"תפשוט את הרעלה, ומה יישאר לך? אישה צעירה רגילה בעלת יכולת בינונית ודמיון מועט. אך עטוף אותה כך, משח אותה בשמן ולפתע פתאום, מה קיבלת? אלה".
1. ציניקנים שיצפו ב"עשן ומראות", הפרק החמישי של העונה, בוודאי יגלגלו את עיניהם לנוכח הסתירה המובנית בתוכו. הסדרה היקרה ביותר בתולדות הענקית מעמק הסיליקון ששינתה לעד את אופי צריכת הטלוויזיה מקולקטיבי לאינדיבידואלי, מציגה נקודת מבט נוסטלגית על כוחו המאגי של המסך הקטן לאחד מיליונים (אולי אף מיליארדים) ברחבי העולם לרגע היסטורי משותף. בוגרי החוג לתקשורת מכירים את התופעה הזאת דרך המושג "אירוע מדיה" - אירוע נדיר המועבר בשידור חי ומייצר תחושה כמעט דתית של שותפות לרגע הרה גורל. מעבר לשותפות הגורל, יש באירועי מדיה כוח לשנות תודעה ולהשפיע באחת על תפיסת עולמם של אנשים רבים, ממעמדות ותרבויות שונות. לא לחינם נלקח שם הפרק מעולם הקוסמות, בו אשליה גורמת לצופה להיות מרותק לאדם. זוהי ההשפעה שאותה ביקש פיליפ לשכפל כשבחר להפוך את ההכתרה האינטימית והקדושה לנחלת הכלל: האפשרות לאחד את הבריטים הסובלים מהשלכות המלחמה הקשה שחוו רק עשור קודם לכן, סביב כוחו של טקס מסורתי.
ההכתרה של אליזבת, ב-2 ביוני 1953, הייתה האירוע הגלובלי הראשון שהועבר בשידור חי בטלוויזיה. 27 מיליון צופים זכו לחזות בו. ניסוי כוח למדיום שיהפוך לחזק, המשפיע והדומיננטי ביותר בחמישים השנים הבאות. עד ההכתרה, המלוכה הייתה סמל לאמונה עיוורת. הרוב המכריע של נתיני בית המלוכה לא זכו מעולם לראות את השליט או השליטה שלא בתמונות. בעקבותיה נכנסה אליזבת לסלון של כולם והגשימה את האידיאל שעליו דיברה המלכה מרי בפרק הקודם: להיות סמל ממשי שאנשים יכולים לשאוף אליו. העוצמה של השידור הטלוויזיוני מתוארת גם בבחירה של מסגור. בכירי הממשל התעקשו לא לאפשר צילומי תקריב מחשש ל"פגיעה בכבודה של המלכה", ומשיחתה בשמן הקדוש לא צולמה - כדי להפריד את הרגע הקדוש מבני התמותה שצופים בו. כך אפשרה הטלוויזיה לבחור מה להציג, איך להציג וכמה להציג מכל אירוע בהתאם לרצון המשדר.
כאילו כדי לשבור את האשליה הזאת בבת אחת, מציגה לנו "הכתר" במקביל את אותן זוויות שנמנעו אז מהצופים בשידור המקורי, ואז מפרה גם את האיסור הגדול וחושפת את הסוד: הקלוז אפ האינטימי על המלכה, האצבע נוטפת השמן שנוגעת בגוף "הקדוש", הרעד בידיו של הארכיבישופ שנדרש לגעת בגופה של המלכה החדשה, חיוך ההסכמה שלה שמקל עליו להמשיך, פניו של פיליפ כשהוא נאלץ לכרוע ברך - שליחי האל שהם בסופו של דבר רק בשר ודם עם הרבה זיקוקים מסביבם.
2. מי שמגלם בכל הווייתו את הפער בין אשליית המלוכה להתפכחות ממנה הוא דיוויד. אחרי שראינו זאת כבר בפרק השלישי, ניכר ב"עשן ומראות" שהבוז שהוא רוחש לבריטניה, לבית המלוכה ולמשפחתו, הוא בסך הכל מעטה מגן למי שכמה להיות חלק מכל אלה שוב. "כשאתה במשפחה הזאת, אתה אף פעם לא בטוח שאתה שייך. אבל כשאתה בחוץ, זה ברור כשמש: אתה בחוץ", אמר כשיצא מפגישה עם אליזבת, מרגרט והמלכה האם בפרק ההלוויה של ברטי. בפרק הנוכחי הוא מאפשר לנו הצצה לחיים של מי שבחר לוותר על כל אלה, אבל מעולם לא הסכים לקבל את ההשלכות שמלוות את הבחירה. ביושבו במגדל השן החדש בפריז, הוא משמש לנו כפרשן יודע כל שצופה בהתרחשויות מרחוק - כמו כוכב עבר שחוזר לעמדת השידור במשחק מכריע. באמצעות הפרשנות הזאת, אנחנו מכירים בגעגוע ובהכאה על חטא של דיוויד, אבל גם בהבנה שלו את כללי המשחק.
"מי רוצה שקיפות אם אפשר לקבל קסם? מי רוצה פרוזה אם אפשר לקבל שירה?", שואל דיוויד כשאחד מהצופים האחרים בביתו מכנה את ההצגה כולה כ"טירוף". בתור מי שהיה חלק מהטירוף הזה, אין כמו דיוויד להכיר בכך שההצגה הזאת הכרחית. בפרסומת לסבון, אליה הוא מצטלם, וב"טיפים" לאופנה נכונה, הוא מכיר גם בקסם המתעתע של המדיה - זו שמוכרת אשליות באמצעות דמויות מפורסמות שאנשים מבקשים להידמות להם. במכתביו לוואליס הוא חובט שוב ושוב בקרוביו ובאמו השנואה, אך בפועל הוא מעניק לה רגעי חסד אחרונים ומבטיח לה שלא יעזוב אותה. מי שרואים בעצמם שליחי השכינה ומתעתדים לשמש השראה עבור מי שגורלם לא שפר עליהם, מבינים את הצורך התמידי ב"עשן ומראות". מלוכה היא הצגה שנמשכת חיים שלמים, תפקיד שמשוחק עד שהוא הופך להיות טבע שני. לו לא היה מוותר על המלוכה, דיוויד היה משחק אותו בדיוק כמו קרוביו השנואים, ומקדש כל רגע בו מכיוון שבלעדיו אין לכוח העצום הזה כל משמעות. וכשהוא עומד מחוץ לביתו המפואר ומנגן בחמת החלילים כשדמעות של געגוע בעיניו, מתנפצת סופית אשליית הניכור והבוז שבנה בעמל כה רב. כלפי חוץ ההצגה הזאת חייבת להימשך כדי לשמור על כבודו בפני אהובתו ובפני העולם, אבל עמוק בפנים הרצון שלו להשתייך למוסד המושמץ הזה מעולם לא נמוג.
3. הסצנה שפותחת את הפרק היא עוד פלאשבק שמהווה חזון לעתיד לבוא. בפעם הקודמת חזינו באליזבת כשהיא נקראת לחדר לצפות עם אביה ואמה בדיוויד מוותר על כסאו, ומשנה בכך באחת גם את גורלה שלה. הפעם, כשהיא עוזרת לברטי בחזרה הגנרלית, ניכרת החזרתיות האובססיבית של טקסי המלוכה. אליזבת הבוגרת אף נעזרת בילדיה, צ'ארלס ואן, כאילו כדי להדגיש את המעגל האינסופי של העברות שרביט. פיליפ, מי שראה בית מלוכה אחר נופל ומתרסק, משמש כצופה מהצד בטירוף השידורים החוזרים הזה. אפילו רשימת האורחים לכל אחד מהאירועים, מלוויה ועד הכתרה, זהה לחלוטין. ובכל זאת, ועל אף השאיפה של פיליפ לקרב את המלוכה אל העם באמצעות שליטה מודרנית ואמצעים טכנולוגיים, הוא נופל במסורתיות עתיקה ואנכרוניסטית משלו. חוסר הרצון לכרוע ברך בפני אליזבת מציג אותו לפתע באורם של אותם זקני שלטון, להם הוא חולק בוז כה רב. מצד אחד מה יותר מיושן ונטול רלוונטיות מסגידה לחפצים נוצצים ותארים ריקים, ומנגד מה יותר חדשני ופורץ דרך מהכרה בכוחה של אישה כסמכות העליונה החדשה.
4. שאלת האחריות והמחויבות נוגעת כמובן גם לאליזבת. באותו פלאשבק עם ברטי הוא מספר לה על הרגע שבו השמן הקדוש נוגע בגוף וגורם למהפך, הרגע בו האדם הופך לאל. תיעוד ההכתרה מציג את המהפך הזה על פניה של אליזבת. בפרקים הראשונים של הסדרה היכרנו אותה כצעירה מאוהבת, פעורת עיניים, כזו שגורלה עדיין רחוק ממנה. המשחק הנהדר של קלייר פוי מאפשר לנו לראות את הרגע המדויק בו המבט החם הופך לקריר ומרוחק, צופה ואינו חש - לא חמלה למראה הקושי של פיליפ ולא תגובה לנשיקה החטופה שהדביק לה. בשילוב נהדר של סיפורים, אליזבת מתאבלת על החיים שאיבדה בדיוק כשם שדיוויד עושה זאת. הוא, כמי שירד אל מעמד בני התמותה, יכול להרשות לעצמו להציג זאת (גם אם זה נעשה בהתבודדות בחצר ביתו המפואר), אליזבת צריכה לכבוש את האבל הזה בתוכה.
מראית העין הזאת היא הרי חזות הכל, בוודאי כשהעולם כולו נושא אליה עיניים. אבל גם כלפי פנים מתחיל השינוי הזה לתת את אותותיו. על אף התנגדותם של ראשי הממשל, טומי ואמה, פיליפ נותר בתפקידו כמנהל טקס ההכתרה. על אף בקשותיו החוזרות ונשנות של פיליפ, הוא נאלץ לעמוד בהתחייבות כלפיה כמו כל אדם אחר. דווקא בפרק שהתאמץ כל כך להציג לנו את האוויר החם שנמצא מתחת לכל הסמליות והטקסיות של הכתרת המלך, זהו רגע מכונן. אחרי שהעשן והמראות התפוגגו, מציאות חדשה הגיעה.
עוד כמה קטנות
הפואמה אותה מצטט דיוויד במפגש עם הארכיבישופ, נכתבה על קודמו בתפקיד הרם, קוסמו לאנג, על ידי הסופר והמשורר ג'ראלד בולט.
"אדוני הארכיבישופ, כמה נרגן אותה.
כשאנשיך נופלים, כמה חצוף אתה.
בחסד נוצרי, כמה דל אתה, חזיר זקן שכמותך
כמה צבוע אתה".
היא נכתבה בעקבות נאום שנשא לאנג לאחר הוויתור של דיוויד על הכתר וההחלטה להינשא לוואליס סימפסון. "מאלוהים הוא קיבל הבטחה רמה וקדושה", אמר לאנג, "אך באמצעות רצונו שלו הוא דיכא אותה
הוא העדיף לפעול ממניעים של תענוגות אישיים, שאינם עומדים בשורה אחת עם עקרונות נוצריים של נישואים". הנאום עורר ביקורת רבה על הזלזול שהפגין לאנג כלפי המלך היוצא, ורדף את לאנג עד פרישתו מהתפקיד ב-1941. האפקט של המילים הללו מסביר את התגובה הקשה של הארכיבישופ למשמע השיר.
***
אף שבפגישתם הראשונה הדגיש צ'רצ'יל את הצורך של משרתי המלוכה לעמוד בזמן התדרוך השבועי כדי לא לבזבז זמן, בפרק הנוכחי הוא שובר את העקרונות שלו, ומתיישב לצדה של אליזבת. יש משהו מבריק בסתירה הזאת בין איש העולם הישן שהגיע למחות על השינויים בטקס, ומדלג בעצמו על המסורת כדי לקבוע תקדים מודרני.
המלכה מרי הלכה לעולמה 10 שבועות לפני הכתרתה של אליזבת. היא הכריזה מבעוד מועד שאין לדחות את האירוע בגלל מותה.
אפרופו מראות, כל אחד מבני המלוכה בפרק מוצג בסצנה שבה הוא מביט במראה: ברטי, אליזבת ודיוויד, כל אחד מהם רואה בצדה השני את האשליה, אצל דיוויד זה גם הניפוץ שלה.