פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עם עזרה מחברים: האלבום הראשון של יוני רכטר מזה 14 שנים, מזכיר את שיאו

      אף שלא הקליט הרבה מוזיקה בקריירה הענפה שלו, חלק ניכר מבין שיריו הפכו לקלאסיקות אלמותיות. "סביבנו" מתניע לאט, אבל החיבור עם רונה קינן, גידי גוב ויהודה עמיחי, מוציא מרכטר את המיטב. וגם: למה דווקא האלבום המיינסטרימי ביותר של יהוא ירון מאכזב?

      יוני רכטר – "סביבנו"

      נדמה לי שיוני רכטר הוא מהאהובים שבאמני ישראל. לא מבחינת כמות: יש כמובן, פופולריים ממנו. אלא שמעריציו של רכטר, והם רבים, אוהבים אותו אהבת נפש, נשבעים בשמו ובשיריו. ואיך אפשר שלא? מ"עטור מצחך" ועד "ערב עירוני", דרך כוורת ו-14 אוקטבות ושיתוף הפעולה המרגש וארוך השנים עם עלי מוהר ואריק איינשטיין, ועד לשירי הילדים הגדולים והכבש השישה עשר. רכטר לא הקליט המון מוזיקה, אבל מבין השירים שהלחין – אחוז גבוה ומרשים הפך לקלאסיקות שאין שניות להן. בכלל, רכטר מרבה לעשות ולשתף פעולה, אולם ממעט מאוד להקליט. אלבומו הקודם יצא לפני 14 שנה. לפיכך, אלבומו הטרי, "סביבנו" עורר התרגשות רבה. ברם, הוא לא מטלטל את העולם, רחוק מכך, ובכל זאת ברגעים מסוימים הוא מזכיר את שיאיו של המאסטרו.

      הרבה דברים קרו ב-14 השנה האלה. בין היתר, עלי מוהר ואריק איינשטיין כבר אינם, ובאלבום החדש, הגם שהוא מלא בשירים קלילים ומבודחים, יש תחושה של כבדות ועייפות. אחד מאלה העליזים, "למה לא אמרת", מתאר מבול של רגשות שגבר מניח שאישה מרגישה לגביו, מה שלא בא לידי ביטוי במציאות. יש חן בדינמיקה המגושמת הזו, שמתרחשת בקצב הסמבה, אבל דמות הגיבור (שכתב מוהר) היא גם "דודית" ומעט עצובה. נדמה לי שהביטוי היפה ביותר לכך מגיע בערך באמצע השיר, כאשר רכטר מזמין את בת זוגו הדמיונית לרקוד ושר לה את הפזמון הישן של כוורת, "העולם שמח", כשקולו דועך לאט לאט. הדעיכה הזאת מסגירה את הפער בין העמדה של הגבר המבוגר המטאפורי לבין החן וההומור שהיו לו בצעירותו. רכטר מתייחס לגיבור שירו בהומור ובחיבה, ברוח דמויות המפסידנים הרבות שכתב מוהר והוא הלחין לאורך השנים.

      אבל, אם להודות על האמת, יש כאן כמה שירים מעניינים יותר. באופן מתאים לאמן עם קצב משלו, גם ל"סביבנו" לוקח זמן להתניע. ההתחלה שלו מנומנמת, ורק באזור השיר החמישי המנועים מתחילים לפעול והלב מתמסר לעיבודי פסנתר הכל כך מזוהים. הבלדה העגמומית "ואת ברשות עצמך" נשמעת כמו שיר שאריק איינשטיין היה צריך להקליט באלבומי שנות ה-90 שלו, ומי יודע, אולי זאת הייתה התכנית. "כדור מן הצער" הקלאסי של אמיר גלבוע זוכה אף הוא לעיבוד מרגש, 30 שנה אחרי שהלחין אותו חברו לכוורת, אלון אולארצ'יק. חבר אחר מכוורת, גידי גוב, מתארח בשיר נוסף.

      אבל בין כמה שירי משוררים, השיר הגדול של האלבום הזה מפגיש את רכטר עם יהודה עמיחי, ועם רונה קינן, המשך טבעי לשיתופי הפעולה הגדולים שלו עם יהודית רביץ, נורית גלרון ומזי כהן. מדובר ב-"אדם בחייו", שיר ידוע של יהודה עמיחי. השניים כבר ביצעו בעבר יחד שיר אחר של עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים", וזה הסיבוב השני. "אדם בחייו" הוא שיר שמכיל את הדרמה האופיינית לעמיחי, התסכול מול חכמת קהלת והאמת של החיים עצמם, במשפטים פשוטים. הדואט החצי-עליז-חצי-מריר בין השניים מובא בעיבוד כלי מיתר יוצא מן הכלל ומרגש ביופיו, ומציג שוב את קינן בשיאה. למשל, באופן שבו היא שרה "קהלת לא צדק", או יותר כואב: "וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח", שורה שישר שולחת את האוזן אל מחוזות השכחה והאהבה של "שירים ליואל". נקודה נוספת שהשיר הזה מעלה, הוא עד כמה רכטר מתעלה בדואטים, נראה שהוא מרגיש נוח יותר לחלוק את הבמה, לכדי שלם הגדול מסך חלקיו. מבט על הקריירה המפוארת שלו מאששת את הרעיון הזה.


      יהוא ירון - "אם לא נרקוד לא נביא כלום"

      אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את ירון בהופעה ב-2010 בתיאטרון תמונע, אז אמן צעיר בלי אלבום אבל עם הרבה הייפ – וכולו היה נכון. ירון הדהים אותי בהופעה הזאת כמו שמעט מאוד אמנים מדהימים בשמיעה ראשונה. הוא היה אדיר: כותב ופרפורמר נפלא, וירטואוז בבס ובקונטרה בס, לא זמר כל כך טוב - אבל מבצע כריזמטי ומהפנט. גם שני האלבומים הקודמים שלו היו בהתאם: רכבות מסעירות, מופלאות וחכמות, שכל תחנה שלהן נראתה אחרת. ירון זוהה מיד כאחד המוזיקאים המשמעותיים בשוליים הישראלים, עם סופרלטיבים מכל מקום, סרט דוקומנטרי והרבה הצעות עבודה. בין היתר הוא ניגן עם אביתר בנאי, רונה קינן, אביב גדג', והפיק די הרבה אלבומים למוזיקאים אחרים. בקיצור, יש סיבה לציפיות הגבוהות מירון, ולטון שבו נאמרת הקביעה הבאה: אני לא יכול לכתוב ביקורת חיובית על האלבום החדש שלו.

      בניגוד ל"דברים יומיומיים כאלה" ול"אמן השכנוע העצמי", האלבום החדש, "אם לא נרקוד לא נביא כלום" הרבה יותר מגובש וממוקד. יש לו סאונד מאוד מסוים, שנולד מן הסתם אחרי האזנות מרובות לרוברט סמית והקיור. משהו בו גם יותר נגיש, עם יותר שירים קצרים וסטנדרטיים יחסית ופחות הרפתקאות רוק של 7-8 דקות, מהסוג שהפציע לפעמים באלבומים הקודמים. הלהקה נשמעת טוב מתמיד, עם קולות רקע נהדרים של הילה רוח ותמר "קוקי" אריאל. "אמן השכנוע העצמי" הרגיש לי בזמן אמת יותר מדי יוצא דופן, ולקח זמן עד שחלחלה אליי הגאונות שהייתה בו. אבל הפעם זה אולי קצת מדויק וממוקד מדי, ודווקא לכן לא פוגע. משהו באופק האינסופי של ירון הצטמצם בעיניי באלבום הזה. ירון נרגע, ואני רוצה אותו משוגע; הוא דייק את המסרים, ואני רוצה אותו אומר ארבעה דברים בבת אחת. הוא הפך להיות אמן רוק מסודר, ואני רוצה אותו מוזר. גם עם רוב הפרמטרים שעל פיהם כותבים ביקורת בדרך כלל הם חיוביים, הלב שלי כמאזין נמצא במקום אחר.

      אני מרגיש את זה כשרק מעט שירים מצליחים לגעת בי מעבר לרגע, קל וחומר להמם. רובם עוברים על ידי, וכמה מהם ממש מעצבנים בעיניי: "אוי" הוא אולי לחן מתבקש ליונה וולך, אבל הוא בעיקר מעצבן, ושיר נוסף בשם "יהוא", בדיחה על האופן שבו אנשים כושלים לומר את שמו של האמן, הוא בדיחה שהייתה צריכה להישאר על רצפת אולפן ההקלטות. לעומתם, הרגעים היפים של האלבום מרוכזים בעיקר בשלושה שירים: "דברים כמו כפרה", "רעל" ו"אמור להיות רך" שמפגישים את הלהקה המצוינת עם הגשה מרגשת של ירון, והופכים לשירי לילה מושלמים. אני נאחז בשירים האלה, כי גם בלילות חשוכים במיוחד, השירים של יהוא ירון טובים בשלוש רמות לפחות מרוב המוזיקה שעושים פה. אבל הפעם זה לא מספיק.