ב-1982 יצא לאקרנים "בלייד ראנר" של רידלי סקוט ודמיין כיצד תראה 2019. כיום, אנחנו בסך הכל כשנה וחצי לפני העתיד שניסה לנבא, אך לטוב ולרע, רבים מן האלמנטים שתיאר לא קיימים. מכוניות מעופפות, למשל, עדיין אין. לעומת זאת, יש את "בלייד ראנר 2049", ההמשכון המדובר של קלאסיקת המד"ב, שסוף כל סוף עלה בסוף השבוע לאקרנים בארץ וברחבי העולם, נישא על גל של ביקורות משתפכות.
הסרט מתרחש בשנה בשמה הוא נקרא, ומוטל איפול כבד על עלילתו בשל החשש מן התופעה היחידה שמפחידה את הבריות יותר מליצנים - הספוילרים. כדי להימנע מהם, "בלייד ראנר 2049" ויתר על ההזדמנות להשתמש בפסטיבלים היוקרתיים של ונציה או טורונטו כנקודת זינוק והוקרן למבקרים רק מעט לפני הפצתו. אלה גם קיבלו מכתב עם ניחוחות של פסיב-אגרסיב מן הבמאי, דני וילנב, בו הפציר בהם לא לחשוף יותר מדי מן המתרחש. אין בעיה, רק היית צריך לבקש.
אם כך, נאמר רק שמתברר כי ב-2049, העתיד קודר עוד יותר מאשר בסרט המקורי. מבחינה אקולוגית, חברתית, כלכלית ומעמדית, העולם רק הלך והידרדר. כמו במקור, גם כאן עדיין מסתובבים כמובן שכפולים מלאכותיים של בני האדם הידועים כרפליקנטים, אבל הם צייתנים יותר מגרסותיהם הקודמות.
במרכז העלילה עומד אחד מהם, הידוע כ-K, אותו מגלם ריאן גוסלינג, ותפקידו הוא לצוד את הרפליקנטים הסוררים שעוד נשארו ולחסלם. כלומר, להיות בלייד ראנר. במסגרת שליחותו, הוא נתקל בדבר מה השולח אותו למסע עתיר גילויים, כולל גילוי עצמי. לא נרחיב יותר מכך, אבל זה לא סוד שבמהלך ההרפתקה הזו הוא גם ייתקל בדקארד, גיבור הסרט המקורי, אותו שב לגלם הריסון פורד.
דני וינלב, שהופקד על השתלשלות העניינים הזו, הוא אחד השמות החמים בהוליווד העכשווית. עד תחילת העשור לא היה מוכר במיוחד מחוץ למולדתו, קוויבק, אבל לאחרונה היה לו רצף מוחץ של הצלחות ביקורתיות, ממסדיות וקופתיות - "אסירים", "סיקאריו" ו"המפגש". השבחים שקיבל עד כה הודות ל"בלייד ראנר 2049" הם שיא חדש בקריירה שלו, ולא פלא כי הוא מוזכר כמועמד אפשרי לביים את הפרק הבא בסדרת "ג'יימס בונד" ועוד שלל פרויקטים יוקרתיים.
למעמד זה הגיע וילנב הודות ליכולת הנדירה שלו, ליצור סרטים שיהיו מסחריים וקומוניקטיביים, אך בה בעת ידברו בשפה של הקולנוע האמנותי ויזכו להערכת המבקרים ומיטיבי הלכת.
"בלייד ראנר 2049" מביא את היכולת הזו לשיא חדש. מצד אחד, יש בסרט הזה גיבור הוליוודי קלאסי: זאב בודד, אותו מיטיב ראיין גוסלינג לגלם, כפי שעשה ב"דרייב". יש בו גם שלל סצינות אקשן מספקות כנדרש, וכנהוג בקולנוע האמריקאי, הבסיס הדרמטי והרגשי בנוי כאן על מערכות יחסים בין הורים לצאצאיהם, המספקות לתסריט את סגירת המעגל. בקיצור, בהחלט משהו שאפשר לדמיין גם את סטיבן ספילברג או ג'יימס קמרון מביימים. אך מצד אחר, הסגנון כאן מזכיר לא פעם את יצירתו של הקולנוען הסובייטי המהולל והמנוח אנדריי טרקובסקי.
הקצב האיטי, השתיקות הארוכות, השימוש בצבעים ובמרחבים עצומים, הטון המהורהר, האסתטיקה המוקפדת והניסיון לייצר חוויה רוחנית. כל אלה גורמים ל"בלייד ראנר 2049" להיראות כסרט סינמטקים סובייטי, רק כזה שפונה לקהל רחב, באנגלית ועם תקציב של הפקת ענק הוליוודית.
ברור שאם הסרט היה פרויקט ראשוני, שמתבסס על תסריט מקורי ולא נשען על מותג מבוסס, אין סיכוי שהיה מתאפשר לווילנב לביים אותו כך. הוא עושה זאת רק בזכות הגב האיתן של קהל המעריצים הגדול והנאמן שכבר יש ליקום של "בלייד ראנר". זה גם המקום להזכיר כי המקור כשל בזמן אמת, בדיוק מפני שהקהל לא ידע אז איך לאכול את החדשנות הסגנונית שהיתה גם בו, והפך לפולחן רק מאוחר יותר. הפעם, אין חשש כזה והגלגול המחודש כבר שובר קופות.
השילוב המתקיים כאן בין מסחריות ואמנותיות מרשים כשם שהוא ייחודי. את העבודה של וילנב, הצלם רוג'ר דיקינס ואנשי הצוות האחרים, אפשר גם לתלות במוזיאון. אין ספק שבעת הקרובה, הרבה פריימים מתוך "בלייד ראנר 2049" יסתובבו ברשת, לעתים תוך השוואה ביניהם לעבודות שמזכירות אותן או היו להן השראה, אם זה מתוך סרטים של טרקובסקי, צילומי סטילס או ציורים. הצפייה, בהתאם, היא חוויה יפה, מהפנטת לעתים, ובסופה נוצר חשק לשזוף בה שוב את העיניים - וכמובן, אך ורק על מסך גדול.
אך למרות כל זה, ההשתפכות של הביקורת הבינלאומית על הסרט נראית לי מוגזמת, ולא רק בגלל שהוא מחוויר לעומת המקור. נתחיל בהתייחסות לאותה תחינה להיות שושואיסטים ככל האפשר באשר להתרחשויות כאן. ובכן, ספוילרים הם דבר מגונה תמידית, אבל הדרמה שיצרו במקרה הזה מגוחכת ומלאת חשיבות עצמית מופרזת. התסריט של "בלייד ראנר 2049" דליל למדי. נקודות המפנה בו מעטות ולא מטלטלות, השאלות הפילוסופיות לא מחדשות והאמירות החברתיות לא בועטות במיוחד.
דבר נוסף: אי אפשר שלא להעריך את התעוזה של וילנב ואת הכישרון שלו ושל שותפיו, כולם מאסטרים ביצירת דימויים מהממים. אך בסופו של דבר, הסרט קורס תחת היומרה שלו, ותחת הפער בינה לתסריט החלול ולמחסור ברגש. לכן, 167 דקותיו עוברות שלא תמיד בנעימים, ויוצרות לא פעם תחושה של מריחה מתישה, מייגעת ומעושה למדי.
פורד לא נראה כמי שהיה לו חשק עז במיוחד להגיע לצילומים, אבל את זה אפשר להגיד על רוב תפקידיו בשנים האחרונות. בעיה אקוטית יותר היא עיצוב הדמויות הנשיות שבצדו ובצד גוסלינג, למשל רובין רייט כמפקדת כוחנית. כל הנשים בסרט או כלבות או זונות, ורובן גם עוברות אובייקטיזציה ללא הרף וקיימות בו בעיקר בשביל המיניות שלהן - לא דבר חריג בקולנוע של וילנב.
כל זה לא בא לבטל לחלוטין את הערך של "בלייד ראנר 2049" או לגרוע מן החשיבות המסוימת שיש לו בנוף הקולנועי העכשווי בשל ייחודו הסגנוני. עם זאת, אולי לא יזיקו קצת פרופורציות ביחס אליו. הרמת ציפיות היא בעיה חמורה לא פחות מאשר ספוילרים בימינו, אז ייתכן כי במנשר שלו למבקרים, עדיף היה לווילנב לבקש מהם דווקא לא להבטיח לקהל הרים וגבעות.
ייתכן וההתלהבות המוגזמת של התקשורת הבינלאומית נובעת מן הרצון הנואש שלה להוכיח כי הקולנוע לא מת, המוביל אותה לצאת מגדרם לנוכח כל סרט שהיא יכולה להבטיח לקוראיהם כי חובה לראותו על המסך הגדול. בטווח הקצר, "בלייד ראנר" 2049 אכן עושה את עבודת הקודש הזו, והוא גורם לצופים לשים בצד את נטפליקס ולרוץ לאולמות, אבל איך הוא ייראה בעתיד, כשכולנו נצפה בו שוב על המסך במכונית המעופפת שלנו?
לתחושתי, המסלול שלו יהיה הפוך משל הסרט המקורי. "בלייד ראנר" נענה באדישות בזמן אמת, ועם השנים זכה לסטטוס של אחת מיצירות המופת הקולנועיות המוערכות והמשפיעות של זמננו, וגם השכיל לשמור על המעמד הזה. ההמשכון שלו, לעומת זאת, מעורר היסטריה בצאתו, אבל לא בטוח שאת ההיסטוריה הוא ישרוד היטב כמו קודמו.
