פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ערב בלתי נשכח: ניק קייב מעניק חוויה מחשמלת ומכשפת לקהל

      רגע לפני שהוא מגיע לשתי הופעות בישראל, צפינו במוזיקאי האגדי מופיע בפריז. למרות שהמופע לא גדוש בלהיטים הגדולים שלו, מדובר בערב חד פעמי של אמן אדיר וייחודי שמצליח להמם פעם אחר פעם את הקהל שלו. חד משמעית: זו הופעה ששווה כל אגורה

      ניק קייב (AP)
      בלי להיטים. ניק קייב (צילום: AP)

      נתחיל באמירה ברורה: אם יש לכם ולו חיבה קלה למוזיקה של ניק קייב ועדיין לא קניתם כרטיס לאחת משתי הופעותיו בארץ ב-19-20 בנובמבר - מהרו לעשות זאת. השתדלו גם לרכוש את הכרטיס הקרוב ביותר לבמה באולם מנורה-מבטחים האימתני. שתי הופעות שקיים קייב באולם זנית' בפאריס בשבוע שעבר הוכיחו בצורה חד משמעית שהוא שווה כל שקל, גם כאשר מדובר במחירי הכרטיסים המוגזמים בארץ.

      כאשר באים למנות את יתרונותיו של ניק קייב בהופעה, קשה להחליט על מה לדבר קודם. האם על הכריזמה המהפנטת, המקנה לו תחושה של מכשף למשך השעתיים פלוס שמעבירים מולו? האם על ההתנהלות הבוטחת והמיומנת על הבמה? האם על תנועתו המיוחדת, המשלבת בין משחקיות, ריקוד וג'סטות, שפת גוף שכולה מחוות? הוא לא "זז כמו ג'אגר", הוא זז כמו קייב. שילוב שמרגיש ייחודי לו. מראהו האייקוני, עם חליפה שחורה, רק מוסיף למחזה המהפנט.

      אפשר להזכיר את הקול המיוחד שלו, שהשתמר היטב ועדיין מלא, עמוק ואקספרסיבי מאוד. ואפשר גם לדבר על התכל'ס, המוזיקה, ולציין עד כמה מהודק הביצוע של השירים ועד כמה החיבור עם להקתו הוותיקה, ה-Bad Seeds, מלוטש. קייב לא נותן מופע להיטים. אלו אמנם נוכחים במספר סביר, אך סידור המופע ועיבודי השירים אינם כאלו האופייניים למופע "הלהיטים הגדולים".

      את הצ'ופר הגדול הראשון, בדמות The Ship Song ו-Into My Arms נותן קייב רק אחרי כשעה של הופעה. עד אז הוא עובר בין נקודות שונות ברפרטואר שלו, עם דגש על אלבומו האחרון, Skeleton Tree, המהווה קינה עצובה ויפה על בנו שנהרג בטרם עת בתאונה. כמעט כל האלבום מבוצע במופע, אך מי שחושש שעומס של חומרים חדשים יופתע לגלות שאלו מתיישבים היטב באוזן גם כאשר לא יודעים בעל פה את כל המילים. החומרים המוכרים יותר נמתחים ומוארכים כך שחלקם מגיעים כמעט לעשר דקות. ואם זה נשמע מרוח מדי, אולי אפילו משעמם, כאן באה ההפתעה. אם נכנסים למצב הקשבה והתרכזות - כל דקה מענגת ומרתקת. פעמים רבות זה מחשמל ממש. צריך פשוט לשבת ולהתבונן בהתפעלות, כפי שמתבוננים בהצגה. כי זה בעצם מה שקייב נותן כאן - הצגה ארוכה הזרועה באין ספור מחוות ייחודיות לקהל.

      ניק קייב (AP)
      מהפנט. ניק קייב (צילום: AP)

      קייב לחלוטין טוטאלי בשואו שלו ונותן את כל כולו, כל פעם מחדש. הוא לא רק חם, הוא עושה אהבה עם הקהל. כל המופע זרוע באותן מחוות ומעשים שמייצרים את התחושה הזאת. כאשר באים לדבר על אלו, האתגר הוא לתאר אותן מבלי שזה יישמע כדיבור מתלהב על מה שאצל אמנים אחרים היה יכול להיתפס כמעושה ודביק. קשה להסביר למה כאשר ניק קייב עושה דברים כאלו זה כל-כך מרשים ומרגש ואם היו עושים זאת כריס מרטין בהופעה של קולדפליי או שלמה ארצי בהופעה בקיסריה - היה המבקר הציניקן מקטלג זאת כצ'יזי. למה אצל קייב זה אחרת? אולי בגלל דמותו החד פעמית, הדימוי של נסיך האופל, אדם ייחודי, חד פעמי ממש.

      מתחילת ההופעה (זה בלט בעיקר בראשונה מבין השתיים שהועלו בפריז) נראה כאילו קייב נותן מופע מיוחד לאלו העומדים בשורות הראשונות שברחבה מול הבמה. הוא זז כל הזמן מצד לצד, רוכן אליהם, שר אליהם, מושיט את ידיו ובשלב מסוים אפילו נותן להם לשאת אותו על כתפיים. פורץ ממנו כל-כך הרבה חום אנושי שמתחשק לחבק אותו. באיזשהו שלב זה גם אפשרי, לפחות למי שיש לו מזל לשבת במקום הנכון. בהדרן הראשון הוא פוצח בשירת אחד משיריו האהובים ביותר: The Weeping Song. באמצע הביצוע הוא יורד מהבמה וצועד לעבר אחד מפלחי הקהל. הוא נעמד שם, באמצע, בין יושבי השורה, וממשיך לשיר משם, כאילו הוא עדיין על הבמה. הוא נדמה שם לאב, למורה, למנטור, לאייקון. האנשים שמסביבו מרותקים. הם אוחזים בו משני הצדדים והוא מפעיל אותם - מסמן למחוא כפיים לפי קצב מסוים. הוא מגיע לקליימקס של השיר ונדמה שהאולם מתפוצץ מעונג. ואז הוא חוזר לקהל ומזמין את העומדים מולו לעלות עמו על הבמה. לפחות 50 איש עושים זאת ומהווים רקע לביצוע של Stagger Lee. בהופעה הראשונה מבין השתיים הוא אפילו נתן לאחת העולות לשיר איתו. בשיר השלישי בהדרן הוא שוב יורד לקהל, הפעם לפלח שנמצא בצד השני, ושר משם את Push The Sky Away. בסיומו הוא הולך אל אחורי הקלעים, והאורות באולם נדלקים ומסמנים לקהל ההמום את סוף ההופעה.

      ניק קייב, Skeleton Tree (יח"צ , Kerry Brown)
      רוב השירים מהאלבום האחרון. ניק קייב (Kerry Brown, יח"צ)

      אחרי שתי צפיות בהופעה המופלאה הזאת אי אפשר שלא לתהות איך זה יעבוד בארץ. הנתונים די לרעתנו. קודם כל: האולם בישראל גדול הרבה יותר מדי למופע כזה, שחלק מהקסם שלו זה האינטימיות שמפגין האמן. באולם זנית' הפריזאי נכנסו כחצי מהאנשים שיכולים להיכנס למנורה-מבטחים. בנוסף, החום של הקהל הישראלי הוא חיובי, אך יש לקוות שלא יהיה מוגזם ו"יטרוף" את הזמר שיורד לקהל. חלק מהקסם באינטראקציה בין קייב לקהל הוא בריסון המסוים המופגן בסיטואציה כה לא שגורה. בנוסף, כאמור, לא מדובר במופע להיטים, והקהל הישראלי לרוב מצפה לכאלו. בעוד שבארצות הברית ובאירופה המושג של "טור של אלבום" מובן לקוני הכרטיסים, שכן האמנים מגיעים לערים הגדולות בכל סיבוב, לעתים פעם בשנה ואף יותר - ולכן ברור שההופעה היא חלק ממערכת יחסים מתמשכת ומייצגת את המקום האמנותי בו המופיע נמצא עכשיו - בישראל, שהיא גם מדינת הפלייליסט של גלגלצ וגם מקום אליו אמנים מגיעים פעם בעשור ואף פחות מכך, הקהל מצפה (ויש שיגידו שבצדק) למופע שהוא רטרוספקטיבה של המיטב של הקריירה, או בקיצור: דגש על הלהיטים. קייב אמנם מפנק בכמה משיריו הידועים והאהובים ביותר ומספק ביצועים נהדרים שלהם, אבל הסט לא נבנה במחשבה עיקרית על רוכשי האלבום The Best of Nick Cave. אלו יוכלו להתנחם בביצועים אדירים של Red Right Hand ו-The Mercy Seat, שאף מגיעים אחד אחרי השני, לקראת סופו של החלק המרכזי של ההופעה (אגב, קייב אינו משנה את הסט בין הופעה להופעה).

      העצה העיקרית שניתן לתת למי שמגיע להופעה הזאת היא לשנות פאזה. לא לבוא כמו שאנחנו מגיעים להופעה, אלא לבוא כמו שאנחנו מגיעים להצגה. או אולי אפילו למחזמר שאנו לא מכירים מראש את שיריו. להיות פתוחים לקבל שירים בודדים שיוצרים מכלול שהוא מרשים ומפעים בלי קשר לכמה הוא להיטי/מוכר. מלאו את חלקכם זה והיו בטוחים שקייב ימלא את חלקו - לתת ערב שלא יישכח. באחריות.