סוד גלוי. כך מגדירים שוב ושוב את מתודת ההטרדה הבלתי נגמרת של המפיק האמריקאי הארווי ויינשטיין, שרשת הקורים שלו, כך נדמה, נפרסה בכל פינה והגיעה לכל שחקנית בהוליווד. ויינשטיין הטריד את הנשים החזקות, המפורסמות והעשירות ביותר בעולם (לפני שהיו המפורסמות והעשירות ביותר בעולם), ולאורך עשרות שנים הצליח להמשיך לבצע את זממו ולהתחמק מתגמול. רק עכשיו, הנשים שהותקפו והוטרדו חושפות את הסוד הגלוי. כנראה שגם כשאת גווינת' פאלטרו, קשה להתגבר על הבושה מאותם רגעים.
כשקראתי את העדויות הרבות סביב הסיפור, וסיפורים אישיים רבים נוספים שצצו בימים האחרונים ולאו דווקא קשורים דווקא לתעשיית הקולנוע, עלו מהם כמה קווים דומים, שהפתיעו אותי. בכמה מהמקרים, מול התנהגות לא ראויה מצד הגבר, מצאו עצמן הנשים מגיבות בצורה שהפתיעה אפילו אותן: אחת פרצה בצחוק חזק ומטורף, אחת פצחה בשיר ללא קשר לסיטואציה. יכול להיות שהאינסטינקט שלהן היה זהה: ליצור צרימה ברגע, לשבור את הסיטואציה המובנית והמוכרת ולהזכיר לתוקף שיש מולו בן אדם - מטורלל, מוזר, עלוב, לא מושך, שלא מגלם את התפקיד שלו כמצופה ממנו, למרות שלמרבה הצער הוא מכיר אותו היטב; אולי אז, התוקפן יאבד עניין בסיטואציה ובהן.
מדכא ככל שיהיה הסיפור הזה - כי אם בג'ולים ובדלווינים נפלה שלהבת, מה יעשו האזובים החלשים והפגיעים יותר - הוא משרה בעיניי תחושה מסוימת של אופטימיות. בשנים האחרונות נחשפו אצלנו בוואלה! NEWS ובשאר כלי התקשורת כמה וכמה סודות גלויים כאלה.
סיפור משה קצב היה סוד גלוי בסביבתו הקרובה והרחוקה במשך עשרות שנים, כך גם במקרים של משה איבגי ואלון קסטיאל; של עמנואל רוזן וחיים יבין (שלא הבשילו לכתבי אישום, יש לציין); ושל רבים אחרים. לפי הזרמים מתחת לפני השטח והסיפורים שמסתובבים במערכות התקשורת השונות, סודות גלויים רבים נוספים צפויים לצאת לאור. כל סיפור כזה, כל ריאיון של אשה (או גבר), כל עדות חדשה שצצה בסיפור ויינשטיין (או, למשל, בסיפור ביל קוסבי לפניו) ומוצאת דרכה לעמודי הבית היא סיכוי לשינוי. כל יום שבו אשה, מפורסמת או לא, חושפת את ההטרדה, התקיפה או הניצול המיני שעברה - הוא יום גדול.
ועדיין, מדהים כמה צריך לכתוב ולדבר ולהסביר כדי להבהיר את הנקודה המובנת מאליה: אשה היא פשוט אדם כמוך. לא נועדה לשעשוע שלך, לא נועדה להשפלה על ידך, לא נועדה לספק את המאווים המיניים שלך ולא להסתובב סביבך בתחפושת שפנפנה או בביקיני. פשוט בן אדם כמוך, כמו אמא שלך, אבא שלך, גיסך ובת אחותך, השואף לזכותו הבסיסית לפרנסה ולתחושת ביטחון בעולם.
בדיונים הרבים בשנים האחרונות על נשים בזנות, מיסוד הזנות וזכות הבחירה של נשים שנקלעות לזנות, מנסים תמיד להסביר לגברים את המצב בו נתונות הנשים (וגם הגברים) בתעשייה הזו בעזרת הדימוי הבא: דמיין שאתה נכנס לסופר. הסתכל על כל הגברים שסביבך. דמיין שאתה צריך לשכב היום עם כל אחד מהם, אחד אחרי השני. בלתי נתפס, נכון? אז לכל מי שלא מבין, גם סביב סיפור המפיק הנצלן, והנשיא האנס, וכוכב הטלוויזיה המטריד, על מה כולן בוכות ומה הביג דיל, להלן תרגיל פשוט: דמיין שאתה קובע ראיון עבודה. דמיין את ההפתעה שלך כשהמראיין מבקש ממך להיפגש בבר, או בחדר שלו במלון. עכשיו דמיין שבמהלך הפגישה המקצועית הוא שואל אותך שאלות על הסטטוס הזוגי וההעדפות המיניות שלך. מטורף, נכון? עכשיו לך צעד אחד קדימה ודמיין אותו נוגע לך "במקרה" בירך. מכניס לך יד מתחת לחולצה. דוחף את הלשון שלו לפה שלך ללא הזמנה. מגלגל עליך ענב. מבקש ממך לצפות בו מתקלח (!) שולח לך תמונות של אבר המין שלו. בלתי נתפס, הא? לא התרגיל המסובך ביותר, אבל האפקטיבי ביותר ולצערנו, גם הנאמן ביותר למציאות.
יכול להיות שפרשת ויינשטיין נראית לחלקכם כמו קוריוז הוליוודי שלא קשור אלינו (מלבד העובדה שכולם אנטישמים וכיוצא בכך). אולי קצת קשה להתחבר למצוקה של כוכבת עשירה כמו בלייק לייבלי גם כשהיא מספרת שהמפיקים שלה סירבו לפטר מאפר שנגע בה בצורה לא נאותה על הסט וגם צילם אותה בלילה בזמן שישנה. אולי קשה יותר להפנים את חומרת המעשים כשמדובר בתעשייה הנתפסת כ"מועדת לפורענות" ומזוהה עם נשים יפות וסקס אפיל. אך הלקח הוא אותו לקח. כשנשים תומכות אחת בשנייה והאינסטינקט הראשוני של התקשורת והקולגות הוא לא לזלזל, למסמס או לחשוד במניעים של המתלוננות - העולם הופך למקום בטוח יותר. לראייה - הארווי ויינשטיין לא יעבוד בעיר הזאת יותר. אצלנו, אם ללמוד מניסיון העבר, ייתכן שהיה זוכה בפרס המפיק הטוב בפסטיבל חיפה.
