ריהאנה הגיעה לישראל לפני ארבע שנים עם הילה של אחת מהזמרות הכי מפורסמות, מצליחות ומשפיעות בעולם הפופ. 52 אלף איש התקבצו בפארק הירקון בתל אביב, בזמן שהזמרת החליטה לבלות את השעות שלפני ההופעה בים המלח. לבסוף הדיווה הגיעה לפארק באיחור של שעה, עשתה קצת תנועות עם השפתיים בזמן שפלייבק צורם הושמע מאחוריה, וירדה מהבמה תוך שעה ורבע. קשה היה שלא להיזכר בזלזול של ריהאנה בקהל הישראלי, כאשר סר קליף ריצ'רד נעמד אתמול (שלישי) בשעה שש וחצי בערב, פחות משלוש שעות לפני תחילת ההופעה השלישית שלו בתוך ארבע שנים בהיכל הספורט ביד אליהו (וההופעה המיליארד ושמונה שלו בכלל), ונכנס לעימות קל עם איש התאורה שלו, בחור בריטי חביב בשם דל. "אני רוצה שהפנסים יעשו אפקט של יהלומים על הבמה, ואז שהאור יישפך אל הקהל ויגרום לכל האולם הענק להיראות כאילו תלוי כאן כדור דיסקו ענקי מהתקרה", ביקש האמן הוותיק.
מומחה התאורה ניסה להסביר לו שהתאורה מתוכננת מראש בקפידה, ולעשות אלתור כזה בזמן כל כך קצר לפני ההופעה זה הימור. ריצ'רד התעקש, וכמו פרפקציוניסט אמיתי עשה חזרה גנרלית על להיט הענק שלו "Miss You Nights", והסביר לדל המיואש באיזו שורה בדיוק הוא רוצה שהפנסים יתהפכו ויאירו את האולם במקום את הבמה. מדהים לראות גבר שיחגוג יום הולדת 77 ביום שבת הקרוב עדיין כל כך נלהב ממה שהוא עושה. ההתעקשות להיות מעורב בכל חלק לוגיסטי קטן מההופעה מצביעה על אנרגיית חיים כל כך גבוהה, ורצון אמיתי לספק את השואו הכי טוב שהוא יכול לקהל שלו.
אין בעולם עוד זמר שמתחזק קשר כל כך ארוך עם הקהל הישראלי. בכתבה שפורסמה כאן באתר לקראת ההופעה הזכרנו את ה-26 בפברואר 1963 (לפני 54 שנה ושבועיים), אז נחת קליף ריצ'רד לראשונה בנמל התעופה, שעדיין לא נקרא בן גוריון, אל תוך אווירה שהוכתרה בעיתונות כ"שילוב של יום העצמאות וחורבן בית המקדש". אלפי צעירים, ובעיקר צעירות, פרצו אל תוך מסלולי המטוסים והשביתו את ההמראות והנחיתות מהשדה הכל בשביל לנסות לגעת בכוכב הענק. בנות ה-16 שצרחו את שמו בהופעות בתל אביב חגגו מאז את יום ההולדת ה-70 שלהן. לא מן הנמנע שחלקן הגיעו אתמול כדי לחזות בו שוב. הפעם עם פחות צרחות, אבל לא פחות אהבה.
מי שציפה לראות אמן קשיש שעולה על הבמה לקול מחיאות כפיים, מתיישב על שרפרף ומנסה לא לזייף יותר מדי, כנראה שלא כל כך מבין את התופעה המכונה קליף ריצ'רד. אל הבמה יוצא כמו מלוע של תותח בחור שמרחוק נראה בן 20, עם גוף דקיק וקפיצים טבעיים בכפות הרגליים שגורמים לו לדלג בקלילות מצד לצד על הבמה, תוך כדי נענוע האגן בצורות שעדיין נחשבות ללא חוקיות בכמה מדינות פחות מתקדמות ברחבי העולם. מי שזכה לראות אותו קצת יותר מקרוב ראה שמאחורי האנרגיה עומד איש מבוגר יותר. מילים כמו "בוטוקס", "מתיחת פנים", "השתלת שיער" או "ככה זה כשאתה לא מתחתן, אתה יכול לשמור על עצמך" נשמעו ברחבי האולם אבל ברגע שהוא מתחיל לשיר ולרקוד, מבינים שיש דברים שבוטוקס לא יכול לעשות. אין דרך נעימה להגיד את זה: קליף ריצ'רד מצא איפשהו את מעין הנעורים, הוא טובל בו מדי יום, והוא מסרב לשתף את העולם בסוד שלו לחיי נצח בעסקי הרוקנ'רול.
ההופעה מתחילה בבחירה קצת תמוהה על פניה, שיר ההכתרה של דונלד טראמפ לנשיאות "It's Gonna Be Ok" של להקת The Piano Guys שהפכה לסנסציית רשת ביוטיוב. זו לא הייתה הצהרה פוליטית, אלא בחירה מוזיקלית נטו. למרות שיש להניח ש-99% מיושבי ההיכל לא הכירו את השיר ריצ'רד ידע לזהות שמדובר בשיר כל כך קליט, שכבר בפזמון השני שלו הקהל יכול להצטרף אליו. תסמכו על מישהו שנמצא על הבמות כבר 59 שנים לדעת איך צריך לפתוח הופעה כמו שצריך.
ההמשך היה סטליסט מגוון מכל השנים, וכלל כמה גרסאות כיסוי מקפיצות להמנוני רוקנ'רול כמו "Sweet Little Sixteen" ו-"Roll Over Beethoven" של צ'אק בארי ו-"Multiplication" של בובי דארין. מצד שני, להיטי ענק כמו "Bachelor Boy", "Lucky Lips", "Do You Wanna Dance" ו-"Living Doll", שבוצעו בהופעות הקודמות של ריצ'רד בישראל ב-2014, נשארו בחוץ. אבל האמת, עם כמויות האנרגיה והקסם האישי שריצ'רד שופך על הבמה, קשה היה לבוא אליו בטענות גם אם היה שר גרסה מולחנת של דפי זהב של אזור השרון משנת 1999. העובדה שריצ'רד לא משתמש בפלייבק, ומצליח להעביר ערב שלם בלי לזייף אפילו תו אחד, היא רק בונוס.
אחרי כשעה וחצי בה האביר הבריטי הקסים את הקהל ללא הפסקה, הוא ירד לדקה מהבמה בשביל לחזור להדרן של שיר אחד מפתיע במיוחד: "It's Gonna Be Ok". כן, אותו שיר ש-99% מיושבי ההיכל לא הכירו בפתיחת הערב ופתאום הפך להיות ההמנון הרשמי של שכונת יד אליהו. זה מהלך מאוד לא "פופי" לפתוח ולסיים הופעה עם אותו שיר (ועוד שיר לא מוכר בעליל). צריך הרבה אומץ, יושרה אומנותית ואמון עיוור בקהל שלך בשביל לעשות כזה דבר. אבל בשורה התחתונה, זה הרגיש כל כך טבעי. שלושה ימים לפני יום ההולדת ה-77 שלו, קליף ריצ'רד לא מפחד מאף אחד בטח לא מהקהל הישראלי, שיודע להעריך את מי שאוהב אותו.