ז'אנר האימה זוכה לפריחה חסרת תקדים בקופות הארץ. "תברח", "אנאבל 2" ו"זה" כבר היו כאן להיטים גדולים יחסית השנה, ועכשיו הגיע גם תורו של "מז"ל טוב", שעלה בסוף השבוע האחרון וממלא אולמות. וכך, כשהלכתי אליו ביום חמישי האחרון, נותר לי רק מקום בשורה השנייה בצד.
כנהוג בעולם האימה, האולם היה מלא בעיקר בני תשחורת, וכזה הוא גם גילה של גיבורת הסרט. מדובר בתלמידת קולג' מקובלת הנוהגת לשכב עם כל מה שזז ועומדת לחגוג את יום הולדתה עם שלל מקורביה, אך אז מגלה שיום ששונה הוא יום אסונה: היא נרצחת בסופו, וחמור מכך, נקלעת לתוך לופ זמן אינסופי. במקום פשוט למות, הצעירה חוזרת אחורה בזמן ומתעוררת כל פעם מחדש לבוקר של היום האחרון בחייה, וכך שוב ושוב עד שתצליח לגלות מה עומד מאחורי רציחתה כדי למנוע אותה ולהמשיך לחיות.
כלומר, מז"ל טוב הוא למעשה התכה בין ז'אנר שלם וסרט פולחן אחד. הסרט הוא כמובן "לקום אתמול בבוקר", הקומדיה המבריקה והאהובה משנות התשעים בה גילם ביל מוריי אדם שנתקע במבוך זמנים דומה, רק בלי הקטע של הרציחות; וז'אנר הסלאשרים, אותה סוגה ותיקה ונדושה המציגה רוצח חבוש במסיכה ובסכין ארוכה או גרזן, הרודף אחר תלמידות קולג' ורוצח אותן בזו אחר זו עד שאחת מהן, בתולה בדרך כלל, מצליחה לגבור עליו.
השילוב בין השניים הוא רעיון מקורי ויפה, והביצוע שלו בידי הבמאי כריסטופר לנדון מתגלה כמוצלח למדי, יעיל ומותח. שני גורמים מקפיצים את התוצאה למעלה: העיצוב המוקפד והמקריפ של המסיכה שעוטה האישיות הרצחנית המסתורית; ותצוגת המשחק של ג'סיקה רות' (רותנברג במקור) בתפקיד הראשי. השחקנית הצעירה, שאולי אתם זוכרים אותה כאחת השותפות לדירה של אמה סטון ב"לה לה לנד", סוחבת את הסרט על גבה עם הכריזמה והקסם שלה, ומגלה גם יכולות קומיות ודרמטיות שמוסיפות לו כמה נדבכים. הימור מושכל: עוד נשמע עליה ונראה אותה ביצירות קצת יותר כבדות משקל.
הצפיייה, אם כך, בסך הכל מהנה ומותחת למדי. לא פלא כי הקהל מסביבי ישב דרוך וכמעט לא שלח ידו לסמארטפונים. גם לא מפתיע כי הסרט זוכה להצלחה מרשימה, בארץ ובקופות ארצות הברית. גם בגלל שהסרט מצליח כל כך, אי אפשר שלא לעקם את הפרצוף מול תמונת המציאות שהוא מבקש להעמיד בפני צופיו.
ובכן, אמנם "מז"ל טוב" נעשה ב-2017 ומתיימר להציג קונספט חדשני ולהשתעשע עם הקונבנציות של ז'אנר האימה ובעיקר עם קלישאת ה-Final Girl, אותה דמות קבועה בסרטי סלאשרים שנשארת לעמוד אחרונה מול הרוצח. אולם, מאחורי היומרות, מתגלה כי התוצר הטרי הזה מיושן להחריד, ממש כאילו הופק בשנות השבעים.
הרי בסופו של יום, ואין זה ספוילר, בא הסרט ואומר שני דברים. דבר ראשון: החטאים בעוונם נענשת הגיבורה הם פריצותה המינית, חוסר הכבוד שלה לאביה וחוסר הנכונות שלה למצוא גבר ולהתמסד. דבר שני: כדי לחמוק מן הלופ הקטלני, עליה להתפייס עם אבא שלה, להפסיק להשתרלל ולמצוא בחור שהיא תרצה לעשות לו ילדים.
מבחינה חברתית, השאלה המעניינת היא אם הסרט מצליח בגלל או למרות המסרים שלו. מה שבטוח: מפיקיו ויוצריו מציגים עמדה מיושנת להפליא. בדיוק כמו הם גיבורתו, גם הם מתנהלים כאילו חזרו אחורה והתעוררו בזמנים שכבר היו ואינם.