פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מעדיף להיות בן אדם עכשיו, ולהפוך לאייקון אחרי שאני אמות"

      סר קליף ריצ'רד הוא אמן הסולו האנגלי הכי מצליח בכל הזמנים. יותר מדיוויד בואי, ג'ון לנון או אדל. לקראת ההופעה בת"א, האביר הבריטי חושף למה הוא מעולם לא הקים משפחה, מתוודה על משיכתו לפרנק אנדרווד וגם: האם הוא באמת מסוכן לישראל יותר מצבאות ערב? ריאיון עם אגדה

      קליף ריצ'רד מגיע לישראל (יח"צ , באדיבות C.R Productions)
      הפיטר פן של עולם הרוקנ'רול. סר קליף ריצ'רד בגיל 76 (צילום: יח"צ)

      ישנן בנות ישנן בנות
      שמשתגעות ממש על קליף
      ולא רוצות הן שום תחליף
      רק קליף ביום וקליף בליל
      וקליף הוא מלך ישראל


      כשהחיילות של להקת הנח"ל, בראשות הסולנית-כוכבת שולה חן, ביצעו את "ישנן בנות" של יורם טהרלב כחלק מהמופע ה-20 של הלהקה ב-1967, הן בעצם סימנו את הפער בין ישראל של העבר לישראל של העתיד. ההצהרה "אבל אני איני כזאת", העידה על ישראל הישנה, השמרנית, ששומעת ג'אז ומוזיקה קלאסית, אבל הלהקה כן מכירה בכך ש"ישנן בנות" שמבחינתן אין תחליף לרוקנ'רול של קליף ריצ'רד.

      עברו מאז כמה שנים טובות. בנות ישראל הצעירות אמנם כבר לא כל כך מכירות את קליף ריצ'רד, אבל תהיה להן הזדמנות לתקן את זה בהופעה הקרובה של האביר הבריטי ב-10 באוקטובר בהיכל הספורט ביד אליהו, בהופעה השלישית מזה ארבע שנים של הזמר בתל אביב. "אני אעשה את כל הלהיטים הכי גדולים שלי בהופעה בתל אביב", מבטיח ריצ'רד בשיחה מביתו בפורטוגל לוואלה! NEWS, "כשהתחלתי להופיע היו לי רק שניים-שלושה שירים והיה לי קשה למלא הופעה שלמה. היום הבעיה היא הפוכה ואני צריך לבחור מקבץ קטן של שירים. אין פה באמת מקום להפתעות מבחינת הסטליסט, בשלב הזה של הקריירה ההפתעות הגדולות יהיו הדברים שאני אומר בין השירים יותר מאשר השירים עצמם. צריך לזכור שיש כל כך הרבה שירים שהמעריצים מצפים לשמוע. אני חייב לשיר את "Livin' Doll", אני חייב לשיר את "We Don't Talk Anymore", אני חייב לשיר את "The Young Ones". אני לא רוצה לאכזב אף אחד. אני כן מתכוון לשיר שירים שלא שרתי בהופעות הקודמות בתל אביב כך שאני לא יודע איך הם יתקבלו פה, ומבחינתי המחמאה הכי גדולה שיוכלו לתת לי זה שהשירים היו מהנים".

      הקלטת כל כך הרבה להיטים גדולים, יש שיר מסוים שאתה עדיין אוהב לשיר במיוחד בהופעות?

      "כן, נראה לי שזה... אבל אני לא באמת יכול לבחור שיר אחד. זה לא הוגן כלפי המעריצים של השירים האחרים. אם אני אגיד לך שהשיר שאני הכי אוהב לבצע היום זה "Miss You Nights" אז אנשים ש"We Don't Talk Anymore" חשוב להם במיוחד בחיים עלולים להיפגע. מצד שני, אני יכול להגיד בכנות שאני לעולם לא אפסיק לאהוב את "Summer Holiday" או "Livin' Doll" או "Young Ones" או "Bachelor Boy". איך אפשר להפסיק לאהוב שירים שהציבו אותי במקום הראשון במצעד הפזמונים? זו פריבילגיה ענקית מבחינתי שהשירים האלה נכתבו בשבילי ואני יכול לבצע אותם עד היום".

      שולה חן ולהקת הנח"ל עושות כבוד לקליף מלך ישראל:

      ברור, מצד שני כשהקלטת את סינגל הבכורה שלך "Move It" לפני 59 שנים, חשבתם לעצמך "זה שיר מעולה, הלוואי ואני עדיין אבצע אותו ב-2017"?

      (צוחק) "זה היה שיר טוב, אבל אני חייב להודות שכשהקלטנו אותו לא ידעתי כמה הוא יצליח. הוא לא נשמע כמו שום דבר שהקליטו קודם בבריטניה. לא הקלטתי אותו עם הלהקה שלי, שהיו חברים שלי מספסל הלימודים, אלא עם מוזיקאים מקצועיים והאמת שחששתי שהוא ייכשל בגדול. אבל הוא הגיע למקום השני במצעד והזניק את הקריירה שלי".

      ואיזו קריירה זאת הייתה. קליף ריצ'רד הוא אמן הסולו הבריטי המצליח בכל הזמנים. יותר מדיוויד בואי, ג'ורג' מייקל או אדל. מלבד אלביס פרסלי והביטלס, אין אף אמן שהצליח יותר באי הבריטי. לא מדונה, לא הרולינג סטונס ולא קווין. ההצלחה שלו היא לא רק מספרית, היא גם סימבולית. אין עוד מוזיקאי בהיסטוריה שמחזיק בשיא המטורף של קליף ריצ'רד: לפחות סינגל אחד שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי במשך חמישה עשורים (!) רצופים. הרצף התחיל ב- "Livin' Doll", הלהיט הראשון שלו שהגיע למקום הראשון בשנת 1959 ועד "The Millennium Prayer" ב-1999. לצורך השוואה, זה אומר שאם טיילור סוויפט, שכבשה השבוע לראשונה את פסגת המצעד הבריטי עם "Look What You Made Me Do" תרצה לשבור את השיא של ריצ'רד – היא תצטרך להגיע למקום הראשון בכל עשור עד שנות ה-50 של המאה ה-21. יאללה טיילור, יש לך עד סוף 2059 כשתהיי בת 70 כדי לשבור את השיא.

      טיילור סוויפט בתצוגת ויקטוריה סיקרט, ניו יורק, נובמבר 2014 (GettyImages)
      יש לה עד 2059 להכניס שיר אחד לפחות למקום הראשון במצעד הבריטי בכל עשור כדי לשבור את השיא של ריצ'רד. טיילור סוויפט (צילום: GettyImages)

      אתה עומד לפעמים מול המראה, חושב על הקריירה המטורפת שהייתה לך ואומר לעצמך "אלוהים, אני קליף ריצ'רד, מיליונים מכירים אותי ואוהבים את המוזיקה שלי. אני אחד הממזרים הכי בני מזל בעולם"?

      "לומר את האמת אני משתדל שלא להסתכל במראה יותר מדי בימים אלה, אני לא אוהב את מה שאני רואה... אנשים אומרים לי כל הזמן שאני נראה מעולה, אבל כשאני מסתכל על עצמי אני רואה רק את הפגמים. אבל אני מבין את השאלה שלך. אני לא רואה את זה במראה דווקא, אלא דווקא במה שסובב אותי. רק לפני כמה ימים ישבתי לי בבית שלי בפורטוגל, ויש לי נוף נורא יפה עם גינה פורחת ומגרש טניס משלי ופתאום חשבתי לעצמי 'איך הגעתי לפה?'. אני נולדתי בהודו, ולאבא שלי הייתה עבודה טובה (אחראי על הסיעוד של הכוחות האנגלים בהודו בתקופה הקולוניאלית – ע.ס) ואמנם לא היינו עשירים אבל הסתדרנו יפה. כשהמשפחה שלי חזרה לאנגליה היינו עניים ממש. הייתי אוכל שלוש ארוחות ביום של טוסט ותה עם סוכר. כשהתחלתי לעסוק במוזיקה קיוויתי שאני אוכל לעסוק בזה כמה שנים כדי לעשות קצת כסף. חשבתי שהקריירה שלי תחזיק מעמד, אולי, חמש שנים. אז כן, אני לגמרי מזהה את האמת בשאלה שלך. אני באמת לא יודע איך הפכתי לכזה בר מזל".

      אתה מרגיש שויתרת על משהו בשביל הקריירה שלך. אתה מצטער שלא התחתנת או עשית ילדים?

      "בהתחלה זה היה קשה. כל החברים שלי התחילו להתחתן, וסתם מתוך עניין שאלתי את המנהל שלי מה יקרה לקריירה שלי אם אתחתן, והוא אמר לי שאני אאבד אולי 10% מקהל המעריצים שלי - שזה לא הרבה אז אני יכול לעשות מה שאני רוצה. אבל מצד אחד מאוד אהבתי את החיים שלי כפי שהם היו, ומצד שני יש לי ציפיות מאוד גבוהות מחיי הנישואין. הם צריכים להיות מבוססים על אהבה, הבנה – והם צריכים להימשך לנצח. ואף פעם לא הרגשתי שאני יכול להתחייב לאף אחד אחר בתנאים שלי. ואתה יודע מה? אני עדיין אוהב את החיים שלי כרווק".

      היי, אתה עדיין צעיר, יש לך את כל החיים לפניך אולי עוד תמצא את החצי השני שלך.

      "אף פעם אי אפשר לדעת. באמת שאי אפשר לדעת. חוץ מהמוות, שזה הדבר היחיד שאני יודע בוודאות שיקרה לכולנו".

      קליף ריצ'רד (יח"צ)
      "המוות הוא הדבר הבטוח היחיד". קליף ריצ'רד בגיל 70 (צילום: יח"צ)

      האמת שמוזר לשמוע אותך מדבר על מוות. אחד הדברים הכי מרשימים במוזיקה שלך כיום היא שאתה ממשיך לעשות את אותם שירים קצביים שעשית כשהיית בן 17. הרבה אמנים שמגיעים לגילך עושים לרוב שינוי כיוון. ג'וני קאש שר על הכאב שבזקנה, לאונרד כהן התגרה באלוהים ואמר לו שהוא מוכן למות – ואתה ממשיך לשיר על חופשות קיץ, אופנועים מהירים ובובות אנושיות. נראה לך שיכול להיות "אלבום אפל" של קליף ריצ'רד?

      "לא. אפל? אני? אפל זה לא מבדר. אני בדרן. אני רוצה לשמח את המעריצים שלי, אבל בעיקר זה לא מתאים לי. אתה מכיר את הסדרה "בית הקלפים"? זו סדרה אפלה שאני מאוד אוהב".

      כמובן שמכיר, למרות שנראה לי שהמציאות בפוליטיקה האמריקנית קצת עקפה אותה.

      "כן. אבל אני לא יודע למה, משהו נורא משך אותי בסדרה הזאת. אתה מוצא את עצמך נורא נמשך לעקוב אחרי הגבר הזה, שהוא כל כך מלא באמביציה עד כדי כך שהוא רוצח אנשים בשביל להשיג את מה שהוא רוצה. זה מאוד אפל, אבל אני חייב להודות שצפיתי בכל הסדרה, ואת העונה החמישית, האחרונה, ראיתי בתוך יומיים. פשוט מזגתי לעצמי משהו לשתות וצפיתי ב-13 פרקים. אז אני יכול להבין את המשיכה לאפלה, אבל זה עובד רק כי קווין ספייסי כל כך טוב שהוא גורם לזה להיראות כל כך טבעי. אם אני אנסה לעשות משהו אפל זה יראה מלאכותי. עשיתי כל מיני שירי מחאה, נגד תעשיות ונגד מלחמה – אבל זה בא לי ממקום טבעי של לעשות טוב".

      בית הקלפים עונה 5 (יח"צ)
      "משיכה לאפלה". קווין ספייסי בתור פרנק אנדרווד ב"בית הקלפים" (צילום: יח"צ)

      כמו עם כל מוזיקאי בינלאומי שמגיע לישראל בשנים האחרונות, עולה שאלת "החרם" הקבועה. אלא שבמקרה הספציפי של קליף ריצ'רד כדאי לרוג'ר ווטרס לוותר מראש ולחסוך את המכתבים הטרחניים. ריצ'רד, נוצרי אדוק, ביקר בארץ הקודש לא מעט פעמים בעבר, הופיע ברחבי הארץ, צילם סרט תיעודי על המקומות הקדושים, הנחה את טקס יום העצמאות ה-44 של מדינת ישראל (יחד עם עופרה חזה!) ואפילו הקליט גרסה אנגלית ל"ירושלים של זהב" של נעמי שמר. אם ל-BDS עדיין לא ברור עם מי יש להם עסק, נזכיר להם שבהופעה הקודמת של ריצ'רד בתל אביב ב-2013 נכחו בקהל בנימין נתניהו ושרה נתניהו, והשניים גם אירחו את הזמר בבית ראש הממשלה.

      יש לך מעריצים שכועסים על כך שאתה מופיע בתל אביב, וטוענים שיש בזה הצהרה פוליטית. מישהו פנה אליך וביקש ממך לבטל את ההופעה?

      "לכל איש יש תפקיד בחיים. האם אני פוליטיקאי? לא. האם אני אהיה נשיא ארה"ב? לא. למרות שנראה שכל אחד יכול להיות היום נשיא שם... אבל אני יכול להיות רק מי שאני. אני בדרן. זה כל מה שאני יכול לעשות. אם אני יכול להשפיע על מישהו בדרך חיובית, אני אעשה את זה. אם יש אנשים שרוצים לשמוע אותי מופיע אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לבוא ולהופיע בפניהם. הציעו לי לעשות מופע בתל אביב – אז אמרתי כן. אם מחר יציעו לי להופיע בפני אויבים של מדינת ישראל, אני לא יודע מה יהיה... אבל נכון לכרגע יש לי מעריצים בישראל, ויש לי מחויבות להופיע בפניהם".

      רוג'ר ווטרס (GettyImages , Karl Walter)
      יכול לוותר על המכתב הטרחני המסורתי. רוג'ר ווטרס (צילום: GettyImages)

      בשביל להבין את החשיבות של קליף ריצ'רד לתרבות המוזיקה המקומית צריך לחזור לשנת 1963. ישראל הייתה רק בת 15, אבל במובנים רבים היא מעולם לא הייתה באמת מדינה צעירה. אזרחיה הורכבו מחלוצים שייבשו ביצות והקימו מקום מקלט ליהודי העולם הנרדפים באמצע המדבר. אליהם חברו ניצולי שואה שהגיעו מהמלחמה הקשה באירופה ונאלצו להתחיל חיים חדשים, במקום חדש, עם מלחמות חדשות נגד אויב חדש. ב-15 השנים מאז הקמתה הספיקה המדינה הצעירה לאבד אחוז מאוכלוסייתה במלחמת השחרור, כאשר פעולות התגמול היזומות של צה"ל שנמשכו שנים לאחר המלחמה גבו את חייהם של עוד עשרות חיילים ובמבצע קדש נהרגו עוד מאות חיילים בסיני. ישראל הייתה מדינה תחת סכנה קיומית ממשית, וכבפועל יוצא מזה היא נתפסה כמדינה רצינית, עם הנהגה רצינית, ואזרחים רציניים.

      אחד מהאנשים הרציניים האלה היה גיורא גודיק. בן למשפחת אמני במה ששירת בצבא הפולני, עלה לישראל ב-1948 וישר יצא למלחמה על הבית החדש שלו. הוא התגייס לחיל התותחנים – משם השתחרר כקצין בדרגת רב סרן ב-1955. עם שחרורו מצה"ל הוא החליט להגשים את חלומו הישן מאירופה, והקים בעזרת הלוואה של 1,000 לירות משרד הפקות. תוך מספר שנים הוא הצליח להביא לישראל כמה מהאמנים הגדולים ביותר מהעולם. בין השאר גודיק הצליח להביא לישראל את אמן הג'אז האגדי לואי ארמסטרונג, הדיווה הגרמניה-אמריקנית מרלן דיטריך, הזמיר הספרדי חוזליטו – וכמובן, היהלום שבכתר – פרנק סינטרה. ההופעות של האמנים מחו"ל נערכו לרוב באולמות גדולים כמו היכל התרבות בתל אביב, אל מול קהל בורגני שנהנה לראות את הכוכבים הגדולים אותם נהגו לראות רק על מסכי הקולנוע או לשמוע ברדיו.

      אלא שלאור תוכנית הפיחות של לוי אשכול שנכנסה לתוקף ב-1962, הכריז גודיק שיהיה בלתי אפשרי להביא יותר אמנים בינלאומיים לארץ מכיוון שבעוד הוא צריך לשלם את שכר האמנים במטבע חוץ – הישראלים לא יוכלו לעמוד בתעריפים החדשים ולשלם פי 3 על כרטיסים. גודיק עוד ניסה כמה אסטרטגיות שונות כמו להביא מופעי מחול מהפיליפינים וזמרות אקזוטיות מיפן, אותן ניתן היה למשוך לישראל במחירים זולים יותר, אך אלה לא הניבו הרבה עניין אצל הקהל הישראלי. בלית ברירה, גודיק נאלץ לשנות כיוון, ולהמר על הופעות לקהל אחר לגמרי – בני נוער. זו הייתה החלטה ששינתה את פני המדינה, לא פחות.

      קליף ריצ'רד, 1963 (GettyImages , Kaye)
      בגיל 23 קליף ריצ'רד כבר היה הכוכב הבריטי הגדול בתבל (צילום: GettyImages)

      וכך, במהלך 1963, הציעו לגודיק להביא לארץ להקה חדשה ומלהיבה בשם "הביטלס", שהוציאה אלבום ראשון שהפך למאוד פופולרי בבריטניה וברחבי אירופה. האגדה מספרת שבריאן אפשטיין, מנהל הלהקה שזכה לכינוי "הביטל החמישי", מאוד רצה להגיע לישראל מכיוון שאמו היהודיה מאוד רצתה להשוויץ בפני חברותיה שבריאן נסע לארץ הקודש. אלא שגודיק חשש שמדובר בהימור גדול מדי, והחליט ללכת על בטוח ובחר להביא לארץ את קליף ריצ'רד. צריך להבין, בשנת 1963 הביטלס יכלו רק לחלום להיות פופולריים כמו קליף ריצ'רד, שכבר היה מוזיקאי "ותיק" בן 23. ג'ון לנון זצו"קל סיפר לימים שהסינגל הראשון של ריצ'רד, "Move It", היה השיר שהמציא את הרוק הבריטי. חברו ללהקה, ג'ורג' האריסון המנוח, הגדיל ואמר שבלי קליף ריצ'רד הביטלס מעולם לא היו נוסדים, ופול מקרטני טען לא פעם שבתחילת הדרך, הביטלס גנבו את כל ההעמדה שלהם מלהקת "הצלליות" של ריצ'רד.

      בישראל, ריצ'רד התפרסם בעיקר בקרב בני נוער הרבה בזכות סרטיו המוזיקליים שהוקרנו בבתי הקולנוע במשך שבועות רבים. וכך, למרות שקהל הלקוחות הפוטנציאליים הורכב בעיקר מתלמידות תיכון תפרניות, מחירי הכרטיסים היו הגבוהים ביותר שאי פעם נמכרו בישראל. רוב ההופעות נערכו באולמות קולנוע גדולים, כאשר ביום האחרון הופיע ריצ'רד בפני 50 אלף ישראלים באצטדיון רמת גן. מעולם לא נערכה הופעה בסדר גודל כזה בישראל לפני, והישראלים לא ידעו איך להתמודד מול גל הקליף-מניה ששטף את הארץ באותם ימים.

      אלפי בני נוער הגיעו בשעות אחר הצהריים המוקדמות לנמל התעופה בלוד (אז עדיין לא קראו לו "בן גוריון") ביום חמישי, ה-26 בספטמבר 1963, כדי לקדם את מטוס אל על של ריצ'רד וחבורתו. הצעירים כבשו את מרפסת התצפית, כאשר חלקם אפילו טיפסו על גג הטרמינל. בעל הטור א. דויד שנשלח מטעם העיתון "קול העם" לסקר את הביקור טען כי האווירה הייתה "מיוחדת במינה, מזכירה במקצת את חג העצמאות וחורבן הבית השני". לבסוף, כאשר המטוס נחת, נפתחה דלת המטוס ממנה הגיח האליל הבריטי אל מול צרחות רמות של המעריצים. מה שקרה ברגעים שלאחר מכן כבר הפך למיתוס, שלא ברור כמה ממנו הוא אמת או הגזמה. לפי הדיווחים בעיתונות המקומית, הצעירים קשרו חבלים אל מרפסת התצפית, ובעזרתם הם החליקו אל מסלול המטוסים ופתחו בריצת אמוק - הכל כדי לגעת באייקון הקדוש. בעיתון "דבר" דווח: "אלפים פרצו אל המסלול, הקיפו את אלילם עד כדי מחנק, תלו עליו כרזות, מודעות וזרי פרחים, ומנעו בעדו בכוח לצאת מנמל התעופה. המכונית שהמתינה לו כמעט נמעכה תחת כובד של המונים שהסתערו עליה". הטיסות משדה התעופה קורקעו לאור ההמולה, וגודיק עצמו הצליח לבסוף להבריח את ריצ'רד מהאזור בעזרת מכונית מילוט.

      קליף ריצ'רד, 1958 (GettyImages , Keystone)
      כבר בגיל 18 הוא הפך לאליל הבנות, לתל אביב הוא כבר הגיע כפאן-סקס סימבול (צילום: GettyImages)

      "ראינו את 'בני הטובים', הנערים 'המחונכים' של צפון תל אביב, שהוריהם לא חסכו מהם את עשרות הלירות ששילמו בעד הכרטיס בשוק השחור. כיצד הם דוחקים במרפקיהם ודורסים אחד את השני כדי להיכנס לאולם הקולנוע בו מופיע ה'אליל' שלהם", כך דיווח עיתון "הצופה" על ההופעה של ריצ'רד בקולנוע תל אביב וחתם במשפט: "האומנם אין להתייחס ברצינות לתופעה חדשה זו שלא היינו עדים לה בארץ עד כה?". במדור "תרבות ואמנות" של ס. גלברט ב"על המשמר" פטרו את השיגעון בהתנשאות טיפוסית. "כאלה, כנראה, הם פני הדור המעדיף הנאה שטחית, גירויים וזיקוקין די-נור בידוריים על חוויה תרבותית עמוקה, הטעונה מחשבה, גישה רצינית והשכלה". נשמע כמו משהו שמבקרים עילאיים יכתבו היום על סטטיק ובן אל.

      ריצ'רד ערך 12 הופעות ב-13 ימים בישראל, והמשיך לסיבוב הופעות באירופה. מבחינתו זו הייתה עוד נקודה במפה, אבל מבחינת ישראל בת ה-15 זו הייתה קריאת השכמה ותזכורת לכך שגדל בישראל דור חדש, "הצברים", כאלה שלא גדלו על מלחמה והגיבורים שלהם לא היו גנרלים או מדענים – אלא זמרי רוקנ'רול ושחקני קולנוע חתיכים. "התופעה" העסיקה את הציבור הישראלי רבות, וזמרי רוק מסוגו של ריצ'רד סומנו כסכנה אמיתית לדור הצעיר.

      "אני בהלם ממה שאתה מספר, לא ידעתי את כל זה, זה ממש מחמיא לי", אומר לי ריצ'רד כשאני מקריא לו כמה מכותרות העיתונים של התקופה, "אני זוכר כמובן שהגעתי לישראל בפעם הראשונה ולא ידעתי הרבה על המקום, ולצערי גם לא הספקנו לראות יותר מדי כי כל הזמן לקחו אותנו מהופעה להופעה – אבל אני זוכר בבירור איך כולנו דיברנו בחזרה על כמה ידידותיים כל האנשים שפגשנו. אני זוכר שיצאנו לקניות, ובכל מקום אנשים נגעו בי. הייתה הרגשה נורא חמה ומאוד נהניתי מזה. זאת הייתה חוויה נהדרת".

      "ירושלים של זהב", גרסת קליף ריצ'רד מהסרט "זו ארצו" שצולם בישראל

      אתה עזבת את ישראל פיזית, אבל ההופעות שלך כאן גרמו למהפכה. בתקשורת המקומית נכתבו טורים על ידי מחנכים, שופטים ופסיכיאטרים שניסו להסביר את "השיגעון" שהכנסת בנוער הישראלי. בעיתונות טענו שהסכנה הקיומית האמיתית על מדינת ישראל היא לא האויב הערבי, אלא קליף ריצ'רד. פסיכיאטר מפורסם הסביר שבני הנוער מעריצים אותך כדי להעניש את ההורים שלהם. אבל אני די בטוח שהקטע שהכי אהבתי הוא זה שטען שבגלל שאתה גבר נאה, אתה גורם לקהל הצעיר לאקסטזה שהיא שילוב של הרסנות ואירוטיקה, ואלה הם היצרים שבגללן יש כנופיות אלימות באמריקה. זה די מצחיק לחשוב שפעם הופעה שלך נחשבה לאירוטית והרסנית. אתה מתגעגע לימים האלה?

      "אני לא מתגעגע לימים האלה. לדעתי כל המומחים האלה לא באמת ידעו על מה הם מדברים כי הם לא הבינו מה קורה סביבם. הם שפטו משהו בלי שהיו להם כלים לשפוט אותו. הם לא הבינו שהיה משהו הדדי ביני לבין הקהל. הקהל היה בכף היד שלי, אבל זה קרה כי הוא רצה להיות בכף היד שלי. בסוף ההופעה, הם המשיכו הלאה בחייהם. כל מיני פסיכיאטרים מנסים לנתח למה אנשים עושים את מה שהם עושים, והאמת היא שאנחנו אף פעם לא נדע. אף פעם לא נבין מה מניע מישהו להפוך לרוצח או אנס – אבל זה בטח לא מוזיקה. אני או המעריצים שלי לא הפכנו להיות 'מסוכנים' בגלל שנהנינו מרוקנ'רול. למעשה, זה אפילו ההפך. אני זכיתי לתואר אבירות ממלכת אנגליה לא בגלל המוזיקה שלי או ההצלחה שלי אלא בזכות עבודת הצדקה הרבה שעשיתי במהלך השנים. הלוואי שאותם אנשים שחשבו שאני משחית את הנוער יוכלו להיזכר במה שהם כתבו אז ויגידו 'טעינו לגבי קליף'. אני לא מושלם, ואני לא מצפה שכולם יאהבו את המוזיקה שלי, אבל אני מנסה לעשות את מה שאני יכול, ואני ממשיך לעשות את זה עד היום כי אני מקווה עדיין להצליח לגעת רוחנית באנשים, ואולי מישהו יגיע להופעה שלי וזה יחזק אותו. זה כל העסק מבחינתי".

      Move It, הסינגל הראשון של קליף ריצ'רד, אותו כינה ג'ון לנון "שיר הרוק האנגלי הראשון"

      השנים האחרונות היו הגרועות בחייו של ריצ'רד, לאחר שגבר אנגלי הגיש נגדו תלונה לפיה הזמר פגע בו מינית כשהיה קטין בשנות ה-80. ה-BBC שידר את הפשיטה המשטרתית על ביתו של ריצ'רד, ממנו הוצאו חפצים אישיים כדי לחפש אחר הוכחות לפדופיליה. הדבר הרס את התדמית המאוד נקייה של ריצ'רד, שבמשך עשרות שנים טען שהוא מתנזר ממין מטעמי דת ושמו מעולם לא הוכפש במדורי הרכילות. ריצ'רד נכנס לדיכאון עמוק ולטענתו לא הצליח לישון במשך שנתיים, עד שהמשטרה הודיעה רשמית כי גרסת המתלונן הייתה שקרית וסגרה את התיק. ריצ'רד סלח למתלונן עצמו, אך החליט לתבוע את המשטרה ואת ה-BBC. המשטרה הבריטית החליטה להגיע להסדר טיעון, והודיעה רשמית שטעתה בהתנהלותה מול ריצ'רד והיא שילמה לו "פיצויים משמעותיים", בעוד המאבק המשפטי עם ה-BBC עדיין ממשיך. מהסיבות הללו ריצ'רד היה מנוע מלדבר בריאיון עם וואלה! NEWS על הפרשה, אך הוא כן הסכים לשפוך קצת אור על הקשר בין המיניות האניגמטית שלו, שכוללת שמועות של עשרות שנים על כך שהוא הומוסקסואל הארון ועל עולם התקשורת בכלל.

      "כשהתפרסמתי, אבא שלי לימד אותי שאם מישהו שואל אותי כמה אני מרוויח יש רק תשובה אחת נכונה – זה לא עניינך", מסביר ריצ'רד את יחסו לתקשורת, "מצד שני, אני לעולם לא משקר בריאיונות. חשוב לי להיות כן ופתוח – אבל אני שם את הגבולות שלי. אם מישהו שואל אותי משהו על החיים הפרטיים שלי, על המיניות שלי, אז התשובה שלי היא 'זה לא עניינך'".

      אי אפשר להתעלם מזה שהדרך שבה אתה עונה לשאלות האלה, חצופות ככל שיהיו, השתנתה עם השנים. נראה שאתה קצת נהנה מזה שעיתונאים מנסים לנתח כל צעד שלך.

      "היו ימים שזה הפריע לי יותר, ולמדתי לחיות עם זה. זה מה שהשתנה. אבל לא הייתי אומר שאני נהנה מזה. אין לי שום רצון שאנשים ידברו על מה שאני עושה בבית שלי. אני משתדל לענות לשאלות בצורה הכי כנה שיש, אבל לפעמים כשאני עוצר וחושב על זה, זה נורא מוזר. כשחושבים על זה, אתה ואני מעולם לא נפגשנו, למה שאני אספר לך על דברים על החיים האינטימיים שלי שאני לא מספר אפילו לחברים הכי טובים שלי?".

      קליף ריצ'רד עם אוליביה ניוטון ג'ון, 2005 (GettyImages , Michael Buckner)
      התקשורת סיפרה על רומן בין אוליביה ניוטון ג'ון לקליף ריצ'רד, שניהם הכחישו וסיפרו שהם רק ידידים טובים (צילום: GettyImages)

      אני חושב שהתקשורת פשוט לא הצליחה לעכל אותך, בטח בתחילת הדרך. המעריצים שלך אף פעם לא אהבו אותך רק בגלל המוזיקה, אלא גם בגלל האישיות וכן – גם בגלל שאתה גבר מושך. ואני לא מדבר רק לגבי נשים, לא מעט גברים רואים בך סמל מין, ולאו דווקא גייז, אלא גם סטרייטים יכולים למצוא את עצמם נמשכים לפרסונה הבימתית שלך בלי להימשך לגברים בכלל. בלי שהתכוונת, ועוד לפני שהמציאו את המושג, אתה היית הפאן-סקס סימבול הראשון.

      (צוחק) "וואו, זו הגדרה טובה".

      מצד שני, אתה נוצרי אדוק וחשוב לך להציג את הצד הדתי שלך מול התקשורת והקהל. השילוב הזה קשה לעיכול.

      "אני לא מצליח להבין למה. כשממש חושבים על זה, החיים מבוססים על סקס. אין חיים אם שני אנשים לא מתחברים יחד, באהבה, ויוצרים חיים חדשים. זה הנס הכי גדול שיש. זה הדבר הכי טבעי שיש. אז כן, קוטלגתי כ'סמל מין' כשהייתי בן 18, עוד לפני שבכלל ידעתי מי אני. וכן, המעריצים נמשכים לזמרים אבל זה לא כמו שגבר נמשך לאישה יפה – זו בעצם משיכה לדרך שהזמר שר. אם הוא ישיר בלי חשק ובלי נשמה, זה יהיה פחות מושך. אני בחרתי לא להשוויץ בזה ולא לעסוק בזה, ונראה לי שמעולם לא ניצלתי את זה".

      אגב סמלים פאן-סקסואליים, היית אמור לעשות הופעה עם מוריסי בניו יורק שהתבטלה. מצד אחד זה חיבור בין שניים מהזמרים הבריטיים הכי מצליחים של כל הזמנים, מצד שני אין שום קשר בין המוזיקה של שניכם. איך זה קרה?

      "קיבלתי הודעה מהמשרד של מוריסי, שהוא מציע לי להיות אורח בהופעה שלו במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. והדבר הראשון שאמרתי לסוכנת שלי זה 'את יכולה לבדוק את זה? זה נשמע לי כמו מתיחה' ואז היא חזרה אליי ואמרה לי שהיא בדקה וזה אמיתי. מוריסי אמר שהוא אוהב את המוזיקה שלי והוא ישמח אם אני אופיע לפניו בניו יורק. לומר את האמת, אהבתי את הרעיון. זה הוריד ממני את כל הלחץ. הוא זה שיביא את כל הקהל שלו, ואני אצטרך רק לצאת ולתת שעה של מוזיקה בפני קהל שאוהב רוקנ'רול. לצערי הוא ביטל את ההופעה כי הוא אובחן עם סרטן, ואני מקווה שהוא בריא עכשיו. בכל מקרה כבר הגעתי לניו יורק והבנתי שהרבה מהאנשים קנו כרטיסים שאי אפשר לקבל את הכסף עליהם חזרה, ואנשים הגיעו מרחוק או שהיו להם כרטיסי טיסה או מלונות שאי אפשר לבטל – אז החלטתי לעשות הופעה בחינם בניו יורק במקום ההופעה שהתבטלה והאמת שהייתה הופעה נורא מהנה למרות שהיא הייתה מאולתרת לחלוטין. אני מאוד מקווה שעוד ייצא לי להופיע עם מוריסי בעתיד".

      מוריסי 2013 (GettyImages)
      "חשבתי בהתחלה שזו מתיחה". מוריסי (צילום: GettyImages)

      בזמן סיבוב ההופעות הישראלי שלו ב-1963, סיפר ריצ'רד לעיתונאים הישראלים כי ביום שלא יהיו לו מעריצים הוא יתאבד. שלוש שנים מאוחר יותר הוא יכריז על פרישה מעולם הבמה לטובת לימודי דת. הפרישה לא תחזיק מעמד אפילו יום אחד. גם היום, שבועות לפני יום הולדת 77, הפיטר פן של עולם הפופ עדיין מסרב לעזוב את הקהל שלו, או אפילו לדבר על פרישה.

      "אני לא אוהב את המילה הזאת, 'פרישה'. זו מילה מכוערת", מסביר ריצ'רד, "כן, חשבתי לעזוב את עולם המוזיקה כשהתחברתי לדת אבל הבנתי כבר אז שאני יכול לעשות הרבה יותר בתור בדרן. יכולתי לגייס כסף לצדקה, יכולתי להעביר מסרים רוחניים לקהל, יכולתי לדבר על האמונה שלי. הבנתי שאני לא צריך לשנות את הקריירה שלי – אני רק צריך להוסיף את הצד הזה בחיים שלי למוזיקה שלי. אני שונא את המילה 'פרישה' כי היא מובילה למילה אחרת שאני שונא - 'קאמבק'. אני לא רוצה להיות מהאמנים האלה שעושים סיבוב פרידה של שנה, ואז שנה אחרי זה עושים סיבוב של להגיד שלום מחדש. אני כן מוריד הילוך, אני יכול ליהנות יותר מהחיים. בעיקר בארה"ב, שם אני יכול להסתובב ברחוב, ולעשות שופינג בלי שאף אחד מזהה אותי. אני נהנה להיות 'סתם בן אדם'. אתה השתמשת במילה 'אייקון' ואני מעדיף להיות בן אדם בזמן שאני חי, ולהפוך ל'אייקון' אחרי שאני אמות".

      זאת דרך נפלאה לסיים את הריאיון, אבל יש לי שאלה אחרונה לסיום. בעצם, זאת שאלה מטומטמת ממש. אתה יודע מה, אני לא אשאל אותה.

      (צוחק) "לא! עכשיו אתה חייב לשאול".

      קליף ריצ'רד שר עם שחקניות טניס בטורניר ווימבלדון 1996 (GettyImages , Clive Brunskill)
      לא מנסה להסתיר את אהבתו הגדולה לטניס. קליף ריצ'רד ביציעי ווימבלדון (צילום: GettyImages)

      מה היית מעדיף: לשחק טניס עם אנדי מארי או לעשות הופעה ענקית עם אלטון ג'ון?

      הווו. טוב אבל יש לי שאלה אליך לפני: בפנטזיה הזאת אני משחק עם מארי או משחק בסינגלס נגדו?

      עם מארי במשחק זוגות.

      "אז אני אלך על האופציה של מארי. אני אוהב את אלטון, בזכותו היה לי את הלהיט הגדול הראשון שלי באמריקה ("Devil Woman" – ע.ס), אבל אני מודה שעד היום אני מתרגש מטניסאים. זכיתי לראות אותו משחק בווימבלדון, ומישהו קרא לו והוא לחץ לי את היד וממש התלהבתי. אתה חייב לדעת עמית שזה ממש מצחיק ששאלת את זה. זה משהו שלא הייתה לך דרך לדעת, אבל לפני כמה זמן הוזמנתי לשחק במשחק זוגות עם מארי נגד פדרר במשחק ראווה ב-O2 בלונדון".

      וואו!

      "אמרתי 'כן! כן! בבקשה תנו לי לשחק איתם!', ונתנו לי את התאריכים וזה נפל בדיוק על תאריך בו הייתי חייב להיות בהוואי, ולכן לצערי לא זכיתי לשחק. אם מארי יקרא מתישהו את הכתבה שלך, אז הלוואי שהוא ייזכר כמה שאני רוצה לשחק איתו".

      טניסאי בריטי אנדי מארי (רויטרס)
      Sir Andy Murray, will you please join Sir Cliff Richard in a tennis match? (Reuters)

      על הבאתו של ריצ'רד לארץ אחראים המפיקים ש.צמח בע"מ - שמואל ויואב צמח בשיתוף עם NYK - אריה כדורי. כרטיסים להופעה ניתן לרכוש באתר לאן