבי השיח, שיר כזה היה הופך מיד לפרובוקטיבי. אבל לא נראה לי שהוא עורר אז ממש גלים. לי זה העיף את המוח, הרעיון שאפשר להגיד את המילים האלה - ולא יקרה לי כלום".
אז זה מה שהניע אצלך בפועל את תהליך ההתרחקות מהדת?
"זה היה חלק בתהליך החזרה שלי בשאלה, כן. אני חושב שבמובן מסוים רונית שחר באה ושתלה לי את הרעיון הזה בראש, והוא עלה כל פעם שהיו לי מחשבות בנושא הזה. בגיל 15 הבנתי שאני לא מאמין בהשגחה עליונה או באיזשהו אל שצריך לפעול על פיו, אבל כן חשבתי שגם אם אני לא מאמין - באורך החיים הדתי עצמו יש המון, וגם מבחינה חברתית יכול להיות שהדבר הנכון יהיה להמשיך לחיות באופן שבו אני חי. רונית שחר באה ואמרה - יש אפשרות אחרת, יש עולם אחר שבו הרעיונות האלה נאמרים בקול רם והעולם הזה נמצא פה, במרחק לחיצת כפתור בשלט - ותראה, לא קורה לי כלום כשאני אומרת את זה".
"דבר נוסף הוא שהיא הייתה נראית לי אז מאוד מגניבה ואמיתית והאמנתי לה. יש ביטוי אצל דתיים שנקרא 'להכעיס' - אם אתה עושה משהו אנטי-דתי הם מבטלים את זה בהסבר שאתה עושה 'להכעיס'. היא לא נראתה לי כזו. היא נראתה לי בסדר, מישהו שפשוט אומרת את מה שהיא מאמינה בו ומה שהיא מרגישה. אם הייתה לי אז בראש תדמית של חילונים כאנשים שעושים על האש ביום כיפור רק כדי לעשות דווקא, אז הנה, יש כאן מישהי אמיתית שהיא לא עושה דווקא או בשביל 'להכעיס', היא פשוט שרה את הדברים מדם ליבה."
השיר שבזכותו החלטתי לקום ולעזוב מערכת יחסים ארוכה ולא טובה
בת אל כהן, בת 24 מחיפה.
"אני לומד לשחרר אותך למרות שקשה לי
אני נותן לך ללכת לעד אל העולם שלך אליו
אני לא יכול לכאוב אותך עוד פעם, אז כדאי שתביני כי אינני עוד"
(רותם כהן - "אל העולם שלך").
"הייתי בקשר של חמש שנים שבתקופה האחרונה שלו היינו כל פעם נפרדים לתקופה של כמה חודשים וחוזרים, וכל פעם מאותן הסיבות - הרגשתי חוסר כבוד, וכבר לא הרגשתי ביטחון ממנו בקשר. באותה תקופה השיר 'העולם שלך' של רותם כהן שותף הרבה בפייסבוק, באותו הזמן לא הייתה לו עבורי איזו משמעות מסוימת אבל הוא כן נגע בי וריגש אותי. לאחרונה שמעתי אותו שוב, והוא עזר לי להגיע לתובנות חדשות ולהחלטה שאני צריכה לסיים את הקשר הארוך הזה, שכבר הרבה זמן לא טוב לי בו".
מה הסיבה, לדעתך, שהשיר הזה השפיע עלייך כל כך?
"הרגשתי שחלק מסוים בשיר כאילו נכתב על מה שאני מרגישה ומדבר על מה שאני חווה באותו הרגע. החלטתי שעם כל האהבה וההרגל, יותר רע לי מאשר שטוב לי ועדיף שאני אשחרר אותו. אני חושבת שכשמילים נוגעות בנו וקשורות לסיטואציה שאנחנו נמצאים בה כרגע, אנחנו מרגישים שזה נכתב עלינו. במיוחד ברגעים כאלה, של תקופות פחות טובות. רותם כהן באמת נתן לי כוחות והשראה בתקופות הכי קשות שלי, ואני מאוד מעריכה אותו".
מה המסר שלך לנשים אחרות שנמצאות במצב דומה?
"חשוב מאוד לחשוב גם מהראש ולא רק מהלב, כי לפעמים האהבה מעוורת אותנו ואנחנו לא רואות שאנחנו נמצאות במערכת יחסים שעושה לנו הרבה יותר עוול מאשר טוב. חשוב לא להתפשר ולדעת מה מגיע לנו. לא לפחד לעשות את הצעד הגדול הזה כי תמיד, אבל תמיד, מגיע משהו יותר טוב. בהבטחה. אחרי הפרידה הזו הכרתי מישהו מדהים שהיה כל הזמן הזה מתחת לאף שלי ולא ראיתי את זה, רק כי הייתי כל כך עיוורת מאהבה".
האלבום שנתן לי את הכוח להודות: אני אישה, ואני לא לבד
עידו לוקר, בת 28 מתל אביב.
"You should've been a mother
You should've been a wife
You should've been gone from here years ago
You should be living a different life"
(Against Me! - "True Trans Soul Rebel").
"כבר מילדות, מבחינת התנהגות - לא התנהגתי כמו בן טיפוסית או כמו בת טיפוסית. כל הקטע של גבר או אישה לא כל כך התיישב לי בראש. נהניתי בטבעיות מהדברים שהייתי עושה - גם הייתי משחקת כדורגל, וגם בבית - לא הייתה חלוקה, כלומר לא היה אסור לי לשחק עם בובות הבארבי של אחותי למשל. כשאנחנו ילדים אנחנו הולכים לפי האינסטינקט שלנו ורק בשלב מסוים אנחנו יודעים לתת לזה שם. אצלי זה קיבל שם לראשונה זה בגיל 13 או 14 כשאני נתקלת באינטרנט במושג 'קרוס-דרסינג'. פתאום יש שם לתופעה ולהתנהגות שלי, שאני אוהבת ללבוש שמלות ובגדים שהם לא של גברים, פתאום זה משהו שקיים ויכולתי להתייחס אליו. משם גם התחלתי להיחשף לעולם המושגים הלהט"ביים של מה זה זכר ומה זה נקבה, מה זה גבר ומה זה אישה ועד לפני שנתיים כשהתעניינתי בפסיכולוגיה - נתקלתי במושג 'דיספוריה מגדרית' שממש תאר את התחושות שלי".
מה בתרבות הטרנסית נתן לך השראה לקבל את הזהות שלך, ומתי?
"אני מוזיקאית ומנגנת בס. לפני שנתיים התחלתי לחפש פרפורמנס של עולם הפאנק והרוק שקשור לטרנסג'נדריות ולעולם שלי. כששמעתי את האלבום "Transgender Dysphoria Blues' שכתבה לורה ג'יין גרייס, אלבום שלם שמדבר על החוויה הטרנסית, הרגשתי - זו אני. יש פה מישהו שהיא כמוני. בכל שיר הייתה נקודת התייחסות לחוויה שלי מתקופה לתקופה; על לעמוד מול מראה ולהרגיש שהגוף שלך שקרי, על להיות אמיצה לקנות בגדים או להסתובב ברחוב, על מערכות יחסים שמתנתקות ועל למרוד במוסכמות. וגם, החוויה האובדנית של להרגיש לבד. שאני נמצאת בקצה מסוים ואני צריכה להציל את עצמי. האלבום הזה נתן לי הרבה מאוד כוח אבל בעיקר הציל לי את החיים, אין לי איך להגיד אחרת. הגישה של הפאנק היא 'in your face', והיא באה וזרקה לי לתוך הפנים את החוויה שלי על ההתמודדות שלה וגרמה לי להגיד 'אוקיי, יש לי כוח להמשיך ויש לי לאן לשאוף ואני לא לבד בעולם".
חלה עלייה לאחרונה בנראות הטרנסית בתרבות הפופולרית, בשיח הציבורי.
"נכון. אם אני בגיל 12 הייתי מכירה את המילה 'טרנסית' בצורה לא מעליבה, הייתי בטח יוצאת מהארון בגיל 12 ולא בגיל 24. גם מצד אחד יש הרבה מגמות בעולם של להכליל כמה שיותר נשים טרנסיות בתרבות ובחינוך, מצד שני נעשים צעדים של להוציא אותנו מחוץ לחוק".
"אבל יצירה תרבותית על אנשים טרנסים תמיד הייתה קיימת. נתקלתי פעם בשירה מהמאה ה-16 של מישהו שהזדהה בתור ג'נדרפלואידי. פשוט צריך לברור ולמצוא את ההתייחסויות, כי עד שנות ה-20 אולי לא הייתה לזה מילה - אבל כן היו לכך ביטויים וזה תמיד היה קיים באמנות ובתרבות. ולא בהכרח רק בתרבות המערבית - למשל אנשי Two-Spirit בתרבות האינדיאנית או למשל ההידג'רה בהודו. הסיפור של גיוון מגדרי הוא רחב, אבל החברה המערבית היא בינארית".
השיר שעזר לי לנצח את הסרטן
פולט עזר, בת 60 מרמת הגולן.
"לא צריך שתכתבו הספדים
אין לאן ללכת, אל תכינו בגדים
את הזר שקניתם תנו לאחר
לא צריך שתדליקו לי נר"
(הקליק - "אל תדליקו לי נר").
"איבדתי גם את אחי וגם את אחותי למחלת הסרטן בתוך פחות משנה. מאז שזה קרה תמיד חששתי שגם אני אאלץ להתמודד עם זה יום אחד, אבל הרופא נתן לי את התחושה שלי זה לא יקרה. לכן כשהתגלה אצלי סרטן השד, לפי שש שנים, הוא לא ידע איך לבשר לי ולשתי הבנות שלי את הבשורה הקשה".
"המאבק במחלה היה קשה, כואב ומייאש. את השיר 'אל תדליקו לי נר' של להקת הקליק אני מכירה ואוהבת שנים רבות, מאז שהוא יצא בתחילת שנות השמונים. במקור הוא היה שיר מחאה אנטי-מלחמתי, חברי הקליק רצו למחות על מוות של חיילים צעירים במלחמות ישראל. ברגע שנודע לי שאני חולה בסרטן - השיר הזה קיבל עבורי משמעות אחרת לגמרי. למרות הכאבים, הטיפולים הארוכים, התחושה שאין לי כוחות יותר ושזו מלחמה אבודה - כל פעם ששמעתי את השיר הזה שוב ושוב הוא חיזק אצלי את ההחלטה שאני לא מוותרת ושבעצם אין לי כוונה למות. הייתי שרה אותו לעצמי בבית החולים בזמן שהייתי מאושפזת, חברי הצוות היו לפעמים מצטרפים אלי".
מה היה החלק הקשה ביותר בהתמודדות עם המחלה?
"הכימותרפיה, חד משמעית. אתה חושב שאתה מקבל טיפול ושתרגיש שאתה נרפא, אבל בעצם כל מה שאתה מרגיש זה שאתה גוסס והולך למות. זה נהיה גרוע יותר, הייתי כמו סמרטוט - לא יכולה לזוז מכאבים. מיואשת, חלשה וסובלת. זה היה הכי קשה, יחד עם הפחד שלא אבריא. בתקופה כזו קשה, למילים שאתה אומר לעצמך יש משמעות אדירה. בשבילי, להגיד לעולם 'לא צריך שתדליקו לי נר' זה היה לקבוע לעצמי עובדה: לא, אני לא הולכת למות. לא משנה כמה קשה זה. והנה אני פה היום, שש שנים אחרי".
את עדיין צריכה להתמודד עם החשש שהסרטן יחזור?
"לא, אני לא פוחדת שהמחלה תחזור. אני עדיין צריכה אמנם להתמודד עם כאבים כרוניים - אבל בשביל זה אני מקבלת מריחואנה רפואית וזה באמת עוזר לי מאוד, גם פיזית וגם מנטלית. זה, ומוזיקה".
הקליפ לשיר שדחף אותי החוצה מהארון
עמיחי בר כהן, בן 32 מפתח תקווה.
"No masters or kings when the ritual begins
There is no sweeter innocence than our gentle sin"
(Hozier - "Take me to Church").
"כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה בגלגלצ לא ממש הקשבתי למילים, אבל הוא פשוט היה נשמע לי שיר טוב מבחינת המוזיקה, אז נכנסתי ליוטיוב כדי לראות את הקליפ עצמו. זה היה לפני ארבע שנים, תקופה מאוד לא טובה שלי, הייתי מבולבל כי הבנתי בתוך תוכי שאני הומו, אבל מצד שני אני אמרתי לעצמי שאסור לי לספר לאף אחד. זו הייתה תקופה קשה ובודדת. ואז ראיתי את הקליפ: סיפור של שני בחורים ברוסיה שיש ביניהם רומן, וכמה חבר'ה תופסים את אחד מהם ומכים אותו בגלל שהוא הומו".
"כשצפיתי בקליפ הזה והקשבתי למילים זה פתח לי איזה משהו, אמרתי לעצמי - 'אנשים עוברים דברים כל כך קשים בגלל הנטייה מינית שלהם בכל העולם, גם בישראל, ולך יש את המצע הכי נוח לצאת מהארון כי אתה יודע שהמשפחה שלך בסופו של דבר תקבל את זה, והחברים שלך יקבלו אותך, אז תצא - תצא מהארון. השיר הזה היה הטריגר שלי, הרגשתי שהוא פשוט לא מותיר לי ברירה".
"באותו הערב שמעתי את השיר הזה אולי שלושים או ארבעים פעם, ממש בקטע אובססיבי. יום או יומיים לאחר מכן החלטתי פשוט לספר - בהתחלה לחבר מהלימודים, ואז לחבר מהעבודה ובסוף למשפחה. רגע לפני שסיפרתי להם שמעתי וראיתי את הקליפ הזה עוד פעם. זה הטעין אותי. שנה לאחר מכן כבר הייתי מחוץ לארון עם בן זוג, נסעתי לברלין וראיתי את הוז'ייר בהופעה. כששמעתי את השיר זה עשה לי כל כך טוב, עמדתי שם וצרחתי את המילים כמו פסיכי".
לא רק הקליפ, גם המילים של השיר די דרמטיות. מה בהן דיבר אליך במיוחד, ולמה?
"המילים של השיר כובשות אותי, ועדיין כל פעם שאני שומע אותו עוברת בי צמרמורת. מדובר שם על חטא. כלומר, בעיני אחרים החיים שלי אולי חטא, אבל אני חושב שהחטא הזה הוא הדבר הכי יפה שיש. הבית הזה סחף אותי כי זה בדיוק מה שאני מרגיש, זה אמר את מה שהרגשתי. אני חושב שמוזיקה אומרת הרבה דברים שאנחנו בעצמנו מפחדים לומר, אז כשאתה שר משהו אתה כאילו משחק בהצגה. תחת הכיסוי של השיר - אתה בפועל אומר את הדברים שאתה רוצה לומר. זה משקף את מה שאתה באמת, או נותן לך חיזוק למה שאתה".
הספר שבזכותו החזרתי את בן הזוג שלי אלי בחזרה
רונית (שם בדוי), 42
"אני רוצה אותך, ואני מתכוונת להבהיר לך בכל דרך אפשרית שאין לך שום סיכוי להיות מאושר בלעדי."
(עירית לינור - שירת הסירנה).
"היה לי חבר במשך ארבע שנים והיה לי מאוד ברור שגם עבורי וגם עבורו שזה הדבר האמיתי. אבל אז יום אחד הוא החליט שאנחנו צריכים להתנתק, עזב ונעלם. הייתי שבורה מזה. לא הבנתי מאיפה זה בא ככה פתאום ולא ידעתי מה לעשות".
"באותם ימים קראתי את 'שירת הסירנה' של עירית לינור והגעתי לאותם משפטים בספר בהם היא מחליטה שנח יהיה שלה, והיא יודעת בדיוק מה היא מתכוונת לעשות כדי להחזיר אותו: היא מכינה את הבגדים שהיא מתכוונת ללבוש ומצחצחת נעליים, ועושה חזרות כבר מיום חמישי על מה שהיא הולכת לעשות ולהגיד ביום שני - אני קוראת את זה, ויודעת שזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות. בדיוק כמו בספר, תכננתי מה אני הולכת ללבוש, וכמו שבספר היא הגיעה אליו אל העבודה ככה גם אני הגעתי אל הבחור שלי אל העבודה. רק שלא הייתי צריכה לעשות חזרות על מה להגיד כי כבר היה כתוב בספר, אז ידעתי בדיוק מה אני הולכת להגיד".
ומה אמרת לו? את אותם הדברים?
"כמו בספר. 'בסך הכל באתי הנה כדי להגיד לך שאני מאוהבת בך עד מעל האוזניים ולנצח וכל השטויות האלה. אתה אידיוט, וזה מצער אותי, אבל אין מה לעשות - ככה זה. אתה אהבת חיי ואני לא בחורה שנוהגת לקלל את אהבת חייה. אני רוצה אותך, ואני מתכוונת להבהיר לך בכל דרך אפשרית שאין לך שום סיכוי להיות מאושר בלעדי ואני לא מוכנה שאתה תשכח אותי. אני חייבת לעשות משהו ואני מתכוונת להתקשר אליך ולהסביר לך כמה שיותר פעמים שאני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי, ושאתה מודע לזה ושאנחנו צריכים להיות ביחד. ואני אגיד את זה עד שאתה תבין.' אחרי שלושה שבועות שלא היינו ביחד, פשוט הגעתי אליו ואמרתי לו בדיוק את זה".
ומה קרה אחר כך?
"אחר כך התחתנו ונולדו לנו שני ילדים".
וואו. סיפרת לו אי פעם מאיפה המונולוג הזה הגיע?
"בטח, בטח. כנראה שמה שצריך זה את הסיפור הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון, וזה נתן לי את הרעיון ואת ההשראה. אמרתי לעצמי 'למה בדיוק נפל עלי הספר הזה? איך זה שהיא הייתה צריכה לעשות בדיוק מה שאני הייתי צריכה לעשות?'. יצירה הרי מדברת על מצב נפשי של מישהו או שלב בחיים, ורגשות הן בסך הכל עניין אוניברסלי - כולנו חווים עצב, כעס, אהבה, פחד, כניעה - כולם חווים את אותם הדברים. אז כשאתה קורא מישהו שאתה מזדהה עם מה שהוא מרגיש, אתה יכול גם להזדהות עם דרך הפעולה שלו ולהגיד לעצמך 'כמו שזה מתאים לו - זה מתאים גם לי'. זה כוחה של הספרות."