קשה לחשוב על אדם מתאים יותר מדיוויד פינצ'ר לפרויקט כמו "מיינד האנטר". הבמאי הנפלא עסק בכל אחד מסרטיו בסוגים שונים של סוציופתיה, סטיות ורצח, מ"מועדון קרב", עבור ב"שבעה חטאים" וכמובן ב"זודיאק". זה גם מה שהוא עושה במסגרת הדרמה החדשה של נטפליקס: מנסה להיכנס למוחם של כמה מהפושעים הנתעבים ביותר בשנות השבעים. בניסיון לנתח מעשי רוע בלתי נתפסים, גיבוריה של הסדרה מציבים שלוש שאלות מרכזיות: "מה", "למה" ו"מי". השאלה הראשונה מזקקת את פרטי האירוע, השנייה מנסה להבין מה היו הגורמים שהובילו אליו, ורק האחרונה מנסה לחבר את המידע הזה לאדם, בניסיון להתחיל ולהבין מה עובר במוחו של מי שעובר ברגע מאדם לטורף. האם זו תוצאה של יחסים עם הורים, של תסכול מיני, של טראומת ילדות מודחקת? הסקרנות הזאת לנסות ולפענח את מקורות יצר הרע היא מה שהופך את "מיינד האנטר" להרבה יותר ממותחן פסיכולוגי עם ניחוח של נואר.
העונה הראשונה של "מיינד האנטר" (הסדרה חודשה עוד לפני עלייתה לעונה נוספת) מתרחשת בתקופה בה המושג "רוצח סדרתי" עדיין לא נולד. היא מבוססת על ספר בשם "The FBI's Elite Serial Crime Unit" מאת מארק אולשייקר וג'ון א. דגלאס, המגולל את הקמתה של היחידה שתכתוב (מילולית) את הספר על התופעה, ותצוד את הפושעים המסוכנים והמתוחכמים ביותר בתולדות ארה"ב. דמותו של הולדן פורד (ג'ונתן גרוף, "Glee", "Looking"), גיבור הסדרה, מבוססת על סיפורו של דגלאס. פורד הוא מומחה מו"מ למקרי חטיפות, שעובר למחלקת ההתנהגות של ה-FBI כדי להדריך באקדמיה של ארגון הביון. במקביל, הוא מצוות עם הסוכן הוותיק, ביל טנץ' (הולט מקאלני), על מנת לנסוע ברחבי המדינה ולהדריך תחנות משטרה מקומיות בשיטות של ה-FBI. הנסיעות הללו בדרכים מובילות את פורד להגשים את השאיפה המרכזית שלו: להבין את מוחם של הרוצחים והאנסים האכזריים ביותר במדינה. השניים עוברים בין בתי הכלא בהם כלואים עבריינים כמו אד קמפר, ריצ'רד ספק, ודיוויד ברקוביץ' ("בנו של סאם"), ומנסים להבין ממקור ראשון את האופן בו הם פועלים.
מן הסתם, "זודיאק" של פינצ'ר מתכתב באופן החזק ביותר עם המאפיינים של "מיינד האנטר" - מרדף קודר, מתיש לעתים, בין חדרי חקירות אפלים לעיירות קטנות ומזרות אימה, בניסיון להניח את היד על מי שללא ספק יפעל שוב אם לא ייעצר. טביעת היד המוכרת של הבמאי (שעומד מאחורי שני הפרקים הראשונים ושני הפרקים האחרונים בעונה הראשונה) ניכרת בסדרה לכל אורכה, גם בפרקים שאותם לא ביים. האפלה שעוטפת את מרבית הסצנות שלה מתכתבת עם האפלה הטבעית בנשמת האדם, ותנועות המצלמה האיטיות שמקיפות את החדר בונות את המתח והאימה ומעצימות את הדיאלוגים. בדומה ל"זודיאק", "מיינד האנטר" נמצאת בשלב השאלות, והאווירה מנבאת הרע שמביא איתו פינצ'ר מגבירה את אי הוודאות והופכת כל דמות לחשודה בפוטנציה.
סרט נוסף שבו היה מעורב פינצ'ר, "נערה עם קעקוע דרקון", עסק רבות ביחסים בין גברים לנשים כהצדקה למעשים נוראים, ו"מיינד האנטר" הופכת אותו לאובססיה. השפלות, חוסר תפקוד מיני, קנאה ופטישים מסוגים שונים משמשים אותה כדי לשרטט את האופן שבו גברים מוצאים עצמם מתעללים בנשים. היא אף מגדילה וטוענת שמעשים שכאלה הם בהכרח דפוסים גבריים, אף שתאורטית הם נטולי שיוך מיני. חלק נכבד מהיחסים האלה מושלך על הקשר שבין הפושעים לאמהותיהם, ושם דגש על ההשפעה העצומה של מה שהוא המבוא ליחסים הבאים בחייהם. יתרה מכך, באמצעות מערכות היחסים ה"נורמליות" של טנץ' והולדן עם בנות זוגם, היא מציירת את האופן שבו הם מבעבעים מתחת לפני השטח באופן תמידי אצל גברים באשר הם, גם אם עוצמת הביטוי שלהם שונה לחלוטין. הולדן עצמו מצויר כסוג של סוציופת בדרגה נמוכה בפני עצמו. כזה שמתרגש מהמפגשים עם חלאות האדם הגדולות ביותר. באמצעותו מאפשרת לנו הסדרה לתהות אם החשיבות הגדולה של פענוח מוחו של סוציופת, יכולה להתרחש רק באמצעות סוג של סוציופת אחר.
החוזקה הגדולה של הסדרה היא הזוגיות בין טנץ' של מקלאני להולדן של גרוף. אף שהדינמיקה הזאת של בלש רוחני/מוזר-בלש קשוח ונרגן (שבין היתר כבר ראינו בעונה הראשונה של "בלש אמיתי") מוכרת, קשה להתכחש ליעילות שלה לאורך זמן. טנץ' מפיח רגש בסדרה קרה וכמעט טכנית באופיה, ובאמצעותו אנחנו מצליחים למצוא הזדהות בזעזוע העמוק וההשלכות של עיסוק בנושאים שכאלה לאורך זמן. עוד ראויים לציון הפושעים במרכזה, ובעיקרם אד קמפר (קמרון בריטון הנפלא), שמצליחים להישאב אל תוך הדמויות נטולות הרגש והאמפתיה, ולהציג מבעד ל"עיניים מתות" צדדים שהאנושיות כל כך מנסה לקבור.
"מיינד האנטר" היא בפירוש סדרה שאינה מתאימה לכולם. מעבר לאפקט הזעזוע המובן מהנושאים במרכזה, היא איטית ומבכרת דיאלוגים תיאטרליים לעתים (היוצר ג'ו פנהל, הוא מחזאי תיאטרון) על פני מעשים. גם הפיזור שלה בין פושעים, מקרים וסיפורים שונים, מייצר אי בהירות ותחושה שהסדרה קופצת מנושא לנושא. אבל מעל לכל הגישה הכמעט אקדמית שלה בכל הנוגע לפשעים, עשויה להרחיק את מי שמבקשים לחוש את המרדף של טוב מול רע בסיפורים מהסוג הזה. יש לציין שיש בה גם רגעים כאלה, אבל הם נמצאים בשוליים ולא במרכז. יחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל הבחירה היצירתית הזאת, מדובר בטלוויזיה שונה ומעוררת סקרנות, שעשויה, משוחקת ומצולמת בצורה יוצאת מן הכלל. בעולם שבו תוכניות טלוויזיה מתחרות זו בזו כל העת בעוצמת הדריכה על בלוטות הרגש שלנו, מרענן לחוות סדרה שמבקשת לעורר את האינטלקט, לחקור ולשאול שאלות, בעולם בנמצא בתחום האפור ומסרב לספק תשובות חד משמעיות.